עמר דנק: "שלום אפגאני"

[התמונה היא צילום מסך]

"יש הרבה מלחמות שנמנעות לפני פתיחתן, אבל כל המלחמות שמתחילות מגיעות לסיום. מדינות מכינות תכניות רבות כיצד לפתוח את המלחמה, אבל לא כיצד לסיים אותה."

[מאמר זה ראה אור במקור באתר של עמר דנק]

המחבר (ראו תמונה משמאל), סא"ל במיל' עמר דנק, עשה את שירותו הצבאי בחיל האוויר ובחטיבה האסטרטגית באג"ת. הוא מהנדס מערכות מידע, מוסמך ביחסים בין לאומיים מטעם אוניברסיטת חיפה. מרתוניסט...

[לאתר של עמר דנק, לחצו כאן]

*  *  *

ארה"ב והטאליבן הגיעו להסכם שלום לקראת סיום המלחמה באפגניסטן. המלחמה עלתה לארה"ב ב-2,400 הרוגים, כ-20,000 פצועים, וקרוב לטריליון דולר. יותר מחצי מיליון אפגנים נהרגו ונפצעו. הסכם שכולו הפסד לטובת חיתוך הפסדים עתידיים.

במבחן התוצאה ארה"ב נכשלה במלחמה באפגניסטן. ההסכם הנוכחי עם הטאליבן שיוביל למו"מ בין הטאליבן לממשלה האפגנית ולעזיבה מותנית של כוחות ארה"ב משקפים את זה.

[למאמרו של ד"ר גדעון שניר: 'הטורבן הלבן מנצח את הבית הלבן?', לחצו כאן]

הנסיגה המלאה תתרחש בעוד 14 חודשים כדי לאפשר לנשיא האמריקני, דונלד טראמפ להגיש את ההישג לציבור האמריקאי, מבלי לשלם את תמונת ההפסד, שתגיע להערכתי אחרי הנסיגה. מבחינה זו, זה ההסכם משרת את טראמפ נהדר ומראה את יכולתו לחתוך הפסדים בלי רגשנות יתר.

על הלקחים של ארה"ב מהמלחמה נכתבו מילים רבות וייכתבו עוד יותר. שני לקחים משמעותיים לישראל:

בסוגיה האיראנית לטראמפ (וגם לנשיא דמוקרטי אם ייבחר כזה) אין כוונה לצאת למלחמה. ארה"ב בדלנית יותר, ומוכנה פחות ללכת למלחמה, בוודאי למלחמות כאלו עם מטרות מעורפלות למדי (גם אם קוראים להן ניצחון על הטרור). יש לזה משמעות רבה בנוגע להתפתחות הדברים בהמשך הדרך. להערכתי, זה אחד השיקולים שלקחו האיראנים, כאשר בחרו להסלים ולתקוף במפרץ הפרסי. הרגיעה שיש מאז חיסול סולימני לא תהיה יציבה לאורך זמן.

לכל אלו שמציעים להיכנס לסדר את עזה (כמו רון בן-ישי בידיעות אחרונות) זה מראה שוב, כמה קל להיכנס וכמה קשה לצאת אח"כ. אחת הסיבות שארה"ב התקשתה לעזוב היתה החשש ממתקפת טרור מחודשת אחרי העזיבה. הרי מה יכול להיות גרוע יותר מנסיגה במלחמה שלאחריה תגיע פעולה שבגללה יצאת למלחמה. ובאנלוגיה לעזה, מי יוכל לעזוב אחרי תשלום מחיר כבד של מלחמה, כאשר הוא יודע שעם עזיבתו יתחדשו פעולות טרור מעזה לעבר ישראל.

[לכתבה המלאה של רון בן ישי, לחצו כאן]

לא ניתן יהיה לעסוק בזירה הפלסטינית בלי כל מרכיבי הכוח שלה. גם אם נצליח לבדל בין חמאס לרשות לצרכי התחמקות ממו"מ בסופו של דבר הסוגיות תתחברנה בצורה זו או אחרת.

תזכורת קצרה...

– ב-7 באוקטובר 2001 פתחה ארה"ב במתקפה נגד ארגון אל-קעידה ומשטר הטאליבן באפגניסטן. אוסמה בן-לאדן ברח לפקיסטן, מולה עומר מנהיג הטאליבן ברח להרים, וחייליו ברחו לבתיהם או לפקיסטן. ארה"ב כוננה באפגניסטן ממשלה חדשה בראשות חאמיד קארזאי. במהלך 4 שנים שרר שקט יחסי, ארה"ב השאירה כוח קטן יחסית (8000-20000) שמטרתו הייתה להשלים את תבוסת אל-קעידה והטאליבן. הרעיון הכללי היה לסגת, אבל לא היה ברור כיצד, פרט לחיסול אל-קעידה ומנהיגי הטאליבן.

ב-2003 הכריז שר ההגנה דאז דונלד ראמספלד (ראו תמונה משמאל): "ברור שעברנו מפעילות קרבית גדולה לתקופה של פעילויות יציבות ושיקום... עיקר המדינה האפגנית כיום כבר אינה פנטית; זה כבר הובטח":

“We clearly have moved from major combat activity to a period of stability and stabilization and reconstruction activities. . . The bulk of the country today is permissive; it’s secure.”

[תמונתו של דונלד רמספלד משמאל היא נחלת הכלל]

ב-2004 אישרו האפגנים חוקה חדשה ודמוקרטית; ולאחריה נערכו בחירות. התקווה הייתה שדמוקרטיה תמנע את חזרתם של ארגוני טרור לאפגניסטן; וכך ימנעו פיגועים נגד ארה"ב. הטאליבן הושארו מחוץ למערכת הפוליטית המתחדשת, כיוון שהיו גורם שמעודד טרור.

זה הוביל לכך שהטאליבן החל להתארגן מחדש, בהובלה מחודשת שנקראת QUETTA SHURA ע"ש עיר בפקיסטן שנקראת קוואטה. בארה"ב שידרו נרטיב של הצלחה, לקראת בחירות 2004. האלימות גברה בהדרגה, עד המתקפה המשמעותית שהחלה בפברואר 2006. המתקפה הובילה לכך שהטאליבן תפסו חלקים ניכרים מדרומה ומזרחה של אפגניסטן מחדש. כוחות ארה"ב ונאטו נקלעו ללחימה קשה; והיקף הכוחות גדל ל-30,000. ממשל בוש התעקש על המשך הלחימה עד שהטאליבן יובס במה שכינה "ניצחון לכוחות החופש" (“A victory for the forces of liberty”).

ברק אובמה נכנס לבית הלבן בראשית 2009. כעבור זמן מה, הוא שלח כוחות חדשים לטובת "מבצע" להפיכת המצב. היקפם עלה ל-100,000. אובמה צמצם את המטרות מ"ניצחון מוחלט" ל"הסרת איום הטרור מאפגניסטן על ארה"ב ובניה של צבא ומשטרה אפגנים שיוכלו לאכוף ריבונות מטעם השלטון על המדינה". ב-3 שנות הלחימה הבאות איבדה ארה"ב יותר ממחצית ממה שאיבדה בכל 18 השנים: 1,500 הרוגים ו-15,000 פצועים. זה הביא אותו למסקנה שצריך לסיים את המלחמה ובסדרת הצהרות, הוא התחייב לנסיגה הדרגתית שתסתיים ב-2016.

[תמונתו של ברק אובמה משמאל היא נחלת הכלל]

ב-2015 נותרו לארה"ב פחות מ-10,000 חיילים שעסקו בעיקר בייעוץ ואימון הכוחות האפגנים ומעט לחימה בטרור. בנקודה הזו פתחו הטאליבן במתקפה רחבה; ובמקומות רבים הכריעו את כוחות הממשלה במהירות מפתיעה. ב-2016 החזיק הטאליבן הכי הרבה שטח מאז 2001; וממשלת אפגניסטן הייתה על סף קריסה.

דונלד טראמפ נכנס ב-2017 לבית הלבן ותגבר בכ-5,000 חיילים למרות ההבטחות שלו בקמפיין לסיים את המלחמה. ב-2018 החל מו"מ עם הטאליבן.

עכשיו הגיע המו"מ אל סופו...

[למאמרו של ד"ר גדעון שניר: 'הטורבן הלבן מנצח את הבית הלבן?', לחצו כאן]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *