[בתמונה: "הפרויקט המודרני, יגיע לקצו אך ורק בעקבות "התאונה השלמה"... נגיף הקורונה כמקרה בוחן... התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]

[לקובץ המאמרים על הקורונה והשלכותיה באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 4 במאי 2021

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

המאמר הזה נכתב בשנת 2012 כחלק מהחוברת "עיונים בביטחון לאומי" מס' 20: "קץ המדינה המודרנית", בהוצאת המכללה לביטחון לאומי, צה"ל (ראו תמונה משמאל למטה); תחשבו על שנת הקורונה... קריאה נעימה!

*  *  *

מבוא

אני הולך לדבר על תאונות ותאונות הן אירוע מעניין. אני טוען, שגם הטרור הוא סוג של תאונה יזומה.

הפילוסוף הצרפתי פול ויריליו בספרו "המרחב הביקורתי" – שיצא כבר לפני שנים – עסק הרבה במשמעות התאונה לאדם המודרני. ויריליו טוען כי הטכנולוגיה המודרנית כוללת בתוכה את פוטנציאל התאונה. טכנולוגיות חדשות צופות את התרחשותן של תאונות ורואות בהן תופעה ידועה שיש להיערך לקראתה. החשיבה הרציונלית-מדעית מנסה להשיג שליטה בעולם התופעות. תפיסה זו, לפי ויריליו, מעידה על ניסיון לשלוט בבלתי ניתן לשליטה, ועל הליכה שבי אחר הטכנולוגיה והמדע.

[בתמונה: הטכנולוגיה המודרנית כוללת בתוכה את פוטנציאל התאונה. טכנולוגיות חדשות צופות את התרחשותן של תאונות ורואות בהן תופעה ידועה שיש להיערך לקראתה... נגיף הקורונה כמקרה בוחן... [התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי iXimus לאתר Pixabay]

[לקובץ המאמרים על הקורונה והשלכותיה באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]

ויריליו טוען, כי תאונה רחבת ידיים – תאונה אינטגרטיבית – תשנה את תפיסת הטכנולוגיה תביא לסיום החשיבה המודרנית. "הפרויקט המודרני, יגיע לקצו אך ורק בעקבות "התאונה השלמה" ("Integral Accident").

מובן שווירליו אינו מטיף לתאונה מסוג זה, אלא שהראייה הפסימית שלו באשר לתפקידה של הטכנולוגיה וליכולת לשלוט בה מובילה אותו להסיק שהאנושות בדרכה לחוות תאונה זו. הוא מסיק זאת מאחר שלדבריו, בשנים האחרונות, השתנה אופי התאונה, והיא הפכה גלובלית ואינטגרטיבית יותר. לתאונות המתרחשות במקום אחד יש השפעה על מקומות אחרים, רחוקים, ללא זיקה ברורה וישירה ביניהם. הממד האינטגרטיבי של התאונה וממדי הקטסטרופה ההולכים ומתעצמים, יביאו לשינוי בתפיסת הטכנולוגיה והמדע (ויריליו, 1984).

באשר לגלובליזציה של התאונות (ראו למשל את הצונאמי ביפאן), מעניין היה לשמוע את אותם מדעני גרעין, גם בארץ, שהבטיחו ששום דבר לא יכול לקרות, שהכל בנוי כמו שצריך ויש ידע... כדאי לבדוק איפה הם עומדים היום.

הפרופסור גבי בן דור הסביר שהמדינה המודרנית מבוססת על רעיון המומחיות. ההסתמכות על המומחים גם היא פיקציה.

היום אדבר על התפקיד הכל כך משמעותי של אירועי תאונה, והבאת רעיון המדינה המודרנית, אם לא לידי התפרקות אז לפחות לידי הכרה בפרובלמטיקה של הבטחה שאין לה כיסויי. נסתכל על אירוע משמעותי כמו הסופה קטרינה בארצות הברית או אפילו השריפה על הכרמל אצלנו – אז אלה אסונות טבע. למה צריך בגינם לטלטל את השלטון?

[לסדרת המאמרים אודות 'מומחים', פרשנים ומאחזי עיניים, לחצו כאן]

אני רוצה לדבר על אירוע מוחמד בועזיזי – הרוכל התוניסאי הצעיר שקיבל סטירה משוטרת והצית את עצמו מעלבון (ראו תמונה משמאל) – כתאונה. כמשל על משמעותה של התרחשות.

ב-10 ביוני 2011 כתב אורי אליצור ב"מקור ראשון", תחת הכותרת "מהפיכת מוחמד בועזיזי", כך:

אתם יודעים מי זה מוחמד בועזיזי? בהחלט ייתכן שהנכדים שלכם לא ידעו מי היה ברק אובמה, אבל את השם בועזיזי הם יכירו. ב- 17 בדצמבר (עשרה בטבת לפי שעון ישראל), בעיירה קטנה ולא ידועה בדרום תוניסיה, מוחמד בועזיזי הצית את עצמו ומת אחרי שהמשטרה הרסה את דוכן הירקות הלא-חוקי שממנו התפרנס.

[תמונתו של מוחמד בועזיזי משמאל מובאת כאן בשימוש הוגן]

בועזיזי היה צעיר אקדמאי בן 26, מובטל רעב ומיואש, כמו מליונים רבים במרחב הערבי הענק. חברים שלו הפיצו את תמונתו ואת סיפורו בפייסבוק, וכך התחילה המהפכה.

האירועים הגדולים באמת הם תמיד בלתי צפויים. ולכן, הפרשנים המופתעים, כמו גם אנשי המודיעין הכי מקצוענים, לא צריכים להתבייש או להתפטר בשל העובדה שיום לפני המהפכה לא היה להם מושג מה עומד לקרות (אליצור 2011).

האירוע הזה מוכיח עד כמה המדינה המודרנית אינה מסוגלת לשלוט בהתפרצויות כאוטיות, ואין ביכולתנו למשטר את הסובב אותנו על ידי מומחים שהם בעלי כושר ניבוי.

[להרחבת המושג: 'כאוס', לחצו כאן]

מי יודע איך קוראים לאשה, העולה החדשה מרוסיה, שהציתה את עצמה בנתיבות במחאה על ההתנתקות? איש לא זוכר את שמה. לא יצא מזה שום צונאמי. אבל פה איש אחד שרף את עצמו וגרם לגל גדול של מהומות להתרחש. למה אנחנו לא זוכרים את שמה? והיא לא עוררה מהומות? אפשר לומר "מן אללה". כמו שלא כל ארבעה גחלים ששמים בחורשה בכרמל עושים שריפת ענק. צריך ארבעה גחלים; ורוח גדולה בכיוון המתאים; ומכבי אש שלא מגיע בזמן המתאים; ויער בתקופה של יובש מצטבר אחרי קיץ לוהט; וכל זה ביחד הוא מקריות חד פעמית. וחד פעמיות היא אחד הדברים שכל כך מפריעים למדינה, שרוצה להסדיר מחזוריות.

תראו מה אומרים האלוף אהרון פרקש ותת אלוף דב תמרי בספרם "ואיך נדע?" על מודיעין. ניתן למצוא את האובססיה הזו בכל מקום – שיהיה מישהו שידע. שהרי, מה תפקיד המודיעין? להשליך את יהבנו על מומחים, שיסבירו לנו משהו בקשר להסדרת השאלות, בנוגע למה הולך להיות בעתיד:

תמרי: "האם אתה, כראש אגף המודיעין, אמור ומסוגל לדעת מהם המרכיבים שחסרים להם (למנהיגי המדינה), ושבעזרתם הם יוכלו לבנות תמונת מציאות נכונה?"

זאבי: "זו שאלה קשה. המודיעין חייב להסתכל קדימה, להצביע על התהליכים המתהווים ולהעביר את המסקנות שלו לקברניטים. אם המודיעין מתעלם מתהליכים עתידיים ומהשלכות אפשריות, יעמדו המנהיגים במצב שבו יגיבו ויחליטו ללא הבנה מספקת של ההיגיון העומד בבסיס ההחלטה שלהם. הקברניט עשוי להבין היטב את המציאות, אבל אין לו פנאי להתעסק במה שהמודיעין רואה וחוקר. רוב הקברניטים הצבאיים והאזרחיים מתייחסים למציאות כאל בסיס להצלחה או כישלון אפשריים. מכאן שעל המודיעין לעצב, קודם כל לעצמו ואחר כך למקבלי ההחלטות, את תמונת המציאות, ולהעריך על פיה מה עלולות להיות השלכותיה של כל פעולה במוקדם או במאוחר. תמונת מציאות כזאת מוכרחה להביא בחשבון לא רק את היריב ואת האויב אלא גם אותנו, את מדינת ישראל, ולעיתים גם את עם ישראל כולו, ברחבי העולם.

(פרקש ותמרי, 2011, ע' 20).

[משמאל: כריכת ספרם של פרקש ותמרי, ואיך נדע, שראה אור בהוצאת ידיעות אחרונות ב- 2011]

זאבי אומר: יש מתודה, יש מדע לעניין, אל תדאגו, יש מומחה. זה תפקידו, ואז איך נדע? נפקיד את זה בידי מומחים אחראים. ואם הקברניט לא מסכים? אז הוא סובל מהכחשה. הוא לא חולק על ראש אמ"ן, אלא הוא סובל מהכחשה. כמו איש הכנסיה שמראה לו גלילאו את הטלסקופ ואומר: "תראה זה הירח. זה לא מקור אור היולי, זה בסך הכל סלע. רפלקטור של אור השמש. ומה אומר איש הכנסייה? "אל תבלבל אותי בעובדות, בכתבי הקודש כתוב ויברא אלוהים את שני המאורות הגדולים, והטלסקופ שלך לא מעניין אותי. וכך מספרים על הקברניט, שאם איש המודיעין מראה לו את הטלסקופ והוא לא רוצה להסתכל, אז הוא הנבער. ואולי אותו קברניט צריך לעשות את מה שמספר שמעון פרס את שאמר בן גוריון: "אם המומחים מפריעים לך ללכת לאן שאתה רוצה, אז תחליף אותם", כי מודיעין הוא באמת במקום קצת אחר מאשר הטלסקופ של גלילאו, במיוחד בשאלות אסטרטגיות.

ועל השאלה הזו, האם ניתן להסדיר את פרויקט הנבואה יש מחלוקת בגמרא. משום מה כולנו מכירים שמאז שחרב בית המקדש ניתנה הנבואה לשוטים. זה דווקא כתוב בעמוד ב' של אותו בבא בתרא. בעמוד א', מובאים דברי רבי אבדימי דמן מחיפה שאמר: "מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים"; ואז הם שואלים: "וחכם לא נביא הוא?" והתשובה היא, "אף על פי שניטלה מן הנביאים, מן החכמים לא ניטלה... וחכם עדיף מנביא". זאת אומרת, לנו יש את המכללה לביטחון לאומי, ויש בית ספר לאנשי מודיעין, ויש בית ספר לאנשי גרעין, והם חכמים, ולהם יש נבואה (בבא בתרא – י"ב).

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי andremsantana לאתר Pixabay]

מעניין. אותו רבי יוחנן שאומר: "מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות", ובעצם "בועט" ברעיון שיש חכם ויש בו חכמה בקשר למה שיקרה בעתיד, אותו רבי יוחנן, זה שמספר את אגדות החורבן והן בעיני בעלי אותו הגיון של סיפור מוחמד בועזיזי.

אמר ר' יוחנן מהו שנאמר: "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה ליבו יפול ברעה "... ככה תמיד מתחילות אגדות החורבן ממסכת גיטין. מה שהוא בעצם אומר זה שכדאי לך לחיות בחרדה, כי אין מי שיודע ואין מי ששולט. ולמה? בגלל האירועים הבאים, שהם משל על התנהלות בסביבה כאוטית. בדיוק כמו מוחמד בועזיזי, שאיש לא יכול היה לדעת שסטירת לחי שיקבל תביא לבעירה גדולה, לצונאמי שלא רואים את סופו.

כך גם סיפור קמצא ובר קמצא:

עשיר אחד בירושלים עשה סעודה גדולה ושלח את משרתו להזמין את חברו, יהודי בשם קמצא. טעה המשרת והזמין אדם בשם בר קמצא, שנמנה דווקא עם אלה השנואים על בעל הבית. בר קמצא עצמו שלא הבין מדוע הוא מוזמן, נטה להאמין כי המארח החליט להשלים עימו והגיע לבית החוגגים. הופעתו בסעודה הרגיזה את בעל השמחה, והוא הורה לבר קמצא להסתלק. בר קמצא המופתע, ביקש מהמארח שהואיל והוא כבר הגיע לסעודה שיניח לו להישאר בסעודה, ובתמורה לכך שהוא ישלם את דמי סעודתו. בעל הבית סירב להצעה זו.

[בתמונה משמאל: כריכת הספר אגדת קמצא ובר קמצא, לשהם סמיט ועינת צרפתי, שראה אור בהוצאת כנרת-זמורה-ביתן, ב- 2016. אנו מאמינים שאנו עושים בכריכה שימוש הוגן]

מפני הבושה הָרַבָּה הוסיף בר קמצא והציע לשלם דמי חצי סעודה וגם להצעה זו סירב בעל הבית. ראה בר קמצא שבעל הבית עקשן, והציע לשלם דמי כל הסעודה בתמורה שלא יגורש בבושת פנים מהסעודה. אך אף על פי כן, המארח סירב בשלישית, ולא היה מוכן בשום פנים ואופן שבר קמצא יישאר בסעודה. בסופו של דבר תפס בעל הסעודה את בר קמצא, ולעיני כולם גירש אותו מהסעודה בבושת פנים (ויקיפדיה, 2012, על מסכת גיטין נז – נח).

בר קמצא לא השלים עם העלבון, וכעסו גבר לנוכח העובדה שישבו בסעודה חכמי ישראל שלא מנעו את גירושו. הוא החליט לנקום, וסיפר לקיסר כי היהודים מורדים בו. כדי להוכיח את דבריו, הציע לו לשלוח קרבן ליהודים במטרה שיקריבו אותו, והם – כך הסביר לו – יסרבו להקריבו. הקיסר נתן בידיו עגל לקרבן, ובדרך לירושלים הטיל בו בר קמצא מום קטן שלפי התורה פוסל להקרבה, ולפי חוקי רומי אינו נחשב לפסול (הגמרא מביאה שתי אפשרויות כאלה, או בניב השפתיים או בדוק העיניים) מתוך ידיעה שהמום ימנע מהכוהנים להקריבו. ואכן כך היה – פסילת הקרבן נתנה לקיסר הוכחה מספקת למרד של היהודים, והניעה אותו בסופו של דבר לעלות על ירושלים ולהחריבה (ויקיפדיה, 2012, על מסכת גיטין נז – נח).

.

האמנם, בגלל שלא הזמינו מישהו למסיבה והזמינו מישהו אחר והמישהו האחר נעלם, על זה חרבה ירושלים? נו באמת... קצת פרופורציה! המשל הזה מראה בעצם עד כמה דברים קטנים, שוליים, שלא היו בשיח של אף איש מודיעין, של אף קברניט, יכולים "לגלגל" אירוע כאוטי שאיש לא שולט בו.

כיוון שהוטל בקרבן פגם, "אין מעלים בעלי מומים על המזבח". ואז, הסנהדרין דנו בשאלה מה לעשות. לא נקריב את הקרבן – אנחנו מעליבים את הקיסר; נקריב את הקרבן – יצרנו תקדים. לא עשו, לא את זה ולא את זה, ומה אומר רבי יוחנן, "ענוותנותו של ר' זכריה בן עבקילס" – שהיה ראש הסנהדרין – "החריבה את ביתינו ושרפה את היכלנו והגלתנו מארצנו". מה הוא בעצם אומר? זה בעיני לב העניין. כן. יכול להיות אירוע קמצא, יכול להיות אירוע בר קמצא, יכול להיות אירוע מוחמד אבועזיזי. אחרי שזה קורה השאלה היא, איך אתה מתנהל בתוכו. כי כשזה קורה אז יכולים להקריב את הקרבן ולומר "אז מה אם יש תקדים, יש פה אירוע ייחודי. הנסיבות מחייבות להקריב". או אם לא רוצים להקריב, יכולים לומר, "או קי, נחסל את בר קמצא, לא יספר לקיסר, ונגמר העניין". אז אומר ר' זכריה בן עבקילס "אם נקריב, יגידו בעלי מום עולים על המזבח? ואם נהרוג את בר קמצא, המטיל מום בקודשים חייב מיתה? הרי הוא בסף הכל עשה שריטה בעז". לא עשו לא את זה ולא את זה (מסכת גיטין נז - נח). ואני אומר, גם שרירות הלב בלהרוג את בר קמצא היא נכונה ולגיטימית, אם זה מצב העניינים שבו נתון השליט. אחזור לקו הזה בהמשך.

הלקח של הסיפור הוא שתאונות קורות. השאלה איך מתמודדים איתן. זה לב העניין, ופה, בין היתר, בעיית המדינה המודרנית, שכשכבר מתרחשת התאונה, היא מתקשה בהתמודדות. בגלל כבלים שונים ומשונים, בגלל אילוצים, בגלל אי הבנת האירוע בהיותו חסר תקדים.

לכן, איש כמו ד"ר אפרים לאור – ראש התכנית לגאוגרפיה של אזורי אסון באוניברסיטת חיפה – שהוא מומחה לאסונות, מראה לנו שבאופן שיטתי באסונות המוניים, השלטונות פועלים, לפחות בימים הראשונים, באופן שבניתוח שלאחר מעשה הוא תמיד שגוי, כי הם פועלים על פי מה שהיה בידע שלהם לאור התקדימים; ואילו האירוע הזה הוא חסר תקדים ומחייב "פריקה" של כל הפעולות הקודמות. זה כולל אגב את אירוע אסון התאומים ב- 9/11, שם היו ההוראות להישאר בקומות העליונות ולא לרדת. מי שציית להוראות, נשאר שם ונמוג...

[התמונה המקורית היא צילום מסך]

לכן, צריך להבין שכשיש אירוע חסר תקדים, אל תסמוך על השלטונות ותעשה מה שאתה מבין. כך היה גם בשואה. מי שפעל כך, סיכוייו לשרוד היו גבוהים יותר.

מהי ההסדרה המנגנונית של הפקת הלקחים בשלטון מלומד שיש לו מומחים? הרי מה אומר רבי יוחנן? "על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים על תרנגול ותרנגולת חרב הר המלך על יתד של מרכבה חרבה ביתר...". עוד פעם עניין של מה בכך. הכל בגלל מסמר קטן" סיפור שבארבעה משפטים מכיל עולם ומלואו, וזה הסיפור: נוהגים היו כשנולד תינוק שתלו ארז, תינוקת שתלו שיטה, ובשעת נישואים היו קוצצים את האילנות ועשאום חופה. פעם אחת עברה בת הקיסר ונשברה יתד במרכבתה, קצצו עבדיה ארז והתקינוהו (למרכבה). באו (היהודים) ונפלו עליהם והיכום, כי הרסו להם עצים שיש להם פונקציה תרבותית משמעותית. הלכו (הרומים) ואמרו לקיסר: "מרדו בך היהודים". עלה עליהם. מה הלקח? שבפעם הבאה נחזק יותר טוב את הייצול של בת הקיסר? שאם הרומאים חותכים לך עץ שייעדת לחופה של הבן שלך, תחשוב שוב ואל תתנפל עליהם? הלקח הוא שבדרך כלל, אין לקח מהסוג המכאני, שבדרך כלל מסדרים כהפקת לקחים. הנה אירוע חסר משמעות. בת הקיסר הלכה לטייל, ופתאום יוצאת מזה מלחמה. אם מבינים את הדבר הזה זה אומר, שבאופן בסיסי, הרעיון שאומר, איך נינצל מאסונות גדולים, נשליך את יהבנו על מדינה, בעלת מנגנון של מומחים שיודעים להפיק לקחים, ושולטים בנתונים... לאן זה מביא?

מפה אני הולך לספר של עפרון רזי ופיני יחזקאלי, "העולם איננו ליניארי" (ראו תמונת כריכה משמאל) זו פרדיגמה אלטרנטיבית לאותה תפיסה שמצפה לסדר מכניסטי והם מסבירים:

המציאות בה אנו חיים מורכבת בעיקר מתופעות לא ליניאריות, אולם ההכרה בכך עדיין אינה מובנת מאליה. רובנו מחזיקים עדיין בתבניות חשיבה ליניאריות, קרי, תבניות הקושרות באופן ישיר סיבה לתוצאה... (רזי ויחזקאלי, 2007, ע' 12).

בין ייצול מרכבה שנשבר ובין חורבן ביתר אין קשר סיבתי. יש קשר, בהסתכלות שלאחר מעשה, בין סטירת לחי לבועזיזי לבין הפלת משטרי המזרח התיכון אבל אין קשר סיבתי ישיר. ומי שסבור שיש מוטב שישוב ויבחן את מושג הסיבתיות... כי מושג הסיבתיות אומר: אם א' קרה ואחר כך ב', ואחר כך עוד פעם קרה ואחר כך ב', ואחר כך עוד פעם קרה ואחר כך ב', כנראה שא' הוא סיבתו של ב'. במקרה הזה ניקח את בועזיזי מס' 2, שיעמוד עם עגלת תפוחים, ותבוא אותה שוטרת ותיתן לו סטירה – לא תקרה עוד פעם הפלת שלטון. זה כמו "משק כנפי הפרפר" בתורת הכאוס. אני יכול להסביר איך משק הכנפיים בצד אחד הביא לתוצאה משמעותית במקום אחר, אבל אינני יכול לשים שני פרפרים בצנצנת ולומר: "שים לב, הם הזיזו את הכנפיים – אתה במצב קשה". מי שבין לעומק את תורת הכאוס מבין שמשהו בסיסי בפיקציה של המדינה המודרנית הוא פיקציה של ממש.

ואולי – כאן יסוד המחלוקת על נבואה לאחר החורבן: רב אבדימי שאומר "ניתנה נבואה לחכמים", מתבונן במערכות סגורות שם מתקיימת עדיין יכולת הניבוי. שמתי דלק למטוס, המנוע תקין, כמו שהוא המריא אתמול הוא ימריא גם מחר; אבל באירועים במערכות פתוחות – כדברי רבי יוחנן, שם כושר הניבוי מצוי בידי השוטים.

אני טוען שהמדינה המודרנית נמצאת בפונדמנטליזם טכנולוגי מדעני, וזה ממש אירוע של פנדמנטליזם כמו כל אירוע פנדמנטליסטי אחר. הם ירדו לעולם כרוכים זה בזה – המודרניות ותפיסת המשילות התבונית-מקצועית. אדם מודרני – כאדם רציונלי, הנעזר במדע ובטכנולוגיה, מוכוון לפעול מתוך תודעה כי בידיו לעצב את גורלו וסביבתו. הציונות חייבת המון לרעיון הזה. בידי אדם להשיג שליטה ולצמצם למינימום אסונות ותאונות בלתי צפויים. גם זה נכון.

אבל מה אומרת לעומתה התפיסה היהודית מסורתית בתפילת ראש השנה? "ועל המדינות בו יאמר, איזו לחרב ואיזו לשלום, איזו לרעב ואיזו לשובע...". לא הכל בידי אדם! והאמירה הזו היא לא רק אמירה בתאולוגיה. זה בדיוק ההבדל בין תאולוגיה לבין פרקסיס. זו אמירה שיש לה השלכות בהבנת המציאות. זה לא שבראש השנה אדם נכנס לבית הכנסת ושולח את תרומתי לאל באמירה ש"גם לך יש תפקיד". אני לוקח את זה בחשבון בהערכת המצב שלי, כשאני בא למחרת לעבודה. כשאני לוקח בחשבון בשולחן העבודה שלי שלא הכל נתון בידי, אולי אני מתחיל להסתכל על הדברים קצת אחרת.

אני רואה את הרצל כאב טיפוס של מודרניסט, ו"מדינת היהודים"  היא ספר שצריך לקרוא אותו כפרוגרמה מודרניסטית. הרצל מדבר קודם כל על המדע. למי ניתן את ההנהגה של המדינה?  האם שלטון הדת? לא!

האמונה היא הקשר המאחד אותנו, אך המדע עושה אותנו לאנשים חופשיים. כל נדנוד מחשבה של כוהנינו לייסד שלטון דת נפר בראשיתו. אנו נדע לכלוא אותם בתחום בתי הכנסיות כשם שנחזיק את חיילי צבאנו בבתי הקסרקטין. לצבא ולכהונה ניתן כבוד גדול, כיאות לתפקידם הנכבד, אבל לא להם לחוות דעה בענייני המדינה" (הרצל, 1897; ראו תמונת כריכה משמאל).

[בתמונה משמאל: שער חיבורו של הרצל: 'מדינת היהודים', שיצא לאור בוורשה, תרנ"ו 1896. התמונה היא נחלת הכלל]

הרצל הוא כמו רבי אבדימי "ניתנה נבואה לחכמים". גם פה השלטון ינתן לחכמים. דת? לא! לא לרבנים ניתן לחוות דיעה אלא לחכמים. למומחים. שוב מושג המומחה. ויציאת היהודים מאירופה תהיה שונה מיציאת מצרים:

"אגודת היהודים" היא המרכז אשר ממנו תצא ותחל תנועת היהודים. תפקידי האגודה הם מדעיים ומדיניים. ליסוד מדינת היהודים כפי אשר אראה לי, דרושים תנאים מדעיים ברוח העת החדשה. לו מוטל עלינו היום לצאת ממצרים, לא כאבותינו התמימים היינו יוצאים (שלפתע לא מצאו מים לשתות). בראשונה נחקור לדעת את מספר היוצאים וכוחם... (ההדגשה במקור) (הרצל, 1897).

יוצאים ממצרים, ופתאום אין מים לעדה לשתות. אז הוא אומר, לא תכננתם? איפה האחריות שלכם? אנחנו ראשית כל נחקור ונדע את מספר היוצאים...

מי שמכיר את "פרוגרמת המיליון" שבן גוריון עסק בה ב- 1947-1946, כשהבין שמליון יהודים יגיעו. יצא על זה ספר. בן גוריון והמומחים שלו לא מבינים איך ניתן להביא מליון יהודים למקום הזה ולספק להם מים. זה נראה להם מעבר למגבלת היכולת. כך אמרו המומחים... עוד פעם, האם להקשיב למומחים? כן. להקשיב להם, עד שהם מעצבנים אותנו!

היווצרות רעיון המודרניות נמצא במשולש (ראו תרשים מס' 1) שבין האידאל או "חזון העל; החיים הפוליטיים של "כאן ועכשיו"; והמדע והתבונה. כשהאדם ותבונתו ניצבים במרכז ההוויה. זאת אומרת שאם יש מתחים בין עיר האלוהים לבין עיר האדם, בין ההבחנה הנוצרית בין מה שלאלוהים ומה שלקיסר, בין חזון טרנצדנטלי לבין החיים הפוליטיים הארציים, אז המדען נתן את החיבור בין האידאל ("חזון העל") לבין החיים הפוליטיים "כאן ועכשיו". המדע והתבונה אמור להיות המגשר, וכן נמצאת המדינה המודרנית בסיפור הזה. אידאל המדינה המודרנית התהווה כחיבור בין העולמות, כמימוש עילאי של חזון טרנצדנטלי בהוויית הפוליטיקה החילונית, כאשר מימוש זה נעשה באמצעות המדע והתבונה. זה בעצם לב העניין. הכל בידי אדם, יש רציונליות, יש ראיית הנולד. בגלל זה בעיות במודיעין כל כך מפריעות לנו כי אנו בונים על הצורך של ראיית הנולד (ואז הממונה על ראיית הנולד מגלה שהוא לא בדיוק מגלה את הנולד...). זה מאפשר שליטה בתהליך ההתהוות (מהי בכלל התהוות?).

[להרחבת המושג 'התהוות', לחצו כאן]

תרשים מס' 1: תפקיד המדע והתבונה בכינון המדינה המודרנית

בהמשך, יש כמובן קשרים סיבתיים וצריך לעקוב אחריהם. זה מביא אותנו לעולם שכולו טוב (ראו תרשים מס' 2), ולכן, כשמתרחשת תאונה יש לנו בעיה עם "העולם שכולו טוב".

תרשים מס' 2: המדינה המודרנית לקראת משילות אידיאלית

אני עובר למישל פוקו האהוב עלי, שאין פרובלמטור גדול ממנו לכל הדברים המכוננים את חיינו. הוא בעיני הנביא הגדול ביותר מאז ימות התנ"ך. במאמרו הידוע "הנאורות מהי?" – שנכתב על מאמר של עימנואל קאנט "מהי הנאורות".

פוקו טוען לגבי משמעות הנאורות בעבורנו כי "כולנו ילדי הנאורות"- או בעצם, קרבנות הנאורות – כמו ילדי הקיבוץ שהם כולם "קורבן בית הילדים". לכן, בואו נבדוק את עצמנו כקרבן המאניה הגדולה הזאת שמכונה "נאורות". פוקו אומר לנו כי:  "עלינו לנסות ולנתח את עצמנו כיצורים שעוצבו במידה מסוימת, היסטורית, על ידי הנאורות" (פוקו, 1997). לכן, הבנת הנאורות חשובה לנו כאן היום. אני עסקתי בזה מראשית הדרך, ואני חושב שאי אפשר לעסוק בביטחון לאומי ובהבנת הציפיות מהמדינה המודרנית, בלי להבין היטב – באופן רפלקסיבי – את ההשפעות של מושג הנאורות על עצמנו. לא ניתן להבין את כל נאומי הנשיא אובמה בלי להבין את מושג הנאורות שעומד ברקע לדבריו, המקשה עליו להבין, במידה רבה, את המתרחש בעולם הערבי.

[בתמונה משמאל: רישום פורטרט של הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו, רישום ידני שנעשה על ידי על פי כריכת הספר "סדר השיח", בנובמבר 2006. יוצר הקובץ: רועי בושי, GFDL]

מושג הנאורות מבטא בעיניו איזושהי נחת יסוד על אוניברסליזציה. תלמידי המכללה לביטחון לאומי ואנוכי ביקרנו בפנטגון, והאיש האחראי על הדסק של המזרח התיכון אמר לנו: "מה האנשים בעצם רוצים? ללכת לבית הספר; שגרת יום יום, מסעדות פתוחות עד חצות; חיים ארוכים יותר". ואני שואל, האם אין משהו משמעותי יותר שהוא היסוד לכל העניין הזה? ומה מעבר? הכל נמצא בתוך ההנחה הזו שיש לה הכוונות פוליטיות. הסיפור של הנאורות זה לא איזשהו קטע שאחד מניח בד' אמותיו תפילין והשני עושה יוגה. היא נמצאת בתוך התשתית של סדר היום הפוליטי שלנו. ושל ההפניה האינדוקטרינרית של החינוך ושל כל היתר. לכן כל כך חשוב לראות את זה:

מכאן נובעת סידרה של חקירות היסטוריות מדוקדקות ככל שניתן; וחקירות אלה לא יהיו מכוונות לאחור, לעבר "הגרעין המהותי של התבונה" שניתן למוצאו בנאורות ושיש להצילו בכל מחיר; הן תהיינה מכוונות לעבר "הגבולות האקטואליים של ההכרחי".

... הנאורות, כך מתברר, אינה צריכה להיתפס רק כתהליך כללי הנוגע לכלל האנושות; היא גם אינה יכולה להיתפס רק בתור חובה שהיחידים נצטוו עליה; היא מופיעה עכשיו בתור בעיה פוליטית.

העניין הוא לדעת כיצד השימוש בתבונה יכול ללבוש את הצורה הציבורית ההכרחית לו... (פוקו, 1997).

עתה, ראו מה אומר מישל פוקו על המודרניות ואיך הוא מגדיר אותה: פוקו בעצם מציע לנו לומר, שכל העיסוק שהוא עוסק בקאנט ושקאנט עצמו עסק בעניין של הנאורות הוא הזדמנות לדון בהתמודדות אקטואלית על מצבו של קאנט או על מצבנו ב"כאן ועכשיו" של תקופתו. לכן הוא מציע לנו לא לדבר על המודרנה כי התקופה – כמו שאני לומד אומנות ואומרים לי: הייתה תקופת בארוק; והיה ניאו קלאסי; והיה אירוע ריאליסטי; והיה אימפרסיוניסטי; ויש גם מודרניסטי; זאת אומרת, יש תקופות ויש רצף היסטורי, ומה שבעצם הוא אומר לנו, תסתכלו על מודרנה כגישה. אדם יכול להיות מודרני בהסתכלות לאחור בימי הפרעונים; ויכול להיות אנטי מודרני גם בלב העידן המודרני. זאת אומרת, בואו נסתכל מה האפיון של מודרנה כגישה. זה הדבר שאני מנסה להציע כאן גם בהסתכלות על המדינה המודרנית. מסתכלים על זה כגישה במובן של איך מסתכלים על אקטואליות.

הוא מגדיר את המודרנה ביחס המעניין שמביא המשורר הצרפתי, איש המאה ה-19, שארל פייר בודליר (Baudelaire; ראו תמונה משמאל) לגבי הרגע:

לדידו של בודליר, המודרנה אינה סתם צורה של יחס להווה; זאת גם צורה של יחס שעל האדם לבססו כלפי עצמיותו שלו... הגישה הרצונית של המודרנה קשורה בהכרח לפרישות מסוימת... להיות מודרני פירושו לא לקבל את עצמך כפי שהנך בשטף הרגעים החולפים; פירושו להתייחס לעצמך בתור מושא לעיצוב מורכב וקפדני... האדם המודרני, בשביל בודליר, אינו מי שיוצא למסע גלוי של עצמו, של סודותיו ושל האמת החבויה שלו; זהו מי שמבקש להמציא את עצמו. המודרניות הזו אינה משחררת את האדם בהוויה הפרטית שלו; היא מחייבת אותו למשימה של עיצוב עצמי (פוקו, 1997).

אסביר זאת במילים פשוטות: האפנה היא ביטוי לשינוי תפיסות של נאורות. אנחנו יכולים להסתכל על בגדים שאנשים לבשו בשנות השבעים של המאה הקודמת, וזה מצחיק נורא, ופאות לחיים הן מצחיקות. אנחנו לא יכולים להגיד "תראו איזה נבערים הם", כי האפנה לא מתכוונת להציג איזושהי נקודה של יציאה מהבערות והגעה לשלב הנאורות. זאת אומרת, יש אופנה כזאת ואופנה כזאת, יש שינוי, כל רגע חולף מביא איתו שינוי, והשינוי הוא עניין שמתארים אותו. הוא לא עניין שיש בו שיפוט ערך. אי אפשר לומר שהאופנה של ימינו ערכית יותר, מתאימה יותר להוויית האדם מאשר האופנה שלפני 30 שנה.

"את המאמר של קאנט על הנאורות מוצע להבין כמחשבתו של קאנט על האקטואליות של עבודתו הפילוסופית, כהתבוננות ב"כאן-ועכשיו" של תקופתו, כהצעת מתווה, למה שנוכל לקרוא לו הגישה המודרנית.

אני יודע שפעמים רבות מדברים על המודרנה כעל תקופה, או בכל מקרה כעל מכלול קווים מאפיינים של תקופה; אנחנו ממקמים אותה בלוח שנה שבו הטרום-מודרנה הקודמת לה היא פחות או יותר נאיבית וארכאית; בעקבותיה באה "פוסטמודרנה" חידתית ומדאיגה...

כשאני מסתמך על הטקסט של קאנט אני שואל את עצמי אם אפשר אולי שנתייחס אל המודרניות כאל גישה ולאו דווקא כאל תקופה היסטורית.

ב"גישה" אני מתכוון לאופן של התייחסות לאקטואליות; לבחירה רצונית על ידי אנשים מסוימים; ולבסוף, לדרך לחשוב ולהרגיש וגם לדרך להגיב ולהתנהג, המציינת השתייכות ומציגה עצמה בה בעת כמשימה.

ללא ספק זה דומה קצת למה שהיוונים כינו אֶתוס.

משום כך, במקום לרצות להבחין את "העידן המודרני" מן ה"טרום", או ה"פוסט" מודרנה, אני סבור שיהיה זה נכון יותר להראות כיצד נמצאת הגישה המודרנית, מראשית התהוותה, במאבק עם גישות "אנטי-מודרניות" (פוקו, 1997).

האם גם הדבר הבסיסי שאנחנו חווים ב"נאורות" גם הוא אופנה? מה שטוען בודלר ומביא פוקו – הוא אומר לא. יש פה איזושהי אמונה שהמודרנה מובחנת מן האופנה. בכך שהיא הגישה המאפשרת ללכוד את הרגע ההירואי ברגע הנוכחי. מדובר ברצון לעשות הירואיזציה לאופנה. בואו ואגיד לכם במה העניין: תקחו את רגע יציאת מצרים כרגע הירואי מכונן בהתהוות האומה היהודית, שמה שהיה לפניו ומה שהיה אחריו לא אותו דבר. זה דוגמה לרגע הירואי. מבחינה זאת, זה רגע מעצב, זה רגע שניתן לקרוא לו "התהוות של תופעה" ("emerging fenomina") הבאה של הדברים מאותו רגע למקום חדש. והמודרנה כך תופסת את עצמה. כך גם תפסה את עצמה הציונות. סיפור חדש. אירוע שמעביר אותנו למשהו חדשני. אם מסתכלים כך על העניין, אז אני אגיד לכם איך אני רואה את זה (ראו תרשים מס' 3):

תרשים מס' 3: הולדת הנאורות כרגע הירואי (גאולה?)

אם יש איזשהו ציר שעליו ניתן למדוד תנועה בין "נאורות" ל"בערות", אז יש תנועה. יש גם מחזוריות, כמו מחזוריות יום ולילה, ויש גם אנשים שאפילו לגבי הפעולה עצתמה, אפילו בזוהר אומרים: "גלות", "גאולה", "גלות", "גאולה". זה אירוע במחזוריות. התפיסה של הנאורות, וזו גם התפיסה שאובמה מצוי בה, מאמינה שהיה רגע מסויים בחיי האנושות שהיה רגע אוניברסאלי, שמקפיץ אותנו למקום חדש. אותו רגע הוא משמעותית משנה את הוויית האדם. יש רגעים מכוננים כאלה במיוחד בתודעה האנושית, במיוחד של העולם המערבי. הרגע הזה הוא רגע של התגלות הנאורות והכרת האדם בערך עצמו, כראוי לזכויות אדם; ויש עוד אירוע כזה, והוא למשל, "לקחי אושוויץ", כמו שחושבים הרבה ממפיקי הלקחים של אירופה: "אחרי אושוויץ לא נוהגים לעשות כך וכך". כמו שראינו במוזיאון השואה בוושינגטון את הכרזה הענקית, שאומרת שהפעם לא נחזור שוב על אי ההפצצה של תאי ההשמדה באושוויץ. הפעם נלמד את הלקח. כלומר, יש מצד אחד את האירוע שמביא לתפיסת עולם של חובה אקטיבית, ומצד שני את ההבנה שאחרי אושוויץ מדברים ולא נלחמים, אבל התפיסה בכל מקרה אומרת: יש רגע מכונן, והרגע הזה הוא גם אוניברסאלי. אולי הוא לא בא לעולם הערבי עד היום, אבל הנה הוא הגיע. לכן יש פה "אביב ערבי" . למה? כי זה חייב לבוא.

אתן לכם דוגמה אחרת. סמסון רפאל הירש, הרב של הנאו אורתודוקסיה היהודית בגרמניה, באמצע המאה ה- 19. שואלים אותו, מדוע אנו ממשיכיםים לומר כל שבת את התפילה "אב הרחמים" שבה אומרים, בין היתר, "יוודע בגויים לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך". תפילה שנכתבה על רצח קהילות הריין בימי הביניים. אומרים: כבר לא רוצחים יהודים בקהילות הריין; כאן מסביבנו נאורות נפלאה; למה אנחנו ממשיכים  תפילה לא רלוונטית? מה אומר סמסון רפאל הירש? איזה אירוניה בדברים, אכן באמת, סביבנו נאורות שהיא התקדמות נפלאה. הם ספגו את כל ערכי אומת ישראל. הומניזם נפלא. כאן באמת זה לא יכול לקרות יותר, אבל אצל האוסטרים ובמזרח אירופה – שמה עדיין יש פוגרומים ואנחנו אומרים את זה בשבילם. זאת אומרת, הוא מאמין שאנחנו חווים רגע הירואי של תפנית בהוויית האדם, והרגע הזה הוא מכונן אוניברסאלי.

עכשיו, מה זה אומר התפקיד הזה לגבי תפיסת המדינה המודרנית? הרגע ההרואי מתפקד כמו בזינוק של טיל לחלל, והוא בעל כיוון ליניארי – לא כמו מכונה, הפועלת במעגל מחזורי. מכונה מוצגת בדרך כלל כנתונה במעגל מחזורי – מנוע קיטור / מנוע בנזין. הטיל הוא אירוע שאיננו מכונה מחזורית. יש לו דחיפה של גזים, הוא עולה למעלה, וזו לא פעולה שיש לה רוטינה מחזורית. הם תופסים את האירוע ההירואי של הנאורות, או הם רוצים לראות באירוע המכונן של כיכר תחריר אירוע של טיל לחלל, שהוא כבר לא מצוי בסיבוב. במידה רבה גם הציונות הדתית והציונים האחרים מספרים שהציונות היא אתחלתה דגאולה. הם מכחישים את זה שיכולות להיות נסיגות ותבוסות בתהליך הגאולה. הזוהר בעצמו אומר: "גאולה", "גלות", "גאולה", "גלות". זה מחזוריות, כמו בטבע. כמובן שיש גם גאולה ממשית שהיא גאולת משיח בן דוד, שהיא הטיל שעולה ויוצא מהאטמוספירה למקום חדש.

הקוסמוס בעיני הפילוסוף דקרט הוא מכונה – סובבת במחזוריותה. לכן, לאל של דיקרט אין תפקיד. הוא יצר חוקי טבע ועכשיו, המכונה עובדת. לכן, לא ברור בדיוק מה עושה ההשגחה הפרטית בתפיבסת העולם של דיקארט.

ואז, השאלה איפה נמקם את "האביב הערבי" היא שאלה מעניינת. זה אירוע מחזורי או זה טיל לחלל?

עכשיו, יש עוד משהו בסיסי בסיפור הזה של הרגע ההירואי. כל אדם מכיר את המתח שבין חיי עולם לחיי שעה (ראה תרשים מס' 4). בשיקולים הכי בסיסיים, אדם מקמץ בחיי השעה על מנת לחסוך לימי זיקנה. י ש לו חישובים לטווח ארוך ובטווח הקצר הוא מקמץ. המחשבה הזו איפה נכון לקמץ ב"כאן ועכשיו" בגלל שיקולים לטווח הארוך, הרי ברור שברגע מסויים, נגיד, לא יעלה על הדעת שאדם, בגלל שהוא שומר את הכסף לימי זיקנה, יבוא לחתונת בנו בבגדים בלויים כי הוא שומר את הכסף. יש רגע עכשיו ולרגע זה יש גם תפקיד, וצריך תמיד לראות את האיזון ביניהם.

דוגמת מופת לכך היא יצחק "אנטק" צוקרמן – ממייסדי ומנהיגי הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) בימי מרד גטו ורשה. הטווח הארוך שלו זה ארץ ישראל, אבל הוא מחליט לחזור לגטו ורשה. איפה גטו ורשה ואיפה ארץ ישראל, אבל הוא החליט שב"כאן ועכשיו" נכון בשבילו לוותר על החלום שבעבורו הוא גם ההצלה האישית שלו, כי חובתו ללכת חזרה אל האחים בגטו ורשה.

תרשים מס' 4: המתח שבין חיי עולם לחיי שעה

בן גוריון אותו דבר. הוא מוכן לקבל מדינה בחלק מארץ ישראל, למרות שהוא לא זונח לרגע את הטווח הארוך שאומר – ירושת הארץ כולה, והוא מאזן ביניהם.

מבחינה זו – מה קורה במודרנה? זה הדבר המעניין שאני רוצה להדגיש. הבעיה האמיתית היא שהטווח הארוך מתחיל כאן ועכשיו. החרדי למשל, מנוע מהמצוקה הזאת. את הטווח הארוך הוא השאיר לאלוהים. זה באחרית הימים. אדם כמוני מבין שהטווח הארוך מתחיל כאן ועכשיו. משה דיין הבין את זה כשהוא דיבר עם המטה הכללי בשנות השבעים של המאה הקודמת על המצוקות גם בעניין התכנית הרב שנתית של צה"ל (התר"ש). יש אנשים שלא צריכים להבין את זה. אני אגיד לכם מי. רופא בחדר מיון שעכשיו מגיע אירוע טראומה עם שבעים פצועים לא עוסק בשאלה: זה שאני הולך להציל אותו, מה הוא הולך לעשות מחר? אולי מחר הוא הולך לעשות דברים רעים? גם האלוהים כשהוא מקשיב לזעקתו של ישמעאל הגווע בצמא. כתוב: "וישמע אלוהים לקול הנער באשר הוא שם". זה שהוא יביא למצבים לא נעימים לעם ישראל – זה לא עומד לחשבון כאן ועכשיו. זאת אומרת, יש מצבים שהכאן ועכשיו הוא הכל. למבצעים של המוסד יש אטרקציה של כאן ועכשיו. היום יום של מדינה נתון כל הזמן בסיפור הזה. הטווח הארוך מכונן את שיקולי ההווה ב"כאן ועכשיו". אבל הרעיון המודרני עוסק באופן ממוקד ב"כאן-ועכשיו" מתוך תפיסה מטפיזית שהרגע המצוי לפנינו הוא ההזדמנות הגדולה ! אז אם בן אדם חושב כל הזמן על הטווח הארוך, ואילו עכשיו נקרית הזדמנות חייו, אז הוא אומר: "אני מחכה לטווח הארוך"?

תראו למשל את המאמר של זאב שטרנהל בעיתון "הארץ": "בשורת החורבן של נתניהו" (שטרנהל, 2011). הוא ביטוי לדברים שעליהם אני מדבר:

שתי תוצאותיה המרכזיות (של מלחמת העצמאות) הן יצירת מושג האזרחות ושרטוט קווי הגבול של המדינה החדשה... הקמת המדינה (היא) קו פרשת מים בתולדות הלאומיות היהודית, הן בשל העובדה שנוצר לראשונה בתולדות הציונות מושג פוליטי-משפטי חדש, מושג האזרחות, והן משום שלראשונה נחתמו לישות החדשה גבולות גיאו-פוליטיים... לרוע מזלו של הימין השולט, הפרמטרים של הסדר השלום הישראלי-פלסטיני נקבעו כבר לפני שנים רבות, והם נחרתו עמוק בתודעה הבינלאומית והישראלית גם יחד... לפיכך עומדת לפני ישראל שתי אפשרויות: לקבל מתוך רצון את עקרון הסופיות של המצב שנקבע למחרת הקמת המדינה, או להגיע לאותה נקודה כשהיא נגררת אליה בכוח ובדרך הופכת למוקצה מחמת מיאוס... המדינה קיימת על מנת להבטיח דמוקרטיה, שוויון, זכויות אדם ואף חיים הוגנים לכל... (היא לא קיימת על מנת לממש חזון אידאולוגי כמו ירושת הארץ) (ההדגשות שלי, ג"ה) (שטרנהל, 2011).

[לכתבה המלאה של זאב שטרנהל ב'הארץ', ליצו כאן]

מהי המדינה בעיניו של שטרנהל? בסך הכל היא צריכה להבטיח דמוקרטיה, שוויון זכויות. הוא נורא מפחד ממי שחושב שהמדינה צריכה לממש איזה "חזון על", איזה ירושת ארץ... ומה הוא רוצה בשביל לסדר את המערכת הסדורה שלה? קודם כל שיהיה גבול. האובססיה הזו לגבול. אז יהיה סדר יהיה סופי וניכנס למחזוריות של החיים הנורמליים: אזרחות, גבולות, להסביר לנו שהכל נקבע כבר לפני שנים. יש עיקרון הסופיות. בשביל זה אני אומר שעיקרון הסופיות הוא כמיהה למדינה במערכת סגורה, הממחזרת את ה"כאן ועכשיו". לכן, מי שממחזר את ה"כאן ועכשיו" ופתאום בא לו "זבנג" – אירוע שיוצא משליטה, מה הוא עושה עם ה"כאן ועכשיו" ההרואי? אני אומר שה"כאן ועכשיו" של המודרנה הוא כמו סיפור אהבה. ברגע האמיתי צריך לתת צ'אנס לרגע. אתה לא מחכה שתבוא עוד עשר שנים נסיכת חלומותיך אם עכשיו זה קורה וזה ה"כאן ועכשיו". אתה לא מתכונן לבחינה של לימודי הנדסה אם ב"כאן ועכשיו" אהבת חייך נמצאת. לכן, יש להבין את החוויה המודרנית – כתאולוגיה של מיצוי הרגע הנוכחי – שהוא הרגע ההירואי, המכונן: כמו בסיפור אהבה ברגע "האמיתי", צריך לתת צ'אנס לרגע. כך צריך לתת צ'אנס לשלום ולהזדמנויות. אם רק נרשה לעצמנו, יצטבר רצף של רגעים אלה למימוש של הבטחה גדולה. וכאן העניין של פרקי אבות: "יש קונה עולמו בשעה אחת". יש רגע מסוים שבו כל השיקולים לטווח ארוך נזנחים.

לב העניין הוא שיש מצבים שבהם בהוויית הרגע, השעבוד ל"סיפור-על" הממוקד בטווח רחוק הוא המכשול הגדול; וזה רעיון המדינה המודרנית, שמה שהוא בעצם אומר: הרעיון המכונן למדינה כבר היה, ועכשיו צריך למחזר ולסדר יציבות של אותו דבר שכבר הסתדר. ולכן, אחרי שסידרת את הרגע הגדול, שהוא השלום, אז הכל נכנס אחרי רגע הרואי להסדרה מחזורית, כמו מכונה שנכנסה לתפקוד, ואם הכל בסדר ויש לה דלק, היא מתפקדת בסדר המחזורי שלה.

רגעיה המכוננים של המדינה המודרנית הם: המהפכה המדעית והידמה הטכנולוגית;

התגלות תודעת זכויות האדם; החוק והסדר המנוהלים על ידי מומחים, משרתי ציבור, בהבטחת היציבות. סיפור המומחיות הוא בהחלט סיפור שצריך לתת עליו את הדעת. הרעיון הוא שהמומחה הוא אוניברסלי, ושלא תמיד הוא תלוי קונטקסט. גם המשפטן הוא סוג של מומחה, והוא מסדיר סדר וחוק. היציבות והביטחון הם תנאי לשליטה ברוטינה המחזורית והם מסדירים "stubility, security prosperity" –. המדינה כמכונה המצייתת לתבונת האדם ומבטיחה "יציבות, ביטחון ושגשוג".

ואני שואל לשם מה? האם כל הסיפור של מדינת ישראל הוא רק בשביל שתהיה כאן עוד מדינה מתוקנת בעולם, שמסדרת "יציבות, ביטחון ושגשוג"? למה דווקא כאן "על לוע הר הגעש"? ומה קורה להבטחה הגדולה מול טלטלת התאונה כשהמערכת יוצאת משליטה?

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Thor_Deichmann לאתר Pixabay]

אולי יש עוד משהו. המדינה המודרנית לא רוצה את זה, כי היא מפחדת מ"סיפור על". כי הוא מוציא אותה מה"כאן ועכשיו" ההרואי.

בקיצור, מה זה אומר? יציבות + תנועה, כי יש תנועה. בבית קברות יש יציבות; בחיים יש תנועה, אז התנועה היא במחזוריות, והתנועה המחזורית מייצרת מערכת סגורה.

אבל באמונת היהודי והמוסלמי גם הוודאות ביציבות חוקי שמיים וארץ היא רק אשליה. גם במחזוריות המובנת מאליה של  יום – לילה – יום – לילה ... מה אומר יהודי כשהוא קם בבוקר? "ברוך... יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא את הכל... מחדש בכל יום מעשה בראשית... ". וכשמגיע ערב הוא אומר: "ברוך אתה ה'... אשר בדברו מעריב ערבים". זאת אומרת, גם המובן מאליו היה יכול שלא לקרות. מה הוא בעצם אומר? גם הוודאות שביציבות חוקי השמים היא רק אשליה. זאת אומרת, זה קורה, אבל זה לא אומר שזה יקרה. המצב רק נראה כיציב וקבוע ובכל רגע הכל תלוי ברצון האל. זאת אומרת, הוא מבין שהוא נתון באקראיות. אז אם אתה חי בתודעת אקראיות, אז אין לך בעיה עם האירוע הגדול של התאונה האקראית, כי אתה חי בתודעת האקראיות. אבל, אם האדם המודרני – שימו לו תודעה שהוא שולט באקראיות, הוא הוציא אותה מעולמו, אין אקראיות, ופתאום בא אירוע אקראי – קטסטרופה!

תראו קטע מספר שמצא אחי אצל סבא שלי – נתן גפני, שהיה חלוץ - "האסלאם ואנגליה". כתב אותו ד"ר בנימין זאב פון וייזל והוא מדבר על ההשלמה עם רצון האל (ראו תמונה משמאל):

על פי האסלאם: אל תאמר "כן רצוני". אמור: "אינשאללה – אם ירצה השם! " כי הכל בא כרצון האל. הוא המניע היחידי בעולם".

הכרה נשגבה זו אינה יודעת תחומים ופשרות וממנה נובעות בעקביות שתי תכונות נפשיות נפרדות: הכרת קטנותן של כל מחשבות אנוש, ומכאן – שפלות-רוח והכנעה, ומאידך גיסא – חופש פנימי והתעלמות לאין-גבול מעל לכל תהפוכות הגורל, כי אם אושר כאסון, שניהם צפויים מראש – אין אדם צריך לדאוג ולא לחשוש. אבל לא משום שהאב הרחום בשמיים ידאג בעצמו לבניו, כדאגתו לכלב ולעורב, כתפיסתם של הנוצרים האדוקים בדתם; כי המוסלמי, כמוהו כיהודי, אינו סומך על רחמי שמיים בלבד, ביודעו מפי הניסיון, כי יתכן שגם צדיק יאבד. אין גם למצוא בקוראן שום הבטחת חיים טובים למאמין. אומנם, כתוב בוא לאמור: "יתכן לכל מתת טוב/ עד עת מועד ונתן לכל חסדו" (סורה י"א,3) ... (פון וייזל, 1949, ע' 26).

מה אומרים יהודים, למשל, בברכה לשלום הקיסר – וילהלם קיסר או מי שזה לא יהיה – תסתכלו במחזורים של יהודי גרמניה – איך זה מתחיל? "הנותן תשועה למלכים... הוא יברך את הקיסר ירום הודו". ומה כתוב בהמשך של אותו פרק על "הנותן תשועה למלכים"? "מה אדם ותדעהו אנוש כי תזכרהו, אדם להבל דמה" את זה לא אומרים בתפילה, אבל יהודי זוכר את זה. הוא מתפלל לשלום המלך וזוכר: "אדם להבל דמה". זאת אומרת, למוסלמי וליהודי כמוני ברור, שוואללה, הכל מאלוהים, ולא רק זה. אני יכול להכיל את התבוסה; ואני יכול להכיל את הנסיגה; ואני יכול להכיל את אי השליטה במציאות; מכיוון שאני מבין באופן בסיסי, שההבטחה הגדולה שאדם מנסה להבטיח היא לא באמת הבטחה שאדם יכול להבטיח אותה.

דוגמה כזו היא אברהם, שאלוהים מבטיח לו: "לזרעך אתן את הארץ הזאת", וכשמתה אשתו אין לו אפילו פיסת אדמה קטנה לקבור אותה. הוא לא מערער אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא. על ההשלמה עם רצון האל וההכרה בשרירות רצונו כתב אותו ד"ר פון וייזל:

...אבל עצם הניסוח הזהיר הזה: "עד עת מועד" מעיד על כך, שאין לקבוע את מועד הגמול מראש. והמוסלמי מתנחם בהכרה שאם באים על אדם ייסורים, ואם גם יאבד על אף צדקתו – ודאי כך כתוב ב"ספרו", וגם אילו ניסה להילחם ברוע מזלו – היה מעלה רק הרס בידו (פון וייזל, 1949, ע' 26). לא בהכרח הצדיק יזכה לתמורה בחייו. הוא אינו סומך על רחמי שמים בלבד, מכיוון שאלוהים לא מבטיח שהצדיקים יראו טוב. זה רעיון, זה לא חייב לקרות כי אין סיבתיות של שכר ועונש כמו במערכת מכנית מחזורית.

עולם-המערב דוחה תפיסה זו, בראותו בה פטליזם, קבלת גזר-דין. אבל תפיסה פטליסטית אינה מוסלמית כל עיקר! כי האסלאם, פירושו לא קבלת גזר-הדין, כי אם השלמה מרצון. עקרו של האסלאם הוא דווקא השלום הנפשי, השמחה הפנימית...

... אם רצוננו להגיע עם עולם זה (העולם הערבי) לידי הבנה, תחילה עלינו להכירו ולהבינו. מעל לכל עלינו לדעת, כי העולם המשתרע מהודו ועד מרוקו נתון לשלטון המחשבה המוסלמית, כלומר לשלטון האמונה באלוהים כחולש על גורל בני האדם ועמים. כל ויכוח בדבר זכותם ההיסטורית של היהודים על ארץ ישראל אינו עשוי לעשות רושם כלשהו בבן דת-מוחמד. אולם אם נכריז מתוך אמונה שבלב, כי אנו שבים לארץ ישראל לפי הבטחת אלוהים ושדווקא במלחמתנו נגד שבע מדינות ערביות עמד אלוהים לימיננו ובאותות ובמופתים קיים את ההבטחה שנתן לנו – רק אז יבין אותנו המאמין המוסלמי. אומנם הוא יוסיף להילחם בנו, כי לנו נתן האלוהים את דברו ולא לו. אולם הוא ילחם כשהספק יאכל אותו, אם על-ידי כך הוא מורד ברצון אללה (פון וייזל, 1949, ע' 26).

תשתית למדינה מודרנית לא יכולה להיות במקום הזה. גם לא אצלי מבחינה מסוימת כי אני מבין, שההבטחה המדעית הגדולה – של תבונה, שמסדירה מדינה שבתוכה אין אירועים אקראיים בלתי נשלטים – זה פיקציה.

לכן (ראה תרשים מס' 5), בתפיסת עולם מערבית יש מומחה, הוא למד איך לתכנן, הוא רציונאלי, יש לו משהו שצריך להגיע אליו כמצב סיום; יש "סוף מעשה במחשבה תחילה".

תרשים מס' 5: בין רציונאליות מערבית ולרציונאליות מכוונת התהוות

 התפיסה המוסלמית מבינה שלא הכל בידי אדם. אני קורה לזה רציונליות משיחית, אבל היא פרקטית לחלוטין. יוצרים אירוע ונוצרת התהוות, ואז, מסתכלים מה קרה. אנשי כיכר תחריר לא ידעו שהם הולכים להפיל את מובארק. אמרו "ואללה, נבוא נראה". נשארו עוד יום, אמרו: "ואללה נמשיך. זה קורה. מתגלגלים".

פה השאלה הגדולה. האם המדינה המודרנית יודעת להתייחס לאירועי התהוות. אני טוען שלא! היא לא בנויה לזה. בהתהוות יש קבלת האחריות.

נדגים שרשרת של תאונות מאירועי אדיפוס: נולד תינוק למלך ולמלכת תביי. האוראקל ניבא כי האלים גזרו גזירת גורל על התינוק, שיום אחד יהרוג את אביו וישכב עם אימו. המלך והמלכה מחליטים להרוג את התינוק. התינוק נשלח בידי רועה להיזרק מצוקי הר הקיתרון. הרועה מרחם על התינוק, מגלגל אותו לידיים אחרות, והתינוק מגיע לבית מלוכה אחר. התינוק גדל, שומע את נבואת האלים ומחליט לברוח מגורלו, והתאונות ממשיכות להתגלגל...

ניקח עוד אירוע: מקרה דוד ובת שבע: זו לחלוטין תאונה. למה זה קורה לו? כי הוא לא יצא למלחמה אלא נשאר בארמון. הוא מתחיל להתמסד מתענוגות הארמון, ואז באות כל התקלות. היה יוצא למלחמה והעניין היה מוסדר...

אבל העניין הבסיסי שבו מתעסקת התפיסה שלי אינו, למה קרתה התאונה, אלא מאותו רגע שקרתה התאונה, מה אתה עושה. ומה דוד עושה בראיה לאחור? הוא טועה. הוא כושל. הוא עולה להתהלך על גג בית המלך רואה אישה רוחצת... אוריה מגיע מן המלחמה ולא נענה לצווי המלך להיכנס אל אשתו. אז דוד מסדר מוות לאוריה... ואחרי זה יש המשך התאונות, וכך הלאה.

מה ניתן היה לעשות אחרת? לקרוא לו ולומר לו: "אוריה תקשיב, אנחנו סחבק. בוא נדבר גלויי לב. שכבתי עם אשתך, היא אחללה. אני מצטער. בוא לא נעשה מזה סקנדל, אני אקדם אותך. הוא היה יכול לפתור את זה גם אחרת. זה שהוא נכנס לפתרון מהסוג הזה זה סוג של תאונה נוספת; ואחרי זה תאונה נוספת.

מבחינה זאת, העיקרון הבסיסי של אדם שמבין את האחריות אומר: יצא לך משהו משליטה? אל תתבלבל, יש ביכולתך לגלוש על הגל של היציאה משליטה ולצאת מזה!

סיפור יואב בן צרויה הוא דוגמה נוספת לתאונה. מדוע ציווה דוד בצוואתו לשלמה לחסל את יואב בן צוריה? על פי מדרש רבה (במדבר, מסעי פרשה כ"ג):

ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה ולא בזדון. ואם יהרוג בזדון ויאמר, בשגגה הרגתי ויהא בורח לערי מקלט. אמר הקב"ה אפילו בורח ונכנס במזבח שלי הרגו אותו... ומי היה זה שברח למזבח ונהרג? יואב...  ולמה נהרג?

שכן ציווהו דוד אביו "וגם אתה ידעת את אשר עשה לי יואב בן צרויה, אשר עשה לשני שרי צבאות ישראל לאבנר בן נר ולעמשא בן יתר ויהרגם" מה עשה לו?

בשעה שכתב דוד ליואב: "הבא את אוריה אל מול פני המלחמה החזקה ושבתם מאחריו ונכה ומת" עשה כך ונהרג (אוריה). נתקבצו כל ראשי החיילים על יואב להרגו שהיה ראש הגיבורים...

הראה להם את הכתב ולפיכך כתוב את אשר עשה לי יואב בן צרויה...

היו סבורים כל ישראל שדוד ציווהו להרגו (את אבנר בן נר) עמד דוד וקילל את יואב וידעו כל ישראל שלא היה זה מדוד ונתפייסו וציווה לשלמה בנו שיהרוג אותו... (ההדגשות שלי, ג"ה) (במדבר, מסעי פרשה כ"ג).

רצף התאונות המתואר בעלילה זו הוא בלתי נשלט (ראו תרשים מס' 6): שלמה מחסל את יואב בן צרויה. שלמה בונה את בית המקדש; שלמה נושא את בת פרעה לאשה, ומה אומר המדרש? שלמה הרי נולד מבת שבע. אלמלא שלמה היה מלך, הוא לא היה נושא את בת פרעו אולי. ביום שבו נשא שלמה את בת פרעה לאשה תקע המלאך גבריאל מוט בים התיכון ויצאה ממנו רומי. ומה רומי עושה? מחריבה את בית המקדש.

עכשיו, זה חוזר שוב לאותה תפיסה כאוטית: מה לנישואי שלמה לבת פרעה ולחורבן בית המקדש על ידי טיטוס? זה סדר היגיון אחר, שיש בו הסתכלות קוסמית אחרת, לא מהסוג הפיסיקאלי, לא מהסוג שמומחים של מדינה מודרנית יודעים להסתכל עליהם; אבל, מה לעשות? אנשים מאמינים בזה.

תרשים מס' 6: המשילות האפקטיבית מול רצף תאונות בלתי נשלט

 מקיאוולי ממחיש בספרו "הנסיך" את הניגוד שבין "מנהיגות פוזיטיבית" ו"מנהיגות נגטיבית" (ראה תשים מס' 7):

תרשים מס' 7: מקיאוולי על המשילות

מקיאוולי מסביר שריבון נאור ירא שמים, צריך גם לדעת לעשות משעים רעים. הבן שלי כשהיה בן שלוש או שנתיים וחצי יושב יום אחד יחד איתי כשאנחנו הולכים לקחת את אחותו מהגן, ואומר לי: "אבא אתה יודע? אני עושה מעשים רעים". אני שואל אותו: "מה אתה עושה"? הוא אומר לי: "אני מושך לאחותי בשערות". "ולמה אתה עושה את זה", אני שואל אותו? הוא אומר לי: "כי אני כועס". "על מי אתה כועס?" הוא אומר לי: "על אמא". עכשיו, הוא מבין שכדי לסדר עניינים, צריך גם לדעת לעשות מעשים רעים. אי אפשר להיות רק ריבון מלא טוב.

הרעיון של זכויות אדם ושל הריבון במדינה המודרנית הוא רעיון של ריבון שניטלה ממנו היכולת להיות רע. ואז, הוא לא יכול לשלוט. ואת אירועי התאונה לא ניתן להסדיר כי לא פעם, הריבון צריך לצאת מההבטחה שאתה באת רק לסדר בית חולים; ובית ספר; וגן שעשועים; ועוד אירוע של פסטיבל. אתה גם צריך לדעת לעשות דברים של אישיות נגטיבית.

אם תשאלו, איך הוא יכול להיות צדיק, אני אגיד לכם מה אומר פירוש אלשייך על מגילת רות. בלילה כשנכנסת רות המואבייה לגורן בועז – כותב אלשייך, שהוא איש קבלה – אין לך דבר שבקדושה שצריך להביא תועלת, שאין בו יסוד של חטא. הרי מה היא נכנסת אליו לגורן? מי הרשה לה? הרבנות הרשתה לה? ההבנה הזאת שגם לידתו של משיח (זה נאמר גם על יהודה ותמר) קורית ביצרים שיש בהם מימד של חטא, היא הבנה שאומרת: אי אפשר לסדר עולם נוצרי של אל רב חסד, שכול כולו רק רב חסד, שלא עושה גם דברים של שרירות לב.

תראו מה אומר מקיאוולי על משילות באמצעות שרירות לב כתאונה יזומה.:

בעיר כבושה חייב הנסיך החדש להרוס את כל הסדרים ולהקים תחתם סדרים חדשים... נעשה אדם מושלה של עיר או של מדינה, ויסודות שלטונו עדיין רופפים, ואין כוונתו לחיי ציבור מתוקנים, אם על ידי סדרי מלכות ואם על ידי סדרי רפובליקה, אין דרך טובה לפניו לקיים את שלטונו בידיו יותר מזו של חידוש כל דבר במדינה, לפי שהוא מושלה החדש: חייב הוא להקים בעיר שלטונות חדשים, בעלי שמות חדשים וסמכות חדשה, ולמנות אנשים חדשים, להפוך את העשירים לעניים ואת העניים לעשירים, כמו שעשה דוד כשעלה למלוכה: השפיע רוב טובה על הרעבים ושלח מעל פניו את העשירים בחוסר כל.

מקיאוולי מתאר את הנסיך כטרוריסט. הוא כמובן בסוף אומר שאלה מעשים רעים. פעולות קשות ואכזריות. אבל, אם אתה רוצה להצליח ואתה לא רק ירא שמים, אין לך ברירה:

מן הראוי לו למושל כזה שיבנה ערים חדשות ויהרוס את הערים הישנות ויגלה תושבי מקום אחד למקום אחר.

כללו של דבר: לא יניח דבר על מכונו בארץ זו, כדי שלא יהיו בה שום מעלת כבוד ושום חוק, שלטון ומוסד, ושום מעמד נכבד ושום עושר, שבעליהם לא קיבלום מידיו ולא יכירו ויודו בכך (ההדגשות שלי, ג"ה).

פיליפוס מוקדון, אבי אלכסנדר נתעלה בדרכים אלה ונעשה ממלך קטן מושלה של יוון כולה. והכותבים עליו מזכירים, שהגלה אנשים מארץ לארץ כאותם הרועים המעתיקים את עדריהם ממקום למקום.

אמנם אלה הן תחבולות קשות ואכזריות מאין כמוהן, דרכי מות, ולא בלבד שאינן דרכי הנוצרים אלא שאינן דרכי אדם בכלל.

השליט העריץ ייצור מומנטום של שינוי בתנועה, "יפתח" את המערכת, קרי, יהפוך אותה  מ"מערכת סגורה" ל"מערכת פתוחה", ואז יתהוו דברים. הוא יפתח את גל ההתהוות.

תראו את האלוהים של התנ"ך. לכן, בעיניו של הסופר, המחזאי והפובליציסט הפורטוגלי, ז'וּזֶה סאראמאגוּ – זוכה פרס נובל לספרות לשנת 1998 – התנ"ך הוא סוג של רפליקה ראשונה ופרימיטיבית של "הברית החדשה", כי האל התנ"כי הוא לא ברור.

הרב פרופסור דוד הרטמן – שהוא פילוסוף מן הזרם הליברלי של היהדות האורתודוקסית – טוען כי ניתן בישראל לעצב חברה יהודית מוסרית. זאת, בניגוד לגולה, שבה מימוש היעוד היהודי-מוסרי רלוונטי לחיי הפרט אך לא לחיי הקהילה.

אני כמובן בעד האל התנ"כי, ואני אומר לפרופסור הרטמן, כי על פי ההגדרה הזו, ניתן להגדיר אותו כ"יהודי נוצרי"; ואילו אותי כ"יהודי מוסלמי", כי האל שלי לא חייב להיות רב חסד.

עתה, אתאר את אירוע בחירת האל בקורבנו של הבל כמקור לקנאה ו"לתאונה":

ויהיה מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה', והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן, ויישע ה' אל הבל ואל מנחתו ואל קיין ומנחתו לא שעה.  ויחר לקיין מאוד ויפלו פניו.

(בראשית ד')

חישבו מה היתה קובעת, למשל, ועדת וינוגרד – שחקרה את אירועי מלחמת לבנון השנייה – על אירוע הבל וקין:

אנחנו בוחנים אפוא אם ההחלטה מיטבית לזמן בו התקבלה, ועל רקע התנאים והמידע שהיו ידועים – או היו צריכים להיות ידועים – בעת קבלת ההחלטה  (דוח וינוגרד, פרק 6, ע' 160)

הלא ניתן לכאורה לומר: "אלוהים, האם ידעת שהבחירה בהבל תביא למצב של קנאה ורצח? אם ידעת, למה לא יכולת לבחור בשניהם? איפה האחריות שלך?" אבל, לאלוהים אין חובה לממש טוב לב. הוא נותן לאדם בעיה ותתנהג כפי שתתנהג. ואם תצא מכך תאונה, נראה מה יהיה.

זאת אומרת, אלוהים לא מסדיר שוויון. אלוהים לא מסדיר חסד. ותראו, גם לאלוהים יכול אירוע לצאת משליטה. סיפור המבול בספר בראשית מעמת את האל הכל יכול מול חווית התאונה:

וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל ליבו. ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה כי ניחמתי כי עשיתים (בראשית ו').

גם לאלוהים הכל יודע יצא האירוע משליטה. ואז מה הוא אומר? "אמחה את האדם". כלומר, אעשה "תאונה". מה זה תאונה? המבול: "אכניס וקטור של תאונה ונראה".

ועוד משהו על אלוהים. הגמרא במסכת מגילה אומרת: שתי ספינות יוצאות מאותו נמל אחת לצפון ואחת לדרום. רב החובל בכל אחת מתפלל לרוח טובה, לבסוף יש או רוח צפונית או רוח דרומית והאלוהים נענה או לזה או לזה, לא לשניהם" (מסכת מגילה).

ועוד מקרה, שני בחורים מתפללים לאלוהים לשאת את אותה אישה. בסוף, או זה נענית תפילתו או השני. זאת אומרת, גם אלוהים לא נענה לתפילת כולם. אין שוויון. כשאדם חי בסביבה הראשונה הוא יודע: "ואללה, נעניתי או לא נעניתי. אולי בדור הבא".

בעידן המודרני יש כביכול הרגשה, שפתרנו את הבעיה הזו. יש צדק חלוקתי. האדם והאל מתאחדים לכח עליון גלובלי. תם עידן התלות באקראיות "חסדי הרוח" שליטה אופטימלית: שתי ספינות יוצאות מאותו נמל, אחת לצפון, אחת לדרום. אם יש דלק ויש מנוע, המנוע לוקח כל אחת ליעדה... האשליה היא שפתרנו את הבעיה. עכשיו, כולם נענים. זו עוד אשליה של העולם המודרני, וכשהיא מתרסקת – זה כאוס גדול.

ואלה הטענות לסיכום:

1. המדינה המודרנית מתקשה לתפקד לאורך זמן בסביבה מורכבת ובמערכת פתוחה. היא תלויה באופן קריטי ביציבות ובדימוי היציבות. לכן היא צריכה להקטין את הילודה. כשעוברים ילד וחצי למשפחה, צריך עוד בתי ספר, עוד כבישים, עוד מקומות עבודה. אי אפשר לשלוט באנרגיה ואי אפשר לדאוג שהאנרגיה תהיה רק ירוקה. אז טוב לה שתהיה מערכת סגורה. וכשהיא מערכת פתוחה היא מתבלבלת, ומה לעשות, כולנו חיים בעידן החדש במערכת פתוחה.
2. בשאיפתה של תפיסת המדינה המודרנית לעיצוב סדר קוסמי בר שליטה, היא מוצאת את עצמה מאוימת על ידי אירועי תאונה היוצאים משליטה. זה לא עצם התאונה ואובדן השליטה הגורמים לקריסת דימוי המשילות כמו ההבטחה הגדולה לסדר תבוני הרמוני ויציב, המתנפצת אל מול התאונה.
3. העדר לגיטימציה לצעדי משילות נגטיבית – לממש עצמך כריבון, גם בשרירות לב, כי אחרת אינך באמת ריבון – הנתמכים ביצירת אירועי תאונה, מונעים איזון נדרש בין המשילות הפוזיטיבית לבין המשילות הנגטיבית עד כדי הבאת המשילות הפוזיטיבית לא רק לכדי ניצול לרעה אלא אף אל נקודת נמיגות, עימה הולכת ונמוגה גם אפקטיביות המדינה המודרנית.

אין יכולת לממש את עצמך גם במצבים קשים. ואז, מה שקורה לא פעם, "המשילות הפוזיטיבית" מנוצלת לרעה, המדינה היא רק פרה שצריך לחלוב אותה ואז היא קורסת. אז קורה מצב ש- 60% מהאוכלוסיה שמעל לגיל 60 חיים על פנסיה של פחות מ- 20% שעובדים, ואז – ההבטחה הגדולה קורסת ואיתה – אפקטיביות המדינה המודרנית.

לסיום, אביא דוגמה מודרניסטית לאידיאל הריבונות המודרני בביטויו הסטריאוטיפי. כוונתי לעבודתו של ד"ר ליאור שוחט, במסגרת המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של מב"ל. הוא מגדיר "משילות" כיכולת הממשל להפעיל סמכות לגיטימית לשם מימושה של מדיניות שהתקבלה בדרך דמוקרטית, תוך אספקה של הנהגה והכוונה מערכתיות, יצירת התנאים המבניים והתהליכיים, העצמת היכולת לפעול, פתרון בעיות וכן שילוב המשאבים הנדרשים להשגת היעדים הקיבוציים של החברה" (שוחט, 2007).

על רקע ההגדרה המסובכת הזו ניתן לשאול, מה עם משילותו של שלטון פוטין – מדבידב? כיצד הוא מצליח להיות אפקטיבי?

הדיאגנוזה שמביא ליאור שוחט היא (שוחט, 2007):

• "סדר יום לאומי עמוס לעייפה המקשה, אובייקטיבית, לנהל תהליכים באופן מסודר ומתמשך;
• ירידת יוקרתה של מערכת השירות הציבורי, הנתפסת בעיני הציבור כמנוכרת, דואגת לעצמה ולבכיריה וכבלתי אפקטיבית;
• רמת הציות לחוק בחברה הישראלית טעונה שיפור, הן במישור הפרטי והן במישור הציבורי;
• האתיקה בחברה הישראלית במשבר; עיסוק באתיקה נראה כיום כמין עיסוק ב-'נימוסים והליכות'";
  • "יכולת משילות נמוכה של השלטון המרכזי והמקומי;
  • הקטנת היציבות הפוליטית והיחלשות המנהיגות הפוליטית;
  • משבר ברשות המבצעת;
  • מדיניות ציבורית לא-עקבית וקצרת-מועד;
• המערכת הפוליטית מתקשה לתת פשר לתהליכי השינוי העמוקים ולקשיים שעוברים על החברה הישראלית";

ומה התקלות שמונה שוחט (2007)?

1. מורשת מנהלית ופוליטית המעדיפה את העמימות ואת גמישות הפעולה, על פני הבהירות.
2. דפוס יסודי של סדרי העבודה בישראל המתרכז בעשייה בהווה בלבד.
3. שיתוק מינהלי וביורוקראטי.
4. עבודת מטה ממשלית לא-אפקטיבית.
5. בעיות באיכות הסביבה המקרו-כלכלית.
6. רקע מקצועי לא-מספק של מנהיגים
7. חוסר במודל עסקי

אבל הרי המערכת היא "מערכת פתוחה". אי אפשר בה להיות בהיר; והעמימות היא חלק מהתחבולה של השליט. אז מה אתה רוצה? להשטיח את הכל?

זו דוגמה של דיאגנוזה, שהיא בדיוק הפוכה. מה שאני טוען זה ש"כוהני הדת" של המדינה המודרנית מוליכים אותנו לאבדון.

[לקובץ המאמרים על הקורונה והשלכותיה באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]

מקורות

• פנחס יחזקאלי (2018), מומחים, פרשנים ומאחזי עיניים באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 26/5/18.
• פנחס יחזקאלי (2014), כאוס, ייצור ידע, 12/4/14.
• יחזקאלי פנחס (2014), התהוות, ייצור ידע, 12/4/14.
• אליצור אורי (2011), מהפיכת "מוחמד בועזיזי", מקור ראשון, 10.6.11.
• הרצל תאודור (1897), מדינת היהודים, ורשה תרנ"ז (עברית).
• ויריליו פול (1984), המרחב הביקורתי, רסלינג.
• ויקיפדיה: הערך: "קמצא ובר קמצא".
• ועדת וינוגרד (2008), הועדה לבדיקת אירועי המערכה בלבנון 2006, ירושלים: ינואר: http://dwnmedia.a7.org/a7radio/misc/docs/08/vinograd.pdf, הורד ב- 8/4/12.

• זאבי פרקש אהרן, תמרי דב (2011), ואיך נדע? מודיעין, מבצעים, מדינאות, תל אביב: ספרי עליית הגג וידיעות ספרים.
•  מקיאוולי ניקולו (2008), הנסיך, ירושלים: דביר (הדפסה שישית).
• פון וייזל בנימין זאב (1949), האיסלם ואנגליה, תל אביב: א' מוזס.
• פוקו מישל (1997), "הנאורות מהי?", אצל: בשארה עזמי (עורך), הנאורות – פרוייקט שלא נשלם?, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' 97-79.
• רזי עפרון, יחזקאלי פנחס (2007), העולם איננו ליניארי, תורת המערכות המורכבות – גורם חדש בניהול, תל אביב: משרד הביטחון.
• שוחט ליאור (2007), "מטירוף מערכות לסדר ממשלי חדש", כנס מב"ל 2007 למשילות וביטחון לאומי של המכללה לביטחון לאומי,  'יד בן-צבי', ירושלים: 19-18 ביולי, 2007, המרכז למחקר אסטרטגי ומדיניות, מב"ל.
• שטרנהל זאב (2011), בשורת החורבן של נתניהו, הארץ, 10.6.11.