[בתמונה: העיר העתיקה וכיפת הסלע (מבט מצפון לדרום). התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי lehava nazareth Pikiwiki Israel. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 2.5]

ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות".

*  *  *

האלוף במיל, עמוס גלעד, מבכירים והמנוסים מבין אנשי הביטחון בישראל, יוצא באזהרה חמורה נגד סיפוח חד- צדדי של הבקעה, בנימוק שאבדן שיתוף הפעולה הביטחוני עם ירדן וגם עם הרש"פ, יפגעו באופן אנוש בביטחון מדינת ישראל.

כשעמוס גלעד אומר - אז צריך להקשיב היטב, ועדיין והותיר אותנו עם סדרה של שאלות שיש להתמודד איתם.

.

[לראיון המלא של עמוס גלעד ב- 103FM]

האם לביטחון ישראל לטווח הארוך, חיוני שישראל תשלוט על קו הירדן?

יש להניח שקיימת הסכמה רחבה לחשיבות העליונה של נהר הירדן כקו גבול המהווה מכשול לכל ניסיון לחדור לשטחי הרש"פ ומשם לישראל. ואם יש עדיין מישהו המאמין שניתן להבטיח שהגדה המערבית תהיה "אזור מפורז מנשק", המוגדר כאחד התנאים להסכמת ישראל להקמת מדינה פלסטינית עצמאית, אזי יש בהנחה כזו משום נאיביות מסוכנת ביותר, שכן להערכתי אין סיכוי שאיזה שהוא "הסכם שלום" על הנייר, ימנע משליט פלסטיני - היום או בעתיד הקרוב ביותר - מלהתחמש ככול יכולתו (ראה עזה וחיזבאללה), וישראל לא תוכל לעשות דבר נגד מדינה ריבונית חברה באו"ם כמו פלסטין, אם תפר התחייבות לפירוז כזה על הנייר...

אומר עמוס גלעד שחשיבותה של ממלכת ירדן היא במוכנותה (המוצנעת) לשמור על ביטחון ישראל הרחק הרבה מעבר לקו הירדן ועד גבולה עם עירק וסוריה כ קווי ההגנה החשובים ביותר. לטיעון זה יש היגיון רב, אך הוא נושא בחובו בעיות קשות, הראשון, היא ההסתמכות על "תוחלת חיים" ארוכה של הממלכה האשמית, שתתמיד במוכנותה להוות מגן וחיץ בין ישראל ואויבה ממזרח. הנחה זו מסוכנת ביותר נוכח העובדה שאפילו המלך חוסיין נגרר לשתי מלחמות נגד ישראל (67 ו-73) כמעט בעל כורחו, מתוקף הזדהותו הפן-ערבית. במקרה כזה אובדן השליטה על קו הירדן הוא קריטי ביותר.

[בתמונה: נוף בקעת הירדן, מראה פנורמי מסרטבה. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Tamarah. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 3.0]

ומכאן - האם ישראל מוכנה או יכולה להרשות לעצמה להפקיד את ביטחונה בידי כוחות זרים?

האם ישראל יכולה להרשות לעצמה לסמוך באופן מוחלט על שליט ערבי, או לחליפין לקבל את הצעה על  נוכחות כוחות זרים (או"ם) על קו הירדן, או חמור יותר הצבתם של אמצעי בקרה והתרעה אלקטרוניים? הניסיון שלנו מלמד שאין לכך כול היתכנות; ואין תחליף לפיקוח פיזי של צהל על המכשול (בתנאי כמובן שלא יחזור מחדל הזנחת קו בר-לב).

שאלה חשובה היא, האם במצב בו ירדן לא תהווה יותר חיץ אפקטיבי מפני חדירת כוחות עוינים מכול הסוגים נגד ישראל, ומכול הסיבות שמנינו (קריסת הממלכה האשמית, השתלטות פלסטינית, הזדהות אידאולוגית, השפעה איראנית חזקה, הימנעות ארה"ב מלהתערב בסכסוך וכו'), האם יש בידי ישראל האמצעים להתמודד עם חדירת כוחות עוינים מכול הסוגים - טרור יחידים, טרור ארגונים, או צבאות סדירים אירניים וסורים למשל.

האם ניתן להבין שקיימת אפשרות ל"סיפוח בהסכמה"?

מדבריו של גלעד ניתן להבין שהוא נגד "סיפוח חד- צדדי", אך אולי הוא תומך בסיפוח ובלבד שלא יהיה "חד-צדדי". האם הוא מרמז שקים איזה שהוא סיכוי לסיפוח כזה בהסכמה? מאחר ולא הרחיב, נותרת השאלה במקומה. אני מנסה לחשוב האם קיים איזהו תמריץ שהרש"פ תיאות להסכים לסיפוח כזה. האם פלסטין העצמאית תהיה מוכנה לוותר על הריבונות שלה באזור המיוחד הזה? הנרטיב הערבי מדבר על "שחרור האדמה הקדושה עד גרגר החול האחרון", לכן ל"סיפוח בהסכמה" כאן- אין היתכנות סבירה.

[בתמונה: האם יש מצב לסיפוח בהסכמה? תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Aymanejed לאתר Pixabay]

האם חיזוק ההתיישבות הישראלית בבקעת הירדן יכול להיות תחליף להכרזה על סיפוח?

עמוס גלעד ציין שבמקום סיפוח חד-צדדי יש לחזק את ההתיישבות הישראלית בבקעה. לטענה זו יש הגיון מובנה כי מאז ומתמיד ההתיישבות מהווה חלק חשוב בתורת הביטחון הישראלית הנשענת על רצף ישובים לאורך גבולותיה (אלמלי מטולה ושאר הישובים, לא היה 'אצבע הגליל' בתחום מדינת ישראל). ישראל מגינה על קו כאשר יש ישובים הסמוכים אליו. החלת ריבונות על ישובים ישראלים בשטחי הרש"פ תחייב את צהל להגביר נוכחותו במקום- יכולה להיות תחליף לסיפוח חד צדדי. אלא שנראה שישראל מיצתה את יכולתה להקים התיישבותיות חדשות בגדה המערבית נוכח ההתנגדות הבינלאומית העזה.

לסיכום

ללא ספק נתונה ביד ישראל היום החלטה מהחשובות ביותר לביטחונה העתידי בצורה של תפוח אדמה לוהט: נתניהו רוצה להשאיר מאחוריו מורשת של ראש הממשלה האחראי  לישראל גדולה ובטוחה ככול האפשר ויהי מה (מודל בן-גוריון). ומנגד, במקרה זה בני גנץ, שאף שהצהיר במסע הבחירות על תמיכתו בנוכחות ישראלית בבקעת הירדן (מתוך השיקולים הביטחוניים שציינו), אוחז בו עתה פיק ברכיים נוכח האפשרות שהוא זה שיצטרך לקבל את ההחלטה על סיפוח, ולכן מתנה זאת ב"הסכמה בינלאומית רחבה" שאין שום סיכוי שיקבל אותה, למעט ארצות הברית של  טראמפ שתוחלת חייה נראה בעייתי. בינתיים יש לו שנה וחצי להתאמן על הנושא עד שנתניהו יפרוש, בתקווה שעד  אז יוכל להיחלץ מהאחריות אישית להחלטה.

הימין הישראלי, עיניו כלות לראות את הסיפוח ועכשיו. בעצם מעדיף לא לדבר על "סיפוח" שיש בו משום קונוטציה שלילית של "כיבוש", אלא "החלת ריבונות" בתוקף זכות אבות, שנכון לרגע זה אין לכך תומכים בעולם מלבד האוונגליסטים בארה"ב, כת אוהבי ישראל ביפן ועוד כמה מדינות איים באוקיאנוס השקט. הפער בין הרצוי והאפשר- תמיד היה בחיינו החל מעצם הרעיון לחדש את הקמת מדינת ישראל במזרח התיכון ועד לשאלת הסיפוח הזה.

עם סימני שאלה אלו, נמתין להזדמנות שתהיה לעמוס גלעד (ולרבים אחרים) להרחיב בדיון, ועוד לא דיברנו על היבטים של המשפט הבינלאומי בנושא.