אבי הראל: מגילת רות – דגשים מרכזיים

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי jeffjacobs לאתר Pixabay]

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי jeffjacobs לאתר Pixabay]

[לסדרת מאמרי שבועות ומתן תורה, שהופיעו באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על מגילת רות, לחצו כאן]

עודכן ב- 22 במאי 2023

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

מנהג קריאת מגילת רות בחג שבועות הינו מנהג קדום, למרות שאינו נזכר בתלמוד. המקור הראשון שאנו מוצאים שמדבר על כך הוא במסכת סופרים[1]: "ברות (קוראים) במוצאי יום טוב ראשון של עצרת (חג שבועות), עד חציו, ומשלים במוצאי יום טוב האחרון"[2].

בספר המנהיג[3] מובא המנהג לקרוא את המגילה לפני קריאת התורה של חג שבועות, והוא נותן לכך שני טעמים. האחד – לפי שכתוב בתחילתה קציר שעורים, והשני – הגיור של רות וכניסתה לעול המצוות, התואם את רוח חג מתן תורה[4].

מבוא למגילת רות[5]

בתנ"ך המצוי לפנינו, מגילת רות נמנית עם קובץ המגילות, הערוכות על פי סדר קריאתן בבית הכנסת בחגים. רות הנקראת בחג שבועות, ממוקמת לאחר מגילת שיר השירים הנקראת בחג הפסח, וקודמת למגילת איכה הנקראת בצום תשעה באב. לשונה של מגילת רות היא בעיקרה לשון מקראית קלאסית, המאפיינת את הספרות של ימי בית ראשון. גם התחביר והסגנון הכללי של לשון המגילה עולה בקנה אחד עם הסיפור המקראי של ימי בית ראשון.

מה מגמתה הכללית של מגילה זו? על כך ענו חכמים את התשובה הבאה: "אמר ר' זעירא, מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה ולא איסור ולא היתר ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים"[6]. בכך כיוונו חז"ל לנקודה המרכזית לדעתם של כותב המגילה והיא – חשיבותם של החסד והעזרה ההדדית לאחר ולחלש.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי Regan Vercruysse לאתר flickr]

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי Regan Vercruysse לאתר flickr]

מתי נכתבה מגילת רות? האם הפתיח שלה בימי שפוט השופטים מסגיר שהיא נכתבה בתקופת השופטים? או הסיומת שמזכירה את בית דוד, מראה כי נכתבה בסמוך לתקופת המלוכה? על כך חלוקים החוקרים. יש חוקרים הטוענים שהמגילה נכתבה בתקופת בית שני. טענתם היא שבמגילת רות מצויות מספר רב של מילים וביטויים המעידים לכאורה על השפעתה של השפה הארמית. נוסף על כך, העובדה שמגילת רות לא השתבצה לאחר ספר שופטים אלא במקבץ הנקרא כתובים, מעידה על חיבורה בתקופה מאוחרת. לעומתם יש כאמור חוקרים המקדימים את זמן חיבורה לתקופת בית ראשון אך הם מסכימים כי היא נכתבה תוך ריחוק זמן מן האירועים המתוארים בה. כך או אחרת אין הכרעה ברורה בשאלה זו היות וההוכחות על זמן חיבורה של מגילת רות, על פי לשונה הן דו משמעיות[7].

פרק א': רעב בבית לחם והגירת אלימלך לשדה מואב

הרעב הכבד ששרר בבית לחם ואשר גרם להגירת משפחת אלימלך למואב, משמשים כרקע לכל הסיפור של המגילה. היציאה מהארץ והניתוק של משפחת אלימלך לתקופה ארוכה ממקומה, תוך תיאור האסונות שפקדו אותה בניכר, מקפלים קורות של שנים רבות, שעה שהמשכה של המגילה מתארת תא שטח של כשלושה חודשים בלבד. לדעת חז"ל[8], וחלק מן הפרשנים, לא היה הכרח שמשפחת אלימלך תהגר אל שדה מואב, ודבר זה נחשב להם כחטא. לעומתם רוב הפרשנים המודרניים סבורים כי אין רמז בכתובים כי הירידה מהארץ נחשבה למשפחת אלימלך כחטא, והאסונות שפקדו את המשפחה במואב אין להם, לפי דעתם, הסבר תיאולוגי ראוי. כאמור המגילה עוסקת במשפחת אלימלך מבית לחם יהודה, שממנה עתיד לצאת דוד מלך ישראל. כותב המגילה מוסיף כי המדובר בבית לחם אשר ביהודה כדי להבדיל בינה לבין בית לחם שבנחלת זבולון :" וְקַטָּת וְנַהֲלָל וְשִׁמְרוֹן, וְיִדְאֲלָה וּבֵית לָחֶם:  עָרִים שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה, וְחַצְרֵיהֶן"[9].

מוצאו של דוד הוא כאמור מבית לחם :" וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-שְׁמוּאֵל, עַד-מָתַי אַתָּה מִתְאַבֵּל אֶל-שָׁאוּל, וַאֲנִי מְאַסְתִּיו, מִמְּלֹךְ עַל-יִשְׂרָאֵל; מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן, וְלֵךְ אֶשְׁלָחֲךָ אֶל-יִשַׁי בֵּית-הַלַּחְמִי--כִּי-רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי, מֶלֶךְ"[10]. באזור בית לחם היה כנראה בית אלוהים או סוג של במה, שבו קיימה משפחת ישי את זבח המשפחה. זיקתו של בית דוד לבית לחם עולה גם מהמקור הבא:" וְאַתָּה בֵּית-לֶחֶם אֶפְרָתָה, צָעִיר לִהְיוֹת בְּאַלְפֵי יְהוּדָה--מִמְּךָ לִי יֵצֵא, לִהְיוֹת מוֹשֵׁל בְּיִשְׂרָאֵל; וּמוֹצָאֹתָיו מִקֶּדֶם, מִימֵי עוֹלָם"[11]. משפחת אלימלך יוצאת אל מקום הנקרא שדה מואב. ארץ מואב השתרעה בתקופת המקרא על מישור הררי גבוה בעבר הירדן המזרחי, אל מול ארץ יהודה. בשל הקרבה ליהודה, שימשה מואב למקום מפלט קרוב ונוח.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי Zeev Barkan לאתר flickr]

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי Zeev Barkan לאתר flickr]

הדמויות בפרק א'

אלימלך – השם אלימלך מופיע רק במגילת רות ואין הוא מופיע מחוצה לה. השם קיים בספרות של עמי המזרח הקדום, באוגרית ובמכתבי אל עמארנה[12]. בתרגום השבעים[13] מופיע השם אבימלך, שם הנזכר גם במקומות נוספים במקרא, לדוגמא :" וַיֵּלֶךְ אֲבִימֶלֶךְ בֶּן-יְרֻבַּעַל שְׁכֶמָה, אֶל-אֲחֵי אִמּוֹ; וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם, וְאֶל-כָּל-מִשְׁפַּחַת בֵּית-אֲבִי אִמּוֹ לֵאמֹר"[14]. לא ברור כיצד השתנה השם מאלימלך לאבימלך, ויתכן, כי דווקא השם הנדיר הוא המקורי. הרציונל של השם המופיע בתרגום השבעים הוא אבי המלך האב של שושלת דוד.

נעמי – שורש השם נעמי הוא נ.ע.ם, ופירושו הנועם שלי. יש חוקרים שטוענים כי נעמי הוא הצורה הנקבית של השם נעמן, שהיה שם רווח במזרח הקדום. נעמי שיצאה מבית לחם עם בעלה ובניה, חוזרת משדה מואב בחוסר כל ועם כלתה רות. היא עצמה דורשת את שמה על דרך ההיפוך:" וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן, אַל-תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי:  קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי-הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד.  אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה; לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי, נָעֳמִי, וַיהוָה עָנָה בִי, וְשַׁדַּי הֵרַע לִי"[15].

מחלון וכליון – שמות בניה של נעמי. דומה כי שמות אלה הם שמות בעלי משמעות סמלית, המתארים את גורלם המר בסיפור. זו דעת המדרש כדלקמן:" מחלון – שנמחה מהעולם, כליון – שכלה מהעולם"[16]. אולם לא מן הנמנע כי שמות אלה הם שמות עבריים עתיקים ונדירים. השם מחלון מזכיר בפונטיקה שלו את השם מחלי:" וּבְנֵי מְרָרִי, מַחְלִי וּמוּשִׁי; אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַלֵּוִי, לְתֹלְדֹתָם"[17], וייתכן שהוא נגזר מהשם חלי = תכשיט. השם כליון מופיע בתעודה אכדית, ואפשר שהוא נגזר מלשון כליה.

ערפה – שמה של ערפה במדרש מוסב על העובדה שהיא הפנתה עורף לנעמי, אולם אין כל בטחון שזה משמעות השם שרצה כותב המגילה להביא בפני הקורא. זאת בגלל העובדה שמחבר המגילה נותן לה הזדמנות לפעול ולהציג את מעשיה, הזדמנות שאיננה ניתנת למחלון וכליון. זאת ועוד. הביטוי עורף במקרא מציין בדרך כלל נסיגה מפני האויב למשל :" בִּי, אֲדֹנָי:  מָה אֹמַר--אַחֲרֵי אֲשֶׁר הָפַךְ יִשְׂרָאֵל עֹרֶף, לִפְנֵי אֹיְבָיו"[18]. לכן יתכן לומר כי  מחבר המגילה רצה להציג את ערפה דווקא כדמות חיובית, שנענית לבקשתה של נעמי לעוזבה ולחזור לשדה מואב.

רות – שם שלא ידוע אודות משמעותו. בתרגום המקרא לסורית, מופיע במקום השם רות השם רעות, שם ההולם את מידותיה של הדמות, שזנחה מאחור את בית אביה ודבקה בחמותה. יתכן שהשם רות נגזר מהשורש ר.ו.ה, אולם אין להתעלם מהעובדה כי ככול הנראה מדובר בשם מואבי שאין לנו כל מידע מבוסס עליו.

נחזור לסיפור הפרק. החל מפסוק ו', יש תיאור של חזרת נעמי ורות לבית לחם. הפועל הרווח בפסוקים של מערכה זו הוא הפועל שוב, המסמל את ההתעסקות של שלוש האלמנות, נעמי, ערפה ורות, מה לעשות לאחר מותם של אלימלך ושני בניו. ערפה חוזרת לשדה מואב, ואילו רות חוזרת עם נעמי לבית לחם. הדמות הטרגית כאן היא נעמי, שאיבדה את כל משפחתה ורכושה, והפכה בחזרתה להיות מרת נפש. חרף זאת, נעמי לא מאבדת את הגינותה וחוכמתה, והיא מתייחסת לכלותיה בצורה מכובדת כנה ואמיצה. בדבריה של רות יש טרוניה מוסווית כלפי ה', אולם אין היא אומרת דברים של גנאי כלפי שמיים באופן ישיר.

מגילת רות איננה מתארת התערבות ישירה של האל. רק בשני מקומות בראשית המגילה ובסופה, מייחס כותב המגילה לאל פעולה ישירה כדלקמן:" כִּי-פָקַד יְהוָה אֶת-עַמּוֹ, לָתֵת לָהֶם לָחֶם" , "וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת-רוּת וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ; וַיִּתֵּן יְהוָה לָהּ הֵרָיוֹן, וַתֵּלֶד בֵּן"[19]. ההתערבות הראשונה של האל מסיימת את המשבר הלאומי הרעב, וההתערבות השנייה סוגרת את מעגל השכול האישי של נעמי. אף שאין פעולתו של ה' נזכרת במגילה באופן מפורש, הרי שרוח החסד האלוהית קיימת במגילה. אולם הימצאותה של הרוח האלוהית במגילה תלויה במעשי האדם. האל עוזר רק לאותו אדם שפועל. לאדם שכזה האל עוזר, אולם אם האדם יישאר פסיבי בהתנהלותו, האל לא יעזור לו.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי Zeev Barkan לאתר flickr]

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי Zeev Barkan לאתר flickr]

גיור

המערכה האחרונה של פרק א', החל מפסוק י"ד, מספרת על הגיור של רות[20]. הצטרפות לעם ישראל חייבו את קבלת העול של הדת המקראית. הגיור המתואר במגילה, אינו דורש טקס דתי כלשהוא, והוא מסתכם במשפט הידוע הבא:" עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי"[21]. במקרא עולה בבירור כי מספר חוקים נועדו לחול על הגר בה במידה שהם מחייבים כל אדם מישראל. איסור המולך, איסור לקלל את האל, אכילת דם ועריות ועוד. כך או אחרת, החוק המקראי מקפיד של שוויון מוחלט של הגר לעניין קיום המצוות כדלקמן:" הַקָּהָל, חֻקָּה אַחַת לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר:  חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה לִפְנֵי יְהוָה.  תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד, יִהְיֶה לָכֶם, וְלַגֵּר, הַגָּר אִתְּכֶם"[22].

פרק ב': הפגישה בין רות לבועז

בפרק זה, מתוארת הפגישה בין רות לבועז, במהלך הקציר, פגישה שתביא אותם בסופו של תהליך בברית הנישואין. רות נקלעה לשדהו של בועז לכאורה באופן מקרי. אך הקורא חש כי יד ה' התערבה כאן, והיא אשר מכוונת את פני הדברים. הפרק מורכב משלוש תמונות משנה. הראשונה – הדיבור בין רות לנעמי אודות הליקוט בשדות, השנייה – יציאתה של רות אל השדה והפגישה האקראית לכאורה עם בועז, השלישית – רות חוזרת אל נעמי ומספרת לה אודות הפגישה עם בועז. זה האחרון מתואר על ידי כותב המגילה כאיש עשיר וכקרוב משפחה של אלימלך. הפועל השכיח בפרק הוא לקט, והוא מופיע כ13 פעמים. מוטיב הלקט הוא מרכזי לסיפור, היות והוא מסמל את התנדבותה של רות ללקט בשדה בכדי לפרנס אותה ואת נעמי, ובזכות ליקוט החסד הזה היא פוגשת את בועז קרוב משפחתה של אלימלך.

בעז – פירוש השם אינו ידוע, כי השם בצורתו זו מופיע אך ורק במגילת רות, וברשימת היחס של יהודה בספר דברי הימים. בנוסף נזכר השם בעז כשמו של העמוד השמאלי מבין שני העמודים במקדש שלמה:" וַיָּקֶם, אֶת-הָעַמֻּדִים, לְאֻלָם, הַהֵיכָל; וַיָּקֶם אֶת-הָעַמּוּד הַיְמָנִי, וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ יָכִין, וַיָּקֶם אֶת-הָעַמּוּד הַשְּׂמָאלִי, וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ בֹּעַז"[23].

הלקט שהוא כאמור המוטיב המרכזי בפרק, מתבסס על חוקי התורה הקשורים למתנות עניים הקשורים ליבול החקלאי. להלכה רשאי כל עני ללקט בכל שדה שליבו חפץ, אך לפי המסופר במגילה ניכר שהיה על לקט זה פיקוח הדוק. רות אומרת לנעמי כי היא תלקט רק בשדה בו אין עיני הבעלים צרה, וכאשר היא מגיעה לשדה היא מודיעה על כך לנער הממונה על הלקט. בסיפור שלנו, בעל השדה, בעז, נוהג בה לפנים משורת הדין ומרשה לה לאכול ארוחת צהרים. בנוסף הוא מבקש מהקוצרים לשמוט ארצה שיבולים בכדי שיעלה בידה של רות לאסוף כמות שיבולים נאה. מעשיו של בעז ניכרים בעיניה של רות, והיא מודה לבעז על התנהלותו כלפיה למרות שהיא מדגישה בפניו כי היא ממוצא נוכרי.

[ציורי תנ"ך/ רות מלקטת שיבולים בשדה/ציירה: אהובה קליין (c) שמן על בד][ציורי תנ"ך/ רות מלקטת שיבולים בשדה/ציירה: אהובה קליין (c) שמן על בד]

פרק ג': הפגישה בגורן בין רות ובעז

פרק זה מתאר את ביקורה הלילי של רות בגורן של בעז. גם פרק זה מורכב משלוש תמונות משנה. הראשונה – עצתה של נעמי לרות שתלך לגורן של בעז, השנייה – הפגישה בגורן, והשלישית – שיבתה של רות לביתה והשיחה בינה לבין נעמי. הפגישה האמורה, מביאה את העלילה של המגילה לשיא דרמטי. האוירה במפגש בין רות לבעז היא מסתורית, אישית וסודית. רות באה בחשאי לגורן, ובאמצע הלילה בעז מזהה כי מצויה עימו בגורן דמות נוספת. רות עוזבת את המקום: "טרם יכיר איש את רעהו"[24], כדי למנוע מבוכה משניהם. המעשה החריג והמפתיע שרות עושה, דומה למעשה תמר המסופר בספר בראשית[25]. בסיפור האמור, נותרת האישה לבדה, וסיכוייה להינשא מחדש קלושים. תמר בדומה לרות, נוטלת את היוזמה לידיה, מתחפשת לזונה ומפתה את יהודה ללא ידיעתו. בשני המקרים נעשה הייבום על ידי גבר בוגר, שאינו אחי הבעל המת. גם יהודה וגם בעז פועלים רק לאחר היוזמה הנשית שקדמה לכך. ההבדל המהותי בין הסיפורים הללו הוא הדרך. רות עושה זאת באופן נחוש אך מאופק, ואילו תמר פועלת באופן מוחצן ובוטה. ההבדל נעוץ בעובדה שהמדובר בשני תקופות היסטוריות שונות, ומה שהיה אולי מקובל או נסבל בתקופת האבות, לא היה תקף בתקופת השופטים או המלוכה.

המקום גורן הנזכר בפרק, מופיע בשני מובניו, מקום שאליו מקבצים את התבואה, והמקום בו דשים אותה. לפי האמור, מקומו של הגורן היה קרוב לעיר, או בסמוך לשעריה. אם הגורן היה מרוחק יתכן שתוכניתה של נעמי להפגיש בין רות לבעז לא הייתה יוצאת מהכוח אל הפועל.

במפגש הלילי מבקשת רות כי בעז ישאנה לאישה, ובעז מתחיל לפעול בנושא. הוא מבקש מרות את המטפחת שהיא נושאת, מבקש שהיא תחזיק אותה ומודד לה שש שעורים. קשה לקבוע לאיזה מידת נפח התכוון מחבר המגילה, ויתכן שהמדובר לשישה סאים שעורים שיש בכוחה של רות לשאת חזרה לביתה של נעמי. רות מסבירה לחמותה כי בעז נתן לה את השעורים בכדי שלא תבוא בידיים ריקות בחזרתה, ואילו נעמי רואה בכך את נחישותו של בעז לסיים את העניין באותו יום.

פרק ד': הגאולה בשער העיר

בניגוד לפרק ג', שהתרחש בחשכת הלילה, המערכה בפרק ד', הינה פומבית, ומתרחשת בשער העיר. גיבור העלילה בפרק הוא ללא ספק בעז, הפועל במהירות בהתאם להבטחותיו. הוא גואל את שדה אלימלך ונושא לאישה את רות. המחבר מתאר את חוקי המקרא הקשורים לגאולת קרקע ולייבום, אולם לשונו של המחבר קצרה והיא איננה עונה על כל השאלות הקשורות בתהליכים אלה. בדברים הבאים נעמוד על מספר חוקים הנזכרים במגילה ובמקרא.

ירושת אלמנה – המקרא איננו עוסק בשאלת זכויותיה של האלמנה שבניה מתו. על פי חז"ל האיש יורש את אשתו אבל אין היא יורשת אותו[26].  לעומת זאת, במגילת רות עולה בבירור כי לנעמי יש שליטה בנכסיו של בעלה המת אלימלך. יתכן שמחבר המגילה, שניתקל  במצב הלכתי שאין לו הכרע במקרא, יוצר בעצמו פתרון הלכתי תקדימי, בו השדה נשארת בחזקתה של נעמי, כדי שיהיה אפשר לגאול אותו לאחר זמן.

ייבום – המחבר של המגילה מכיר את המקורות המקראיים העוסקים במצוות הייבום, וכפי שכבר ראינו סיפורה של תמר ויהודה בספר בראשית מדבר על כך בהרחבה. בסיפור האמור מבקש יהודה מאונן לייבם את תמר, אחי ער המת. ברם, היות ואין הדבר קורה, היא פותרת את נושא הייבום בדרך מקורית עליה דברנו קודם לכן. המקרא מסביר את מצוות הייבום בכך שיש לבנות מחדש את ביתו של איש המשפחה שמת ללא בנים. על פי חוק הייבום, חולצת היבמה את נעלו של אחי אישה המסרב ליבמה, כאות לביזיון, ואף יורקת בפניו :" וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו, לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים, וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ, וְיָרְקָה בְּפָנָיו; וְעָנְתָה, וְאָמְרָה, כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ, אֲשֶׁר לֹא-יִבְנֶה אֶת-בֵּית אָחִיו. וְנִקְרָא שְׁמוֹ, בְּיִשְׂרָאֵל:  בֵּית, חֲלוּץ הַנָּעַל"[27].

לעומת זאת, במגילת רות נטען כי שליפת הנעל נוהגת בכל מעשה של קניין גאולה או תמורה:" וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל-הַגְּאֻלָּה וְעַל-הַתְּמוּרָה, לְקַיֵּם כָּל-דָּבָר, שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ, וְנָתַן לְרֵעֵהוּ; וְזֹאת הַתְּעוּדָה, בְּיִשְׂרָאֵל"[28].  אשר על כן, למרות הדימיון בין חוק הייבום המקראי לייבום במגילת רות, אין המקרה במגילה עולה בקנה אחד לגמרי עם חוק הייבום המקראי. חוק הייבום המקראי מדבר במקרה של שני אחים ביולוגיים ואילו במגילה המדובר בגאולה על ידי קרוב משפחה. בעוד שמצוות הייבום הינה חובה, אין רות מחויבת להינשא לקרוב משפחתה בעז.

[בתמונה: פגישתם של רות ובעז בשדה. ציור מעשה ידי יוליוס שנור פון-קארולספלד, מוצג בגלריה הלאומית בלונדון. ציור משנת 1828. התמונה היא נחלת הכלל]

[בתמונה: פגישתם של רות ובעז בשדה. ציור מעשה ידי יוליוס שנור פון-קארולספלד, מוצג בגלריה הלאומית בלונדון. ציור משנת 1828. התמונה היא נחלת הכלל]

גאולה – המגילה עוסקת בגאולתה של רות וגם בגאולת השדה של נעמי ומחברת בין שניהם. דין גאולת השדה במקרא אומר כי קרובו של מוכר השדה יכול לגאול את השדה, ולקרוב זה יש עדיפות על פני קונים אחרים כדלקמן:" כִּי-יָמוּךְ אָחִיךָ, וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ--וּבָא גֹאֲלוֹ, הַקָּרֹב אֵלָיו, וְגָאַל, אֵת מִמְכַּר אָחִיו.  וְאִישׁ, כִּי לֹא יִהְיֶה-לּוֹ גֹּאֵל, וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ, וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ.  וְחִשַּׁב, אֶת-שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ, וְהֵשִׁיב אֶת-הָעֹדֵף, לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר-לוֹ; וְשָׁב, לַאֲחֻזָּתוֹ וְאִם לֹא-מָצְאָה יָדוֹ, דֵּי הָשִׁיב לוֹ--וְהָיָה מִמְכָּרוֹ בְּיַד הַקֹּנֶה אֹתוֹ, עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל; וְיָצָא, בַּיֹּבֵל, וְשָׁב, לַאֲחֻזָּתוֹ"[29]. לגבי גאולתה של אלמנה , אין המקרא מדבר דבר וחצי דבר על כך. מחבר המגילה יצר ככול הנראה קומבינציה הלכתית  משלו, שכרכה את שניהם יחדיו. לחילופין יש חוקרים החושבים כי אין כאן מיזוג של שני חוקים מקראיים נפרדים, ובעצם לפי המנהג בפועל הם היו מחוברים לכתחילה. חוק הייבום היה רווח במזרח הקדום, בעיקר במשפט האשורי ובמשפט החתי. אולם חוקים אלה אינם מתייחסים כלל בפתרון בעיית העדר המשכיות דורית והקמת שם המת על נחלתו. טעם זה נזכר אך ורק במקרא.

נחזור לסיפור המגילה. פרק ד' מתרחש כאמור בשער העיר. אין הכוונה רק לשער במובן המצומצם של המושג. בערי המקרא הישראליות הצפופות היה השער המקום הפתוח היחיד בו התקיימו המסחר, המשפט והפולחן הדתי. גם בערים הלא ישראליות היה השער המקום בו התנהלו חייה הכלכליים המשפטיים והפולחניים. כך הוא המצב בסיפור של אברהם עם בני חת:" וְעֶפְרוֹן יֹשֵׁב, בְּתוֹךְ בְּנֵי-חֵת; וַיַּעַן עֶפְרוֹן הַחִתִּי אֶת-אַבְרָהָם בְּאָזְנֵי בְנֵי-חֵת, לְכֹל בָּאֵי שַׁעַר-עִירוֹ לֵאמֹר"[30], וכך הם פני הדברים בסיפור דינה ובני יעקב:" וַיָּבֹא חֲמוֹר וּשְׁכֶם בְּנוֹ, אֶל-שַׁעַר עִירָם; וַיְדַבְּרוּ אֶל-אַנְשֵׁי עִירָם, לֵאמֹר"[31]. תמונה דומה אנו מוצאים גם במגילת רות. השער הוא מקום מושבם של בעלי הסמכות המשפטית בעיר, ובמקום זה קובע ומבצע בעז את תהליך גאולתה של רות כדלקמן:" וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר, וַיֵּשֶׁב שָׁם, וְהִנֵּה הַגֹּאֵל עֹבֵר אֲשֶׁר דִּבֶּר-בֹּעַז, וַיֹּאמֶר סוּרָה שְׁבָה-פֹּה פְּלֹנִי אַלְמֹנִי; וַיָּסַר, וַיֵּשֵׁב.  וַיִּקַּח עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים, מִזִּקְנֵי הָעִיר--וַיֹּאמֶר שְׁבוּ-פֹה; וַיֵּשֵׁבוּ"[32]. הקושי הנוסף בתיאור גאולתה של רות, מתעורר גם מהעובדה שהמחבר לא נוקב בשמו של  הגואל שיש לו קדימות על בעז והוא מכונה פלוני אלמוני. יתכן שבזמן כתיבת הדברים שמו של גואל זה נשכח, או לחילופין מחבר המגילה חס על כבודו ובכדי שלא לבזותו באופן פומבי לא נקב בשמו. אותו גואל אנונימי חושש שאם יגאל את השדה וישא את רות לאישה יגרם נזק לנחלתו. לא ברור למה הכוונה, ומאיזה נזק הוא חושש. לפי המדרש, חשש הגואל האלמוני לטהרת משפחתו, ולא רצה לשאת את רות שמוצאה מואבי :" אמר הגואל, מחלון וכליון לא מתו אלא על ידי שנטלו אותן(=נשאו נשים נוכריות), ואני הולך ליטלה(=להתחתן עם רות?), איני מערב פסולת בבני. ולא היה יודע שכבר נתחדשה הלכה, עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית"[33].

שושלת בית דוד

הפסוקים בפרק החל מפסוק י"ג, מתארים את השכר שנעמי ורות קיבלו על מעשי החסד שלהן, ועל הצלחתן בשמירת שמו של אלימלך. מחבר המגילה כותב על התינוק החדש שנולד ושמו עובד את הדבר הבא: "וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר, יֻלַּד-בֵּן לְנָעֳמִי; וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד, הוּא אֲבִי-יִשַׁי אֲבִי דָוִד"[34]. פסוק זה, שאין ספק שהוא חלק אינטגרלי מהמגילה, מראה כי לא מדובר כאן במשפחה אזוטרית,  אלא אודות משפחה שממנה יצא המלך הנבחר. סכנת הכליה על משפחתו של אלימלך הפכה בסופה למשפחה שממנה יצא זרע המלוכה. בכך מתבהרת לא רק המטרה מדוע נכתבה מגילת רות, אלא מדוע היא נכללה בקאנון התנכ"י.

[בתמונה: ציורי תנ"ך/ רות ונעמי נפרדות / ציירה: אהובה קליין (c) שמן על בד]

[בתמונה: ציורי תנ"ך/ רות ונעמי נפרדות / ציירה: אהובה קליין (c) שמן על בד]

[לסדרת מאמרי שבועות ומתן תורה, שהופיעו באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על מגילת רות, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

[1] מסכת סופרים היא אחת מהמסכתות הקטנות - קובץ דינים ופסקי הלכות אנונימי העוסק בדיני כתיבת ספר תורה, מנהגי תפילה ודינים אחרים. מסכת סופרים נכתבה ככל הנראה בארץ ישראל בתקופת הגאונים במאה השמינית, ויש בה מנהגים והלכות שונים שאינם מוזכרים בתלמוד הבבלי.

[2] מסכת סופרים, י"ד, ט"ז.

[3]ספר המנהיג, מהמאה הי"ג לספירה, הוא ספר הלכה ומנהג, וחיבורו העיקרי של רבי אברהם בן נתן מהראשונים. הספר עוסק בעניינים השונים על פי סדר לוח השנה.

[4] אבי הראל, מתי התגיירה רות המואבייה, ייצור ידע, יוני 2016.

[5] עולם התנ"ך, מגילת רות, הוצאת דברי הימים, ת"א, 1999, עמודים: 72 – 105.

[6] רות רבה, ב', ט"ו.

[7] אבנרי,  א. עומדות על הסף: שייכות וזרות במגילות רות ואסתר, הוצאת כתר, 2014.

 זקוביץ, י. רות, סדרת מקרא לישראל, הוצאת מאגנס ועם עובד, 2007.

 מדן, י. תקוה ממעמקים - עיון במגילת רות, הוצאת תבונות, 2007.

[8] בבלי, בבא בתרא, דף צ"א, עמוד א'.

[9] יהושע, פרק י"ט, פסוק ט"ו.

[10] שמואל א', פרק ט"ז, פסוק א'.

[11] מיכה, פרק ה', פסוק א'.

[12] מכתבי אֶל-עַמַארְנָה , הם מכתבים המתוארכים לאמצע המאה ה-14 לפנה"ס, שנכתבו על ידי שליטים שונים, ברובם שליטים כנעניים, ונשלחו אל מלך מצרים במשך תקופה של כ-20 שנה, בימי המלכים אמנחותפ השלישי, אח'נאתון ותות ענח' אמון..

[13] תרגום השבעיםלטינית: Septuaginta) הוא השם שניתן לתרגום המקרא ליוונית עתיקה במאה השלישית והשנייה לפני הספירה.

[14] שופטים, פרק ט', פסוק א'.

[15] רות, פרק א', פסוקים: כ' – כ"א.

[16] רות רבה, ב', ה'.

[17] שמות, פרק ו', פסוק י"ט.

[18] יהושע, פרק ז', פסוק ח'.

[19] רות, פרק א' פסוק ו', ופרק ד', פסוק י"ג בהתאמה.

[20] אבי הראל, מתי התגיירה רות המואבייה, ייצור ידע, יוני 2016.

[21] רות, פרק א', , פסוק ט"ז.

[22] במדבר, פרק ט"ו, פסוקים: ט"ו – ט"ז.

[23] מלכים א', פרק ז', פסוק כ"א.

[24] רות, פרק ג', פסוק י"ד.

[25] בראשית, פרק ל"ח.

[26] בבלי, בבא בתרא, דף קי"ד, עמוד ב'.

[27] דברים, פרק כ"ה, פסוקים: ט' – י'.

[28] רות, פרק ד', פסוק ז'.

[29] ויקרא, פרק כ"ה, פסוקים: כ"ה – כ"ח.

[30] בראשית, פרק כ"ג, פסוק י'.

[31] שם, פרק ל"ד, פסוק כ'.

[32] רות, פרק ד', פסוקים" א' – ב'.

[33] רות רבה, ז', ט'.

[34] רות, פרק ד', פסוק י"ז.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *