[בתמונה: הנציב הבריטי האחרון, סר אלן קנינגהם עוזב... התמונה מובאת בשימוש הוגן]
[לריכוז המאמרים על 'מאבק העוצמה במערכת', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הממד הסמוי בהתנהלות השלטונית, לחצו כאן]
אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.
* * *
בין ההיסטוריונים בישראל קיימות שתי אסכולות לשאלת המדיניות הבריטית כלפי הקמת מדינת ישראל:
- האסכולה האחת, שאותה מוביל פרופ' מוטי גולני, טוענת שבריטניה פעלה בראש ובראשונה למען האינטרסים האסטרטגיים שלה; ולא נטתה באופן מובהק לטובת אחד הצדדים במלחמה היהודית ערבית.
- האסכולה השנייה בה מצדדים, בין היתר, ד"ר עזרא נשרי ופרופסור מאיר זמיר מאוניברסיטת באר שבע - בהסתמכות על מסמכים צרפתיים ובריטיים - טוענת שהבריטים פעלו בשיטתיות באמצעות הפעלת מדינות ערב כשליח (proxy), לחיסול התנאים להקמת המדינה היהודית. לשיטת אסכולה זו, מלחמת העצמאות הייתה בהיבט זה , בעיקר מבחינת מאבקה של מדינת ישראל, מלחמה פוסט קולוניאלית.
בין שתי האסכולות אני נוטה לקבל את השנייה, אולם לגמרי מבין איך יתכן שמבחינה היסטורית שתיהן נכונות; בשתי מגמות שהתקיימו, למעשה, זו לצד זו.
התמיכה הבריטית בערבים וגם העידוד למדינות ערב לצאת למתקפה לפלישה לארץ ישראל, באו מדרג סוכני השטח. הם אף פעם - בכל תולדות האימפריה - לא צייתו ציות אינסטרומנטלי להנהגה הפוליטית. כך יכלה להיות בלונדון מדיניות בעלת מגמה ״ניטרלית״ בעניין המלחמה בין היהודים לערבים בארץ; ובמקביל, פעלו מגמות חתרניות בשטח. זה טיפוסי לדפוס החתרני שהצבא הבריטי ידע לעודד. כך צמחו טיפוסים (ראו תמונה למטה) כמו לורנס (מימין) ווינגייט (משמאל)...
[בתמונה: התרבות השלטונית הבריטית אפשרה צמיחה של תומכי מגמות מנוגדות בדרג השטח: מימין: תומאס אדוארד לורנס (לורנס איש ערב); משמאל: מייג'ור גנרל אורד צ'ארלס וינגייט. התמונות הן נחלת הכלל]
במקרה של ווינגיט הוא גייס את החרות החתרנית לטובת היישוב היהודי. באופן דומה לקציני המטה של הגנרל אלנבי - בעיקר בתחום המודיעין - הייתה יד בפרעות שהוביל אל חוסייני, בירושלים באפריל 1920. לאלנבי גם היה אינטרס חתרני נגד המגמה להחיל מנדט צרפתי בסוריה. יחד עם אל חוסייני ומתוך טלטלת המאורעות, ביקשו להכפיף את ארץ ישראל לסוריה הגדולה; ובכך, לבטל גם את הצהרת בלפור וגם את המנדט הצרפתי בסוריה. אפשר להבין איך אלנבי שכבש את סוריה, לא שמח להעביר אותה לידיים צרפתיות.
זה קיים, במידה רבה, בכל המערכות המדינתיות במשחק הכוח בין הארגון המוסדי בשטח לבין המנהיגים הפוליטיים המנותקים מן השטח. המתח הזה מתקיים גם במדינות טוטליטריות וגם במדינות דמוקרטיות.
מי שיביט פנימה למדינת ישראל, ימצא דפוס התנהלות דומה במערכת הזיקות המתקיימת במדינת ישראל, בין בכירי מערכות הביטחון לבין הממשלה: יש למערכת הביטחון, בכלל הארגונים, השקפת עולם משלה ויכולות לטוות מארג תהליכים, החותרים בפועל כנגד השקפת העולם של הממשלה. כאן טמון מפתח להבנת החידה, כיצד הגנרלים של ישראל מובילים בשיטתיות תפיסה וקו פעולה, הנראה לגמרי שמאלני.
המתח הזה בין השטח למדינאים, בחתרנות המובלת מדרג השטח, הוא פרק חיוני ומרכזי במדע המדינה, אלא שמדע המדינה באוניברסיטאות המערב, אינו נותן מקום לסקרנות מחקרית מדעית. במקום לתאר ולהמשיג מציאות, כפי שמתהווה ומתנהלת, הוא בחר ללמד באופן נורמטיבי על אודות מה שצריך להיות - The world as should be...
יתכן והסיבה לכך היא, שסוגיה זו - הגורסת כי אבולוציה של מערכת מורכבת מתקיימת דרך מאבקים בלתי פוסקים על חלוקת העוצמה - אינה נובעת ישירות מתורת מדע המדינה, אלא מתוך תורת המערכות המורכבות, המכירה בסוגיית חשיבותה של העוצמה ומאבק העוצמה במערכת מורכבת כגורם ארגוני מניע (ויגודה, 1997, ע' 22).
מדע המדינה נוטה בכך כמו בבלשנות הישנה, לתיאור נורמטיבי; תוך הכחשת מגמות מתפתחות, שאינן תואמות לסטנדרט הנורמטיבי. דוד בן גוריון שהבין את המורכבות הנתונה במטולטלת - שבין דרכי שטח לבין ציפיות הדרג הפוליטי - ידע להעריך את יהושע כהן כזה שהשתתף ברצח ברנדוט, כפעולה חתרנית, המנוגדת לכל הוראה שלטונית; אך בסתר, נתפסה כפעולה רצויה שהעניקה למדינת ישראל מתנה חשובה.
הבעיה עם בנימין נתניהו - באופן בו ניהל את זיקותיו למערכות הביטחון - היא שלא הצליח לנתב את החתרנות שלהם לכיוונים המועילים לו. גם כשמינה כמה מינויים, בהכרעה לגמרי אישית, זה לא פתר את המגמה הלעומתית של בכירי מערכות הביטחון.