גדעון שניר: בג"צ – לא ניתן לתעדף את התרבות  ביו"ש

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי TheDigitalArtist לאתר Pixabay]

ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות".

*  *  *

ככה, די בשקט, תחת ערפל הקורונה, וביום האחרון של מירי רגב כשרת התרבות, אישר בג"צ את העתירה שהגישו ארגוני "זכויות" נגד תקנות שהטילה רגב בעקבות חרם אומני ישראל על ההתיישבויות היהודיות בשטחי איו"ש.

למי שכבר אינו זוכר במה מדובר, נזכיר כי כבר בראשית ימיה במשרד התרבות, יצאה רגב חוצץ נגד המדיניות הממשלתית - השכיחה באותם ימים - לתמוך כספית בפעילות גופים אזרחיים לקידום אירועי תרבות באשר הם, כמו הצגות תיאטרון וסרטים.

לא עצם התמיכה הטרידה אלא שהיא ניתנה לכול מבקש, גם כאשר תוכן ההצגה או הסרט עמד בסתירה לעמדות לאומיות מקובלות, ושימש בידי ארגונים אנטי ישראלים להוציא דיבת הארץ רעה [ראן למשל הסרט "ג'נין ג'נין" (ראו כרזה משמאל) או ההצגה שבה נועץ שחקן את דגל ישראל בישבנו].

[בתמונה משמאל: כרזת הסרט "ג'נין ג'נין". אנו מאמינים שאנו עושים בכרזה שימוש הוגן]

טענתה של רגב הייתה שאמנם זכותו של כול אזרח להביע את דעתו באופן חופשי, אבל אין כול חובה או הצדקה לכך שהמדינה תממן מכספי הציבור פעילויות תרבות הפוגעות באופן ברור באינטרס הלאומי והמנוצלות על ידי ארגוני המחרימים את ישראל (ראה BDS); או להשגת איזה פרס אישי בפסטיבל סרטים המנוהל על פי קריטריונים פוליטיים מובהקים. ועל כן, קבעה תנאים לפיהם תמיכה כספית ממשלתית תלויה במידה בה תכניו עומדים בהם. ומי שמתעקש לעסוק בתכנים לא מאושרים - יתכבד ויממן את פעילותו באופן עצמאי.

לציין, שטענה זו עלתה כבר בימיה של שרת התרבות הקודמת, לימור ליבנת, סביב אירוע חנוכת היכל התרבות בעיר אריאל, כאשר בקיץ 2010, פרסמה קבוצת גדולה של אנשי במה ורוח, מכתב מחאה על כוונת שחקנים לעלות על במת ההיכל שבנייתו הייתה אז בעיצומה. המכתב הראשון ולאחריו השני גרר אחריו תגובות קשות ועל כך השיבה השרה לבנת כי תפעל לשינוי הקריטריונים לתמיכה במוסדות תרבות; ותדרוש התחייבות להופיע בכל מקום בארץ כתנאי לתקצובם. עוד הכריזה על כוונתה להעניק פרסים לעידוד יצירה ציונית. מירי רגב - שנכנסה לתפקידה ב- 2015 - אימצה בלב שלם את תכנית קודמתה.

תקנות אלו זכו לתגובה קשה ביותר מצד רוב אנשי התרבות בישראל, שראו בהתערבות הרשויות בתכנים התרבותיים מעשה שלא יעשה, אנטי דמוקרטי אם לא "סתימת פיות", אף שפיו של איש לא נסתם, וכול מי שחפץ למשל להפיק סרט שתכניו הבעייתיים לא אושרו, יכול היה לעשות זאת במימון עצמי כפי שהסתבר שלא היה חסר, מטעמם של גופים שונים בארץ ומחוצה לה. נוכח ביקורת קשה מצד כול כלי התקשורת, "תיקנה" רגב במשהו את התקנות, כאשר העדיפה לתגמל מוסדות תרבות שהיו מוכנים להימנע מהחרמה ולפעול בשטחי איו"ש - משהו בדומה לתוספת שכר ותנאים שמשרד הבריאות העניק לרופאים מתמחים, שהיו מוכנים לעבוד בבתי חולים בערי הפריפריה.

ב- 2016, הגישה האגודה לזכויות האזרח עתירה לבג"ץ נגד שרת התרבות מירי רגב (ראו תמונה משמאל) בדרישה לפסול את התיקונים למבחני התמיכה במוסיקה, בתיאטרון ובמחול שיזמה השרה. "תיקוני רגב", כפי שכינתה אותם "קובעים קנס על יוצרים, אמנים ושחקנים הנמנעים מלהופיע בשטחים, ותוספת תמיכה למי שמופיע בהתנחלויות. בכך, התיקונים פוגעים בחופש הביטוי ובחופש המצפון שלהם. אף שהאגודה לזכויות האזרח תומכת במבחני תמיכה הכוללים עידוד להופיע בפריפריה, אין זה תופס את ההתנחלויות בשטחים, כנושא פוליטי הנמצא במחלוקת לאומית. לכן, אין לכפות על אדם להופיע שם בניגוד למצפונו".

[מקור תמונתה של השרה רגב: פייסבוק]

והנה, בפסק דין מה- 13 מאי 2020, קיבל בג"צ ברוב דעות (שניים לעומת אחד) את העתירה של האגודה ל"זכויות" וקבע שרגב אינה יכולה לתעדף את התרבות ביו"ש, וכי יש  לבטל את המענק שקבעה השרה למופיעים בישובים שם. יחד עם זאת בג"ץ לא דן בשאר סעיפי החוק; והותיר למעשה את האפשרות להפחית תמיכה תקציבית למוסדות, שיסרבו להופיע ביו"ש ובנגב ובגליל, אם לא ייתנו לכך הסבר המניח את הדעת.

בין היתר נקבע בפסק הדין כי למוסדות תרבות שמורה הזכות לסרב להופיע בהתנחלויות. "הימנעות של מוסד תרבות מלהופיע באזור, הנתון למחלוקת רחבה בציבור, היא פעילות אשר נושאת עמה ביטוי, וביטוי כזה – ראוי להגנה", הזכות לחופש הביטוי מטילה על הרשות את החובה לא להפלות בין אנשים, או מוסדות על רקע של ביטוי עמדותיהם ודורשת ממנה לשמור על ניטרליות".

"לדעת בית המשפט, סעיף התמריץ הניתן למוסדות על הופעה בהתנחלויות, פוגע בעקרון השוויון וגם בחופש הביטוי ובחופש לביטוי אמנותי, יש בו, מעבר לפגיעה בשוויון, גם פגיעה שאינה מוצדקת בזכות לחופש הביטוי של מוסדות התרבות, אשר תקציבם ייגרע ביחס למוסדות אחרים, בשל דרך התנהלותם הפסיבית".

[של מי הכסף הזה, בעצם?? תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Maklay62 לאתר Pixabay]

חזרתי וקראתי מספר פעמים את החלטת בג"צ  ועדיין נותרתי חסר מענה לגבי  סדרי ההעדפות של בית המשפט העליון:

  • מדוע מוסד תרבותי - שפעילותו נתמכת בכספי ציבור - רשאי לראות כספים אלה, צ'ק פתוח, לעשות ככול העולה על רוחו, מבלי שיש  לציבור אמירה בעניין? האם לצורך השוואה, יכול משרד התחבורה לתמוך ולממן את חברות התחבורה הציבורית הפרטיות, מבלי לגבש הנחיות פעולה מחייבות? האם על משרד החינוך לתמוך בכול מוסד להשכלה ללא סמכות לבקר את תכני הלימודים?
  • האם לארגון אומנים כלשהו, יש הסמכות להכתיב לממשלה נבחרת דמוקרטית, מי מאזרחי ישראל מוקצה ומוחרם מבחינתם, ויסרבו להציג במקום יישובם, אליו נשלחו עי כול ממשלות ישראל לדורותיהם? אלה שמשכורתם משולמת להם בין היתר מכספי התושבים אותם הם מחרימים?
  • לא שמעתי על אף אומן שסרב להופיע בטכסים לאומיים ליד הכותל, בטענה כי הכותל הוא "שטח כבוש לא ליגלי" (שלא לדבר על  שייח מוניס שנכבש בעת מלחמה). האם זו אידאולוגיה סלקטיבית?
  • האם זכויות האומן כאינדיבידואל, עולים תמיד על זכויות הציבור כקולקטיב? האם זכויותיו להחרים גוברים על זכות הציבור להגן על עצמו מפני החרמה מבית או מחוץ? (או במילות רחוב מובנות יותר: מי אתם שתחרימו  אותי, ועוד תדרשו שאממן אתכם?

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]

לסיכום

בפסק הדין מציינים השופטים כי" הזכות לחופש הביטוי מטילה על הרשות את החובה לא להפלות בין אנשים, או מוסדות על רקע של ביטוי עמדותיהם ודורשת ממנה לשמור על ניטרליות"...

כאזרח, אני חש נבגד עי בית המשפט, על כי במקרה זה משחרר את האומנים המחרימים בדיוק מאותה אחריות אותה הוא מטיל באופן חד צדדי ובלעדי על הרשויות. בכך הוא מתעדף גילדה מקצועית אחת; ומתיר לה להחרים את כל מי שאינו לרוחם בשל אידאולוגיה שנויה במחלוקת.

 אגב, אותה ביקורת עומדת גם כלפי אנשי אקדמיה, הקוראים להחרמת מדינת ישראל; ובאופן אירוני, גם את המוסד האקדמי המשלם את משכורתם (לא מוצא חן בעינכם? תתפטרו ותחרימו; אבל גם וגם - אין צביעות גדולה ממנה). זכות הביטוי העצמי החופשי הוא נכס חשוב בדמוקרטיה; אך אפילו היא אינה מוחלטת, כי מי שיכחיש את השואה למשל, מסתכן בהעמדה לדין.

אני מבקש  לציין, שלא כול ה"אומנים ואנשי הרוח" הם מקשה אחת. רבים  מהם סולדים מחרמות מכול סוג,  וודאי כשמדובר בבני עמם שלא חטאו בדבר מלבד שהלכו לפי צו מצפונם למקום שהמדינה שלחה אותם. תמיד יש מקום לתקן עוולות, אם יש. אבל, בשביל זה צריך לדבר - לא להחרים.

אני מתחיל להבין את חשיבות חוק הלאום, באופן שהוא אמור לחייב את בית המשפט להתייחס, באופן מאוזן, לזכות הפרט ולזכויות הציבור. במקרה זה, בג"צ האדיר את זכות הפרט על פני הקולקטיב. למה? ככה!

2 thoughts on “גדעון שניר: בג"צ – לא ניתן לתעדף את התרבות  ביו"ש

  1. הטיעון של בית המשפט שהוא מכריע על פי החוק הקיים. במקרה זה למשל החוקים שלנגד עיניו הם "כבוד האדם וחירותו", ו"חופש העיסוק". מאחר ואין מצב שחוק יצליח לכסות את כול המצבים העתידיים- עומדת לבית המשפט הזכות לפרש את רוח החוק ולהתאימו למצב הספציפי. כך גם במקרה הזה פרשנותם של השופטים (שניים מתוך השלושה) שההחרמה עומדת בתנאי הסף של שני חוקים אלה. באופן שהם מפרשים את החוק לפי תפיסת עולמם (ויש הטוענים שמידה רבה של צדק- גם לפי משנתם הפוליטית המוסתרת- או אינטרס אישי באופן בו יחשבו במסדרונות גילדת שופטי האג).
    הבעיה מחמירה כאשר נחקקים חוקים העומדים בסתירה לחוק קיים כמו "כבוד האדם וחירותו" והוא " חוק הלאום" המחייב להתייחס למשקלו של האינטרס הציבורי הקולקטיבי הלאומי. במקרה זה- עולמו הפנימי של שופט צריך להכריע בין השניים, או לפחות למצוא נקודת איזון ביניהם: האם חופש הביטוי העצמי הוא אולטימטיסבי וגובר על כול אינטרס ציבורי אחר. או שמא ההיפך הוא הנכון.
    מאחר ורוחות הקידמה במערב מקדשות את ה"ליברליזם וחופש הפרט" בכול תחומי החיים- נוצרת הטייה ברורה כמו במקרה זה. לאמץ את הכינוי "שופט שמרן" נחשב כינוי גנאי- כמישהו מיושן, ארכאי, שאינו הולך עם רוח הזמן, בעוד שניתן ליחס את מושג השמרנות למי ששומר ומגן על החוק והסדר הציבורי. וזה מסביר את הכול!! ולסיום: בין זה ובין צדק- אין כול קשר!!!!

  2. בית המשפט פועל בצורה מוטה לחלוטין, בא עם "אג'נדה" היפר-ליברלית ועם הטיה ברורה לצד שמאל (כלפי הימין ממש אין אותה גישה "פתוחה" ומקרבת שם. בהקצנה, אם מישהו היה בא ואומר אני רוצה להחרים את כל ישובי המשולש ולא לספק להם משהו, מה שהיה הולך פה… ואני ממש לא בעד זה. אבל גם על דברים הרבה יותר פשוטים אין שום "אובייקטיביות" שם למעלה).

    בהטייה הקיצונית שלו הוא שומט את הקרקע מתחת רגליו והופך את עצמו פחות ופחות לגיטימי ומכובד ע"י הציבור.

    יש הבדל גדול בין זכות הביטוי למעשה.
    באופן קיצוני אפשר להגיד שגם לרצוח זה זכות. כן, אם אני רוצה לרצוח מישהו שעשה דברים נוראיים (נניח רצח על "כבוד המשפחה") אני מבטא בכך את סלידתי מהמעשים שלו, נכון שבאופן הקיצוני ביותר. האם אזרח יכול להרוג אזרח אחר בנסיבות כאלו? או שהזכות להעניש את הפושע שמורה למדינה?

    חרם הוא כלי קיצוני ביותר. רוצה להחרים? אם זה חוקי (ואני לא בטוח, כי יש "זכויות" לכולם, גם לאנשי יו"ש), אז אין שום בעיה שתעשה הכל על חשבונך. לא על חשבון הציבור שהחליט לבחור בכנסת ובממשלה שהחליטו שלא טוב להחרים.

    יותר מכך, תפקיד המממשלה הוא בדיוק מה שהיא מנסה לעשות – לתעדף, בהתאם למה שהציבור שבחר בה רוצה.

    בא בג"צ ומונע מהממשלה לבצע את תפקידה ומונע מהציבור להשפיע על מה שקורה במדינה, הכל בשם איזו זכות מוחלטת דמיונית של קבוצה לעשות מה שבא לה על חשבוננו, במילים מכובסות כמו זכות מוחלטת של "פעילות אשר נושאת עמה ביטוי".

    הנה רעיון בהתאם:
    יש לי ולעמיתי זכות ביטוי וזכות ל"פעילות אשר נושאת עמה ביטוי", אותו דבר כמו כולם.
    הפעילות והביטוי שלי הוא לפזר את בג"צ ולא למממן אותו יותר. במקומו להקים מוסד חדש, בית המשפט הראשון (במ"ר), שיורכב משופטים שייבחרו ע"י העם ישירות ויעברו שימוע בכנסת.
    יראו לנו השופטים שהם קשובים לציבור ורק אז יגיעו לגדולה.
    כמוכן, כל 4 שנים תיערך ביקורת של הציבור כך שניתן יהיה להדיח שופטים שסרחו, כלומר שלא הבינו את הציבור ואינם מייצגים אותו.

    נוסף לכך יוקם בית משפט לחוקה שיורכב מחברי כנסת ברובו, יחד עם כמה שופטים מתחלפים. ההחלטות שם יהיו ברוב מיוחס בלבד.

    יש מצב לקיים את "הפעילות אשר נושאת עמה ביטוי" הזו?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *