[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי WikimediaImages לאתר Pixabay]

[לאוסף המאמרים על פרשת שמיני, לחצו כאן]

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

אחד הנושאים המרכזיים שמופיע בפרשת שמיני, בספר ויקרא, נסוב על מאכלות אסורים. מפרשים רבים רצו לטעון במרוצת הדורות, כי לאיסור זה, יש גם טעם רפואי. אותם מאכלים שהתורה אסרה אותם מזיקים לבריאות. אולם בפרשנות זו טמונה סכנה גדולה, כי מה יקרה לפרשנות זו, ברגע שמדע הרפואה יוכיח כי אין שום נזק בריאותי במאכלים אלו? לכן יש כאן כנראה דבר מה נוסף.

במקום אחר[1], דנו לעומק בדעתו של הרמב"ם בנושא. ראינו שם כי בגישתו של הרמב"ם בהשוואה שעשינו בדעה שהוא מביא בספרו הפילוסופי מורה הנבוכים, מול הדעות שהוא מחזיק בהן בכתביו הרפואיים, נמצאת לכאורה סתירה מהותית. אולם בסופו של דבר צלח בידינו להראות שהן מדבריו של גלינוס[2], המובאים בחיבוריו הרפואיים של הרמב"ם פרקי משה והנהגת הבריאות, והן במורה הנבוכים, שאין בין החיות הראויות להיאכל אלא אלה הכשרות על פי המקרא. הבשר המעולה ביותר הוא של צאן או בקר, ולא של בשר החזיר. לשון אחר - קבענו שהתפריט אותו מציע הרמב"ם הולם את הכתוב במקרא, ודבריו אודות המאכלות האסורות תואמים את עמדתו כרופא הבא להזהיר את הציבור מצריכה של מאכלים שרמת ההיגיינה שלהם ירודה.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Shutterbug75 לאתר Pixabay]

כידוע, נושא המאכלים שאסורים באכילה, מופיע שוב בספר דברים, שם חוזר המקרא על הדינים הקשורים באיסור אכילת בהמות, דגים ועופות. אם משווים בין שתי הרשימות הללו, אזי עולה בבירור כי הטקסט בספר דברים תלוי בספר ויקרא ויש להם מקור משותף אחד.

נשוב לעניין הטעם של מאכלות אסורים. פרט לדעתו של הרמב"ם, ישנן מגוון דעות גדול, מדוע נאסרו חיות אלה במאכל. היו פרשנים שתלו זאת בגלל ענייני היגיינה ובריאות, ומנגד יש לא מעט פרשנים הטוענים שאין באיסור אכילת בעלי חיים מסוימים  טעם רפואי אלא טעם רוחני.

ר' יצחק עראמה[3] אומר זאת באופן חד וברור: "והראוי שנדע כי לא לעניין בריאות הגוף וחוליו נאסרו אלו המאכלות כמו שכתבו קצת. חלילה, שאם כן נתמעטה מדרגת התורה האלוהית מזה, מהיותה במדרגת חיבור קטן מספרי הרפואות"[4].

לדעתו סיבת האיסור הינה רוחנית:" אמנם מה שנאסרו להם הוא לעניין חולאי הנפש ובריאותה כי הם מתועבים ומשוקצים ומזיקים אל הנפש המשכלת ומולידים בה האטימות ורוע המזג וקלקול התאוות אשר מהם תתהוה רוח הטומאה המטמא הדעות והמעשים ומגרש רוח הטהרה והקדוש". טעם נוסף לדעתו הוא טעם לאומי, לשמור ולהבדיל את עם ישראל מעמי העולם האחרים.

דון יצחק אברבנאל[5] בן דורו של עראמה, בפרשנותו על אתר, אומר אף הוא כי:" שעינינו הרואות האומות האוכלים בשר החזיר השקץ והעכבר ושאר העופות והבהמות והדגים הטמאים חיים כלם היום חזקים כראי מוצק ואין עייף ואין כושל בהם". בהמשך דבריו הוא מציין את העובדה כי המקרא לא מזכיר כלל צמחים רעילים לדוגמא, משמע שאיסור מאכלות אסורים פוגע בנפש ולא בגוף.

הרלב"ג[6], בן המאה ה – 13, מאחד בפירושו על התורה את שני טעמי האיסור גם יחד באופן הבא:" שהשם יתעלה לבחרו בישראל ורצותו שיהיה עם חכם ונבון הרחיק מהם המאכלים המעבים החומר ונותנים עכירות לשכל. והרחיק מהם גם כן המאכלים המזיקים והבלתי נאותים". לפי שיטתו, האיסור על מאכלות אסורים קשור הן לבריאות הנפש והן לבריאות הגוף. סימני הטהרה לדבריו בבעלי החיים השונים, מרחיקים אותם מלהיות טורפים אכזריים, כמו גם העלאת הגירה בבהמות, שמשמעותה המעשית עיכול דק ולא גס של המזון שבא אל קרבם. רק בעלי חיים שכאלה לדעתו מותרים באכילה.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי stafichukanatoly לאתר Pixabay]

ר' שלמה לבית הלוי[7] בספרו דברי שלמה  מעלה את השאלה המתבקשת, מדוע המקרא מתייחס אך רק לבעלי חיים ולא לצמחים רעילים שיש סכנה לאוכלם. מכאן הוא מסיק את המסקנה שאין המקרא בא  לתת לנו כללי דיאטת תזונה הקשורה לבריאות הגוף. אלא שיש במאכלות האסורות רובד אחר, והוא בהשפעה הנפשית שיכולה להיות דווקא לסוג מסוים של מאכלות ולא לסוג אחר. לדעתו, יש קרבה נפשית גדולה יותר בין מין האדם לבין בעלי החיים מאשר בין האדם לצומח בגלל מקומו של האדם עלי אדמות, שהיא - מדרגה אחת מעל בעלי חיים, וריחוק ניכר מממלכת הצומח. לכן ההשפעה הנפשית שיש לבעלי חיים על האדם גדולה יותר, ועל כן צריך להיזהר בהם יותר: "בלי ספק כפי המהויות והצורות העצמיות כל הבעלי חיים האסורים הם מולידים כתמים ורשמים מגונים בנשמת האדם".

אחרית דבר

מאכלות אסורות מוזכרים במקרא הן בספר ויקרא בפרשתנו, שמיני, והן בספר דברים. כאשר אנו בוחנים את שני המקורות הללו, אנו מוצאים שהמקור בספר ויקרא השפיע על הנאמר והכתוב בספר דברים. ההנחה שהמקור בדברים הושפע מספר ויקרא מתבססת על סימני היכר לשוניים, הנמצאים בשניהם, כדוגמת המינוח זאת הבהמה, או מטבעות הלשון את זה תאכלו, או, וזה אשר לא תאכלו.

נכון הוא שהטקסט המופיע בספר דברים, עבר עיבוד וקיצור בכדי להוציאו מחזקת חומר הרלוונטי אך ורק לחוג הכוהני, בכדי להתאימו ללשון כלל העם. לכן בספר דברים אין אזכור כלל לגבי עניין הטומאה הנלוות באכילת בעלי חיים אסורים ודרכי ההיטהרות מהם. לגבי עצם האיסור הרי שאנו מבחינים בשני שלבי פרשנות עיקריים. הפרשנים המוקדמים יותר, מחזיקים בטעם של שמירת הבריאות כגורם מרכזי באיסור זה. לעומתם, הפרשנים המאוחרים יותר, בעיקר החל מסוף ימי הביניים ואילך מחזיקים בטעם אחר הקשור לטומאת הנפש. ההבדל נעוץ ללא ספק בהתפתחות המדעית במרוצת הדורות, שלא אפשר להם לתת טעם של היגיינה היות והמדע מוכיח שאין בעיה כזאת בבעלי חיים אלה.

מכאן אנו למדים, כי הפרשנות על המקרא, יכולה להיות מושפעת באופן מכריע מההתפתחות המדעית, כך שבעתיד הקרוב או הרחוק, יתכן שינתן טעם אחר לחלוטין בהקשר של מאכלות אסורים. לקח זה אמור ללמדנו כי ניתן בהחלט להתאים את הפרשנות המקראית על פי ההתקדמות המדעית, ואין בכך כל סתירה או בעיה אמונית.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי JohnnyWillz לאתר Pixabay]

[לאוסף המאמרים על פרשת שמיני, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

[1] אבי הראל, הטעם של מאכלות אסורות לפי הרמב"ם, ייצור ידע, אוגוסט 2018.

[2] קלאודיוס גָלֶינוֹס, הידוע יותר בשם גלינוס, רופא יווני, יליד פרגמון שבאסיה הקטנה. 130 – 210. בנוסף ראה גם – ליבוביץ, י. גלינוס, האנציקלופדיה העברית, כרך ה', 1988, עמודים: 911 – 915.

[3] רבי יצחק עראמה, נודע כבעל העקידה על שם ספרו עקידת יצחק, היה מחכמי ספרד בדור הגירוש. 1420 – 1494.

[4] ספר עקידת יצחק, שער ס'. להרחבה על משנתו ראה - שרה אורה הלר וילנסקי', ר' יצחק עראמה ומשנתו, מוסד ביאליק והוצאת דביר, 1956.

[5] רבי יצחק בן יהודה אַבְּרַבַנְאֵל היה מדינאי יהודי, פילוסוף, מיסטיקן, פרשן מקרא וכלכלן, ממנהיגי היהודים בחצי האי האיברי שפעל ללא הצלחה לביטול גזירת גירוש ספרד. ידוע בפירושו על התורה ובתפקידיו כשר האוצר של ממלכות פורטוגל קסטיליה, אראגון ונאפולי. 1437 – 1508.

[6] רבי לוי בן גרשום היה פרשן מקרא, אסטרונום, מתמטיקאי, מדען, מהנדס, רופא, ומחשובי הפילוסופים היהודיים בימי הביניים. פעל בחבל פרובאנס שבדרום צרפת. 1288 – 1344.

[7] רבי שלמה בן יצחק לבית הלוי , רב, דיין, פוסק, דרשן וראש ישיבה בסלוניקי במאה ה-16. 1532 – 1600. הציטוט מדבריו מתוך: שאול רגב, דף שבועי, אוניברסיטת בר אילן, תשס"ג, 489.