[בתמונה: הכניסה לבית המשפט המחוזי בירושלים. באדיבות אתר הרשות השופטת]
אסא כשר הוא פרופסור אמריטוס לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, זוכה פרס ישראל. כשר מופקד על הקתדרה לאתיקה מקצועית ולפילוסופיה של הפרקטיקה ע"ש לאורה שוורץ-קיפ, וקודם לכן על הקתדרה לפילוסופיה של השפה ע"ש אברהם הורודיש באוניברסיטת תל אביב.
הוא מומחה בעל שם בינלאומי במחקר הפרגמטיקה של השפה, חוקר ופעיל בתחומי האתיקה המקצועית בצבא, ברפואה, בתקשורת, באקדמיה ובמחקר המדעי.
ממחברי רוח צה"ל, הקוד האתי של צבא הגנה לישראל.
משך שנים שימש כמרצה הבית במכללה לביטחון לאומי, צה"ל.
* * *
הערה על המשפט: מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו ואחרים:
המשפט מתנהל אך ורק בבית המשפט.
לא משנה מה ייאמר ברחוב.
לא משנה מה ייאמר בתקשורת.
לא משנה מה ייאמר בכנסת.
לא משנה מה ייאמר בממשלה.
הערה על המשפט - מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו ואחרים: אדם הגון והגיוני לא יקשיב לרעשי הרחוב, התקשורת, חברי כנסת ושרי ממשלה, בעניין משפט המתנהל בפני שופטי בית המשפט המחוזי.
המשפט מתנהל אך ורק בבית המשפט.
ובכול זאת, האם אף פעם אין איזשהו משקל לרחשי הלב של הציבור?
האם תמיד, באופן קטגורי, המשפט , החוק, הדין הקיים בקונטקסט מסוים- יהיה תמיד נכון על פני דעת הציבור?
האם למשל, רק לצורך ההשוואה, חקוי נירנברג היו צריכים להתקבל עי העם הגרמני כי כך קבעה הממשלה הדמוקרטית בגרמניה באותם ימים?
האם לא היה זה הציבור האמריקני שיצא למלחמה נגד חוקי העבדות באותם ימים?
האם לא היה זה הציבור שיצא למהפכה הצרפתית נגד חוקי התקופה באותם ימים?
האם אין משמעות לרחשי הציבור נגד החלטות בג"צ המונעות הרחקת מסתננים מהמדינה הבוחר לשפוט לפי העדפת אמת מידה מסוימת אחת- על פני אמת מידה אחרת השווה לה בחוק?
שהרי חוקים נקבעים על פי צרכי החברה המתאימים לתקופתם (נניח העותומנית) ויתכן שבתקופה מאוחרת -עשרות או מאות שנים מאוחר יותר, החוק כבר אינו מתאים ויש לשנותו או לבטלו- והדרישה לכך מפעפת בלב הציבור הרבה לפני שהיא מונחת על שולחן בית המשפט (אם בכלל), האם השופט חייב לאטום אזניו וליבו? תמיד כדבריך?
תמהני