אחת הבלוגים מעוררי המחשבה ביותר שקראתי לאחרונה הוא של פרופ' יצחק אדיג'ס (זְכֻיּוֹת שְׁמוּרוֹת ©). אדיג'ס (בתמונה למטה משמאל; צלם לא ידוע, מתוך אתר VK), גדול המומחים לארגון ולמנהל בסוף המאה העשרים ותחילת המאה ה- 21, משווה בבלוג שלו בין שתי הפגנות:
האחת בצרפת, של יותר ממיליון בני אדם - שהפגינו למען סולידריות, אחדות, דמוקרטיה, ונגד טרור, נושאים שלטים של "אני שרלי", מובלים על ידי חבורה של מנהיגי עולם, שמחזיקה ידיים בשורה הראשונה של צועדים.
השנייה של מוסלמים בחלקים שונים של העולם, שבתגובה לשלטים בצרפת, מחזיקים שלטים (כמו זה למעלה), המצהירים: "אני מוחמד", וקוראים לנקמה.
"נקמה", שואל אדיג'ס, נקמה במי? ומצטט כאן את הביטוי הספרדי: "הגנב צורח כל כך חזק, עד שבעל הבית הוא זה שמפחד" (Tanto grita ladron que se spanta).
אבל, טוען אדיג'ס, המוסלמים יודעים מה הם רוצים. הם ברורים לגבי כוונותיהם ואופן הפעולה הנדרש מצידם. הם מפגינים אנרגיה ומחויבות. לעומת זאת, אנחנו, לא החלטיים. אנחנו נמצאים במלחמה הזאת, ומתנהגים כאילו אנחנו לא... מגבירים את מעורבותנו הצבאית ומצמצמים אותה חליפות; מתחננים לשלום; מחויבים להיות פוליטיקלי קורקט; מקפידים להדגיש שאיננו נגד מוסלמים חס וחלילה. רק נגד המוסלמים הקיצוניים, וגם כלפיהם אנחנו מקפידים לא לפגוע בזכויות האדם שלהם. גם כשאנחנו צועדים אנחנו נזהרים, חס וחלילה, שלא לפגוע בהם.
הם לעומת זאת, צוחקים על זכויות האדם. עורפים ראשים בפומבי. לא מתנצלים. אין להם גבולות. מוכנים לשלם את המחיר באיכות חייהם וגם בחייהם.
איך, שואל אדיג'ס, מצעד של יותר ממיליון - אפילו חמישה מליון איש - יעצור את הטרור? האם זה יעשה רושם על מישהו בעולם המוסלמי?
היחס לקומוניזם מול היחס לטרור
פה מגיע החלק המעניין לטעמי בבלוג של אדיג'ס: לפני שנים, במהלך המלחמה הקרב נגד ברית המועצות, קומוניסטים לא יכולים היו לקבל ויזה לארצות הברית, אפילו לביקור. די היה בהיסטוריה פוליטית שראשיתה במכללה, בעבר מפוקפק. זה כל מה שנדרש כדי לאסור כניסה למדינה. כך שמרה ארצות הברית על אזרחיה מפני אידאולוגיה זרה, שאיימה על הביטחון הלאומי שלה.
[בתמונה: סנטור מקרתי ו'הסכנה האדומה'. למקור התמונה לחץ כאן]
ועתה, מאיימת אידיאולוגיה אחרת על קיומנו, ופועלים להשלטת הסדר שלהם על ידי טרור. מדוע, שואל אדיג'ס, ניתן היה לעשות את זה עם הקומוניסטים, אבל לא עם המוסלמים? והוא משיב: בגלל שהאיסלם איננו רק אידיאולוגיה. הוא דת, ובמערב מקדשים את חופש הדת, למרות שהדת הזאת היא כוחנית.
אבל מה עם המוסלמים המתונים, הוא שואל ומשיב: אינני רואה את המוסלמים המתונים עושה הרבה כדי לשלוט בקיצוניים הללו. הם שקטים מדי לטעמי. מנהיג מסוים פה ושם מגנה את הטרור, אבל בכל פעם שפיגוע מצליח, רואים חגיגות מוסלמיות ברחובות, ברחבי העולם. הם לא קיצוניים? מה הם? תומכיו של חופש, אוהדים של הדמוקרטיה המערבית? אם כן, מדוע החגיגות?
אדיג'ס מדגיש כי הוא רחוק מלהיות אנטי-מוסלמי. במהלך מלחמת העולם השנייה ניצלו חייו על ידי משפחה אלבנית מוסלמית, והוא חב להם את חייו. אבל, הוא תוהה בקול רם, אם לא הגיעה השעה בתגובה לטרור, לאסור את כניסתם של מוסלמים לארצות הברית כמו שנעשה בזמנו עם הקומוניסטים. זה לטעמו הדבר היחיד שיניע מוסלמים מתונים לפנות נגד הרדיקאלים ולהתחיל לפעול. בינתיים, טוען אדיג'ס, הם אינם סובלים. הם רק מסתכלים עלינו סובלים...
מה דעתכם?
אני חושבת שיפה שעה אחת קודם!
אנו חיים בעידן שהקיצון והמוזר קובע. והעובדה שארהב לא סוגרת את שעריה לאוכלוסיה קיצונית לעיניי כל היא כנראה האג'נדה המתייפפת של אובמה. אבל הזמן עשה את שלו, יש ביטוי בפורטוגזית שאומר "הליכלוך צף" ומי שחכם מספיק לא מחכה לתהליך שיתרחש בפני עצמו. זה רק עניין של זמן until it will knock on his door כמעט אירופה (אם נוציא את הננשלנטיות והסובלנות יתרה להגירה המונית).
אני מאמינה שהדבר שיכול למנוע את ההתפשטות הקיצונית היא התערבות מוסלמית לא קיצונית (שינוי מאזן כוחות, מושך), אבל לא בטוחה שסגירת שערים היא הטריגר לכך…בכל אופן שווה לנסות!