[בתמונה: להיות כפית בעולם של מזלגות...]

[לקובץ המאמרים על מלחמת שלום הגליל ורצועת הביטחון, לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 6 ביוני 2022

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

פודקסט מוסרט של המאמר, בסרטון וידאו המצורף בסוף.

*  *  *

בשנת 2020, במלות 20 שנים לנסיגה מרצועת הביטחון, נתן אהוד ברק שני ראיונות לד"ר אורי מילשטיין ב'מעריב', שבהם ניסה לארגן, למען ההיסטוריה, את הכאוס שליווה את קריסת רצועת הביטחון, ונסיגת ישראל ממנה. מומלץ לקרוא את הראיונות הללו בתשומת לב רבה. לי הם גרמו לתחושה קשה ממש... בכלל, בעשורים האחרונים הולכת ומתחזקת בי התחושה, שישראל משגשגת לא בגלל הכוונתם של מנהיגיה; אלא למרות ההכוונה הזו...

כאילו סהדי במרומים, בסבלנות אין קץ, מתקן את שגיאותיהם הגסות של מנהיגינו ומנקה אחריהם; ולא משנה אם זה מלחמת שלום הגליל, רצועת הביטחון, הסכמי אוסלו; ההתנתקות, מלחמת לבנון השנייה, מלחמות עזה, ההשלמה עם חגורת החנק של הטילים המקיפה אותנו או המאבק בקורונה. בכולם, יד ימין לא מצליחה לנחש אפילו מה יד שמאל עושה... עד מתי?

למי שהתבלבל, זה לא מאמר פוליטי. זה מאמר על אסטרטגיה ועל קבלת החלטות. הראיונות הללו שנתן אהוד ברק הזכירו לי את האמרה שנוהג בני אהובי, דור, לשנן באזני בהקשרים שונים כל העת: "בעולם של מזלגות, אל תהיה כפית!". משמע, ברומא היה רומאי. במקום שהכל חד ודוקר, אל תתעגל פתאום.

[להרחבת המושג: 'כאוס', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על הקורונה והשלכותיה באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'אסטרטגיה', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים בנושא קבלת החלטות, לחצו כאן]

[למאמר המלא של ד"ר אורי מילשטיין ב'מעריב', לחצו כאן]

בין אם אנחנו אנשי שמאל שחושבים שאסור היה להיכנס למלחמת שלום הגליל, ולא לשבת ברצועת הביטחון; ובין אם אנחנו אנשי ימין שסבורים שצריך, נגיד, להתנחל בדרום לבנון, אפשר להתפלץ מהחובבנות שבה מתנהל אורח החשיבה של מנהיגינו; ומהיעדר היכולת שלהם להגדיר המטרות אסטרטגיות ריאליות, ולחתור אליהם בצורה אחראית.

לקרוא את דברי אהוד ברק במעריב ולשפשף את העיניים:

"עוד לפני שנבחרתי היה מידע מודיעיני מבוסס שהפלסטינים מתגלגלים לפיצוץ. וכדי למנוע אינתיפאדה שנייה, היה צריך לנסות לנסח מסגרת של 'סיום הסכסוך', שתיתן לפלסטינים ולנו 'אופק של תקווה'...

אז נתחיל מהסוף. כל מעשיו של אהוד ברק לא נתנו ולו שמץ של אופק של תקווה. האינתיפאדה לא נמנעה. היא הואצה, כי הפלסטינים הבינו שהישראלים סחיטים וחלשים. איזו מן אסטרטגיה היא זו "של סיום הסכסוך" מול אויבים שסבורים שרק עכשיו הגענו לשלב המעניין באמת שלו?

ונאמר שזוהי בכלל אסטרטגיה ולא פוליטיקה בגרוש; ושהיא קבילה: אז הדרך להגיע לשם היא לסנדל את עצמך בהבטחת בחירות; תוך נקיבת מועד לפינוי רצועת הביטחון; ודרדור אזור הביטחון לכאוס? הדרך לכך היא בגידה בצד"ל - שעדיין מהדהדת במזרח התיכון (וגם ביחסינו עם מיעוטים נאמנים למדינה בתוך ישראל פנימה) - ושהפכה את ישראל, כמו האמריקנים, לגורם שכל מי שסומך עליו, שם את חייו על קרן הצבי?

הרעיון הישראלי - האסטרטגי לכאורה - ילדותי ומבריק בטיפשותו: להצהיר שאין אנחנו מבקשים לנו כיבושים וטריטוריות נוספות; ושכל שאנו מבקשים הוא יחסי שלום טובים עם שכנינו. לצורך כך אנו מוכנים לוותר ברצון על שטחים; וכך נגרום לאויב לאבד את המוטיבציה שלו להילחם בנו.

[לקובץ המאמרים על מלחמת שלום הגליל ורצועת הביטחון, לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'מטרה אסטרטגית', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'הכל על מוטיבציה', לחצו כאן]

[מקור התמונה הראשונית - פייסבוק הכרזה: ייצור ידע]

מישהו שבקיא בתורת המערכות המורכבות, בתיאוריות שונות על עוצמה ומאבק עוצמה במערכת שמע על כך שהוספת עוצמה לגורם אחד והפיכתו בעיניו ובעיני סביבתו למנצח, תרפה את ידיו להילחם? אבל בואו נעזוב את התיאוריות הללו, שמצביעות בבירור על כך שבאסטרטגיה כזו נשיג את ההיפך הגמור; ונתמקד בסיפור האמתי של המזרח התיכון: בהתנגשות בין פרדיגמת החשיבה המזרחית למערבית: התפיסה הישראלית - הנאיווית והמטופשת הזו - מתנגשת עם שני ערכים בעלי חשיבות עליונה בחשיבה הערבית, המחוברים יחד באמירה, "האדמה היא כבודי";

• הראשון הוא הכבוד: מה לא נכתב על ה'כבוד' של איש המזרח? זהו אחד הנושאים המבלבלים ביותר בהבדלים בין מזרח ומערב. לא רק שאיש המזרח רגיש מאוד לכבודו, הוא אינו מכבד אחרים שאינם שומרים על כבודם. זאת, בניגוד לתרבות המערב, שבה אנשים לא אוהבים את עניין ה-כבוד, ובזים למי שרודף אחריו (גרוזבארד, 2013).
• השני הוא ה'צומוד' - ההיצמדות לאדמה: אם הערבי מכבד כל כך את מי שנצמד לאדמה, מה הוא אמור לחשוב על מי שמוותר עליה? על מי שמוותר על כבודו?

המזרחן ואיש משרד החוץ לשעבר, אלי אבידר (ראו תמונה למטה מימין), הקדיש מילים הרבה לסוגיה הזו בספרו החשוב: "התהום - מה באמת מפריד בינינו לבין העולם הערבי" (ראו תמונה למטה משמאל). את יציאת ישראל מלבנון בתחילת המילניום כינה אבידר כ"אחת ההחלטות האומללות והנחפזות שקיבלה ישראל מאז הקמתה, אבל בהחלט לא האחרונה שבהן..., שבה הגרועים והקיצוניים באויבינו קיבלו מתנה משמיים... זה היה אקט חד צדדי וחפוז, שנראה כמנוסת לילה, תוך הפקרת בעלי בריתנו בלבנון... חיילי צד"ל ומשפחותיהם" (ראו תמונה למטה), שמהדהדת במזרח התיכון עד היום...(אבידר, עמ' 61-60).

[להרחבה על 'תורת המערכות המורכבות', לחצו כאן]

[בתמונה למעלה: כריכת ספרו של אלי אבידר, "התהום. מה באמת מפריד בינינו לבין העולם הערבי", שראה אור בהוצאת אגם ב- 2011. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן; מקור תמונתו של אלי אבידר מימין: פייסבוק]

אבידר מתמקד בסטארט אפ הישראלי של 'נסיגות חד צדדיות', שבהן ישראל מוותרת על נכסים המצויים בידה מטעמים שונים (בעיקר, טעמים פוליטיים פנימיים), ובו זמנית מנסה לשכנע את עצמה, שבצעדים אלה היא מפגינה עוצמה... הוא גם מזכיר לכל מי שמחפש מטרות חדשות 'לייפות' את הנסיגה ההיא, שהרעיון שהוביל את הגישה הישראלית היה שנסיגה ישראלית מדרום לבנון תשמוט את הקרקע תחת רגלי החיזבאללה, והוא ייאלץ להניח את נשקו ואת דרך הטרור, מאחר שייאבד את הלגיטימציה להילחם באויב שאינו קיים... (אבידר, עמ' 62-61). מישהו בתורת המערכות המורכבות שמע על כך שהוספת עוצמה לגורם אחד והפיכתו בעיניו ובעיני סביבתו למנצח, תרפה את ידיו להילחם?

אבידר חותם את הפרשת בתיאור האופן שבו נתפס האירוע בצד הערבי: הצבא הישראלי נס על נפשו מפני החיזבאללה שהשיג עבורם את "יום הניצחון הגדול ביותר של העולם הערבי בתקופה המודרנית"! "די בבחינת תגובותיהן של ממשלות ערב המתונות, אשר קיימו איתנו דיאלוג, כדי לגלות שף לא אחת מהן הטילה ספק בכך, שישראל הונסה לאחור ולא נסוגה מתוך עמדת כוח. הנסיגה החפוזה תחת אש החיזבאללה נתפסה בעיני העולם הערבי כבריחה של ממש... ובן לילה נשמעו קריאות ותביעות מצד אישים מרכזיים בהנהגה הפלסטינית וברשות הפלסטינית, כמו גם מצד עיתונאים המזוהים עם אש"ף, לאמץ באופן גלוי את דרך פעולתו של חיזבאללה" (אבידר, עמ' 65-63). 

מישהו – שדבריו של אבידר אינם מתאימים לו – יכול להביא מזרחן רציני אחד שגורס אחרת? ואדגיש שוב. אם רוצים לסגת, אפשר לסגת. אבל צריך גם לדעת לסגת. זה לא קשור לפוליטיקה. זה קשור לאסטרטגיה. להבנת העולם שבו אנחנו חיים וכלליו; ככל שיהיו כוונותינו טובות, אסור לנו לוותר על נוכחות דומיננטית של מזרחנים ומומחי מערכות מורכבות ליד הקברניטים; ואסור לנו לאפשר להם לבנות תיאוריות מופרכות, שהופכות אותנו לבדיחת השכונה.

ישראל היא מעצמה אזורית, שיכולה בכוחה להשיג בהצלחה מטרות של שמאל; או של ימין. אבל מזה כמה עשורים, היא מתעקשת לרדוף אחר מטרות שווא...

[בתמונה: דור יחזקאלי... מגיע לו קרדיט!]

ההרצאה המוקלטת:

[לקובץ המאמרים על מלחמת שלום הגליל ורצועת הביטחון, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2014), כאוס, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2019), על מלחמת שלום הגליל ורצועת הביטחון באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 30/8/19.
• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), מטרה אסטרטגית, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2015), קבלת החלטות, ייצור ידע, 8/6/15.
• פנחס יחזקאלי (2020), הכל על מוטיבציה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 30/4/20.
• פנחס יחזקאלי (2014), תורת המערכות המורכבות, ייצור ידע, 12/6/14.