[בתמונה: מפקד כוחות בעלות הברית באירופה, הגנרל האמריקני דוויט אייזנהאוור; וסגנו, הפילדמרשל לו מונטגומרי. המחלוקת ההיסטורית - שרופדה באינטרסים אישיים ולאומיים - נבעה מאישיותם של השניים הללו... התמונה היא נחלת הכלל]

[לקובץ המאמרים בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה, לחצו כאן]

עודכן ב- 3 בספטמבר 2022

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

ההיסטוריה היא בעצם תעשייה, שהאמת בה מהווה, פעמים רבות, רק עוד סיפור במגוון של סיפורים...

למבקשים להרחיב בסוגיה זו אציע את המאמר שפורסם באתר זה: סר בזיל לידל-הארט ו”תעשיית-ההיסטוריה”.

מחלוקת היסטורית כזו - מרופדת באינטרסים אישיים ולאומיים - ניתן למצוא במערכת נורמנדי, בשלב הראשון של פלישת בעלות הברית למערב אירופה. היא נובעת במידה רבה מהרכב הצוות שהוביל את הכוחות - מהשילוב שבין:

• מפקד כוחות בעלות הברית, הגנרל האמריקני דוויט אייזנהאוור (שהיה יותר דיפלומט ממצביא);
• וסגנו, הפילדמרשל הבריטי, לו מונטגומרי, המנצח הגדול של מערכת אל עלמיין (שהיה יותר מצביא מדיפלומט).

[להעמקה בנושא ה'מגוון', לחצו כאן] [למאמר: סר בזיל לידל-הארט ו”תעשיית ההיסטוריה”, לחצו כאן]

[בתמונה: חברים הם לא היו... אייזנהאוור (מימין) ומונטגומרי (משמאל)... התמונה היא נחלת הכלל]

מי שפיקד על הכוחות בשטח היה מונטגומרי. תחתיו בשטח פעלו שני ראשים:

• המזרחי בריטי בפיקוד הגנרל דמפסי;
• והמערבי אמריקני בפיקוד הגנרל ברדלי.

שורשי המחלוקת

עוד בשלב התכנון ניכר שוני מהותי בתפיסות - האמריקניות והבריטיות, שריצ'רד אוברי בספרו "למה ניצחו בעלות הברית" מכנה: "תפיסת הארנבת" של אייזנהאוור; מול "תפיסת הצב" של מונטגומרי:

• אייזנהאוור רצה לפעול בחוזקה לכל אורך החזית, והיה מקבל ברצון פריצה בכל מקום; ובלבד שהגרמנים יגורשו מצרפת
• מונטגומרי ידע כמה דל מאגר כוח האדם, שהזין את הכוחות הבריטיים והקנדיים. לכן, ביקש לכפות על האויב לרכז את מאמציו נגד גזרה אחת, מוגנת היטב, במטרה להקטין את הלחץ לאורך החזית כולה.

[בכרזה: הארנבת והצב... מונת הארנבת מימין היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי OpenClipart-Vectors לאתר Pixabay; תמונת הצב היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי OpenClipart-Vectors לאתר Pixabay. הכרזה: ייצור ידע]

כשהתחילה המערכה הניח אייזנהאוור למונטגומרי לנהל אותה. הוא לא התערב בתכניות המבצעיות ולא שינה אותן, אבל כשהשתבשו התוכניות המבצעיות, חוסר שביעות הרצון שלו הלך וגבר כלפי מונטגומרי, והגיע לבסוף לקרע גלוי שמעסיק היסטוריונים עד היום.

ההתחלה הייתה מעודדת והצליחה עלתה יפה (למרות שבנסיבות שונות כולה הייתה גם להיכשל!); אבל, למרות יתרון ההפתעה, למרות העליונות האווירית המכרעת ולמרות ההצלחה של תכנית ההונאה - שהשביתה חלק מהותי של הכוחות הגרמניים - שחיכו ל"פלישה האמיתית" (20 דיוויזיות גרמניות - שהיו עשויות להכריע את הכף במערכת נורמנדי נשמרו מאחור, כדי לבלום את המהלומה השנייה שהגרמנים ציפו לה בכל רגע בחוף הצפוני של תעלת למנש) - לא הצליחו בעלות הברית להדוף את הגרמנים; והפיקוד העליון החל לחוות סיוטים מפני שיבה אפשרית של קיפאון החפירות של מלחמת העולם הראשונה... (אוברי, 1999, ע' 180, 182).

וכשאומרים לא הצליחו, מתכוונים בעיקר לגזרה המזרחית הבריטית; שם נתקל דמפסי בקשיים שלא היו מנת חלקו של ברדלי במערב. כך הידרדרו היחסים בין אייזנהאוור ומונטגומרי. במטהו של אייזנהאוור דיברו על הדחות. עוזריו דחקו בו להתייצב מול מונטגומרי ולדרוש ממנו לפעול (אוברי, 1999, ע' 180).

[להרחבה בנושא: 'הפתעה', לחצו כאן] [להרחבה בנושא הצלחה וכישלון, לחצו כאן] [להרחבה בנושא: 'הונאה', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על מלחמת העולם הראשונה, לחצו כאן]

[בתמונה: הסיוט שרדף את פיקוד בעלות הברית: היגררות למלחמת חפירות נוסח מלחמת העולם הראשונה... התמונה היא נחלת הכלל]

למה השתבשו התוכניות?

התוכנית של בעלות הברית הניחה, שהמכשול הגדול בפלישה הוא הנחיתה מהים. מרגע שזו תצליח והכוחות יתבססו, ייסוגו - על פי ההיגיון הצבאי - הכוחות הגרמניים במהירות לעבר גרמניה תוך ניהול מלחמת מאסף, יחכו שההיגיון הפרדוקסלי של האסטרטגיה יפעל; שבעלות הברית ימצו את תנופתם ויסבלו מבעיות של התארכות קווי הלוגיסטיקה שלהם; ואז יפתחו בהתקפת נגד.

טים הרפורד מצטט בספרו "הסתגלות" גנרל פרוסי (מישהו יודע אולי מי זה??) שטען, בצדק רב, ש"שום תוכנית אינה שורדת את המגע הראשון עם האויב" (הרפורד, 2015, ע' 49). כך קרה גם כאן. אז נכון שההיגיון הצבאי הצרוף כפה על הגרמנים נסיגה מסודרת מזרחה לעבר ה'מולדת'; אבל אדולף היטלר כפה עליהם היגיון אחר. מבחינתו, נכון היה שקרב ההכרעה יתקיים קרוב לחופים; כך שאם ינצחו הגרמנים, הם יוכלו לדחוף את אויביהם לים. הם ייפטרו מסיכון הפלישה לזמן רב; ויוכלו להעביר כוחות למזרח להתמודד מול הרוסים.

[בתמונה משמאל: כריכת הספר: 'הסתגלות' לטים הרדפורד, שראה אור בגרסתו העברית במרץ 2015, בהוצאת כנרת זמורה דביר. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

הגרמנים חשבו - ובצדק - כי החזית בעיר קאן הייתה היעד החשוב ביותר של בעלות הברית, כיוון שהיא הייתה צומת הדרכים שפתחה את השער לעבר המישורים שאחריה, שהיו קלאסיים ללוחמת שריון ולהתקדמות מהירה מערבה. מתוך הנחה מוצדקת, שהן תנסנה לפרוץ משם לעבר הסן, הם ריכזו את רוב הכוחות שלהם בגזרה זו. בסוף יוני 1944 עמדו מול הגזרה האמריקנית רק חצי דיביזיית פנצרים ו- 140 טנקים. אבל בגזרה הבריטית, מסביב לקאן, ניצבו שבע וחצי דיביזיות משוריינות ויותר מ- 700 טנקים (אוברי, 1999, ע' 181).

כך, מה שהיה אמור לקחת - לפי חישוביו של מונטגומרי - יום אחד, לקח שבעה שבועות תמימים של מלחמת התשה.

[להרחבה בנושא: 'ההיגיון הפרדוקסלי של האסטרטגיה', לחצו כאן] [להרחבה בנושא: 'התשה', לחצו כאן]

[בתמונה: טנק שרמן ותותח נ"ט במרכז העיר קאן, 10 ביולי 1944. התמונה היא נחלת הכלל]

נאמנים לפקודת ה'אף שעל' של היטלר, נלחמו הגרמנים על כל סנטימטר של קרקע; ולא ביצעו את הנסיגות האסטרטגיות המתחייבות מהתבונה הצבאית. לכן - טוען ריצ'רד אוברי - לא מונטגומרי הכתיב את מלחמת ההתשה, אלא המגינים הגרמנים הנואשים".

יתרה מכך, ההפצצות המסיביות של בעלות הברית ששלטו באוויר, לא נתנו סיכוי לנסיגה מסודרת; ולכן, היה היגיון בהתייצבות במקום ובכפיית קרב הכרעה בנורמנדי.

את זה הבין מונטגומרי; ולכן לא ראה בששת השבועות של ההתשה ליד קאן בעיה. להיפך. זו הייתה הזדמנות לרתק ולהשמיד את עיקר השריון הגרמני; "ולבנות ציר איתן שעליו יוכלו הכוחות האמריקניים - שהיו משוחררים מהמסה שעברו הבריטים - להסתובב ולפתוח את הדלת" לבריטני".

[לאוסף המאמרים על 'הכרעה', לחצו כאן]

[בתמונה: מפת המערכה בנורמנדי. המפה הועלתה לויקיפדיה ע"י Michel d'Auge, והיא נחלת הכלל]

ובאמת, כיוון שהיטלר התעקש ללחום את קרב ההכרעה הרחק מהרייך הגרמני, בנורמנדי, לאחר התבוסה לא נותר כמעט דבר מהכוחות הגרמנים בצרפת

מלחמת ההתשה הזו היא שריסקה את עמוד השדרה של הכוח הגרמני במערב. במהלך התבוסה בנורמנדי והמנוסה הארוכה מזרחה, איבדו הכוחות הגרמניים כ-60 דיביזיות; 265,000 חיילים נהרגו או נפצעו; ו- 350,000 נשבו. כמעט כל הציוד של הצבא הגרמני במערב ננטש או נהרס (אוברי, 1999, ע' 190); והגרמנים לא היוו יותר כוח לוחם עד מתקפת הנגד בארדנים (קרב הבליטה) בדצמבר 1944.

התבוסה ניפצה גם את מערכת הפיקוד העליון של של הצבא הגרמני במערב: פילדמרשל ארווין רומל נפצע קשה וירד מבמת המערכה; מפקדו, פילדמרשל גרד פון רונדשטט מפקד החזית המערבית, פוטר והוחלף בפילדמרשל גינתר פון קלוגה; שהתאבד או נרצח בידי ה- SS; שהוחלף בפילדמרשל ולטר מודל, שגם הוא התאבד.

[בתמונה: הפיקוד העליון הגרמני במערב לפני מערכת נורמנדי. פילדמרשל רונדשטט במרכז ופילדמרשל רומל משמאל. קרדיט: Bundesarchiv, Bild 101I-718-0149-12A / Jesse / CC-BY-SA 3.0]

היסטוריונים אמריקנים - אחרי הנחיתות שגילו הכוחות האמריקנים - שטרם ידעו מלחמה - מול הכוחות הבריטים המנוסים במבצע לפיד בצפון אפריקה - שמחו להנציח מיתוס, "שמונטגומרי נכשל בנורמנדי והאמריקנים הנועזים והנמרצים נאלצו להצילו" (אוברי, 1999, ע' 184).

אבל, בסוגיה הזו אני לפחות עם הבריטים...

[לקובץ המאמרים בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2014), מגוון, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2019), סר בזיל לידל-הארט ו”תעשיית ההיסטוריה”, ייצור ידע, 23/6/19.
• פנחס יחזקאלי (2014), הפתעה, ייצור ידע, 12/8/14.
• פנחס יחזקאלי (2015), הצלחה וכישלון: תוצאות המירוץ אל המטרה, ייצור ידע, 16/5/15.
• פנחס יחזקאלי (2014), הונאה: שימוש בעורמה ובתחבולה כדי להוליך שולל, ייצור ידע, 23/6/14.
• פנחס יחזקאלי (2020), מלחמת העולם הראשונה באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 5/3/20.
• פנחס יחזקאלי (2014), ההיגיון הפרדוקסלי של האסטרטגיה, ייצור ידע, 22/7/14.
• ריצ'רד אוברי (1999), למה ניצחו בעלות הברית, תל אביב: הוצאת דביר.
• הרפורד טים (2015), הסתגלות, מדוע כל הצלחה מתחילה בכישלון, אור יהודה: כנרת, זמורה ביתן דביר.

• גדעון טרן (2019), אסטרטגיית ההתשה בעימות מוגבל – בחירה או כורח, ייצור ידע, 13/3/19.