[בתמונה: הסיירת היפנית הכבדה מיקומה שוקעת ב- 6 ביוני 1942. התמונה היא נחלת הכלל]

[לקובץ המאמרים באתר, 'ייצור ידע' בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על יפן במלחמת העולם השנייה]

המאמר עודכן ב- 23 באפריל 2022

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

קרב מידווי (Battle of Midway) היה קרב הציים החשוב ביותר במלחמת העולם השנייה; והקרוב ביותר לקרב טרפלגר האגדי, הקרב הימי העיקרי והחשוב ביותר במלחמות הנפוליאוניות, אשר נערך ב-21 באוקטובר 1805 באוקיינוס האטלנטי.

זה היה הקרב שבו - בתחילת יוני 1942 - נקם הצי האמריקני את הפתעת פרל הארבור. מה שנותר מהצי האמריקני - אחרי פרל הארבור - בפיקודם של האדמירלים צ'סטר נימיץ, פרנק ג'ק פלטצ'ר וריימונד ספרואנס - הכריע את הצי הקיסרי היפני, בפיקודם של האדמירלים איסורוקו יממוטו, צ'ואיצ'י נגומו ונובוטאקה קונדו; שמר על האוקיינוס השקט כים פתוח לתנועה; והכריע למעשה את גורל יפן במלחמת העולם השנייה, למרות שהיפנים המשיכו להילחם באומץ עוד זמן רב אחריו.

הקרב התרחש ביוזמה אמריקנית, שרכשה לעצמה יתרון של מודיעין והפתעה. אולם, היתרון הזה נשמט מידי האמריקנים בשל חוסר הניסיון האמריקני בלחימה. מה שניצח את המלחמה, בדקה ה- 90 ממש, היה בעצם, המזל...

אבל היה עוד מנצח גדול אחד לקרב מידווי מלבד האמריקנים: זהו אותו גורם הפכפך שתמיד מנצח מלחמות: המזל. הניצחון הזה כולו היה תלוי בחוט השערה; ולא חסר היה שייגמר בהכרעה הפוכה;

והיה בו דבר נוסף: פעל בו שוב ההיגיון הפרדוקסלי של האסטרטגיה: ניצני תבוסת היפנים במידווי נזרעו בניצחונם הגדול בפרל הארבור: הניצחון זורע את זרעי התבוסה ולהיפך!

[לאוסף המאמרים על 'הכרעה', לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'ניצחון', לחצו כאן] [למאמר: 'מהו הגורם שמכריע מערכות?', לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'ההיגיון הפרדוקסלי של האסטרטגיה', לחצו כאן] [להרחבת המושגים: חוסר וודאות ומזל, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים באתר, 'ייצור ידע' בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה, לחצו כאן]

[בתמונה: ה'ימאטו' - ספינת הדגל של חיל הים היפני. התמונה היא נחלת הכלל]

האי מידווי ניצב בקצה המרוחק ביותר של האי הוואי, שהוא הנקודה המערבית ביותר בשטחה של ארצות הברית, מאז 1903. לצורך אבטחת האינטרסים שלה באוקיינוס השקט, הוקם שם בסיס צבאי גדול ובו מטוסים, מטוסים ימיים ויחידות נחתים (אוברי, 1999, ע' 50).

זו בדיוק הסיבה שיפן חפצה במידווי: כשער לנתיבי הספנות באוקיינוס השקט, וכבסיס שממנו אפשר היה לאיים על כל איי הוואי.

אדמירל איסורוקו יממוטו (ראו תמונה משמאל) - המפקד העליון של הצי היפני המשולב והוגה תקיפת פרל הארבור (ראו תמונה משמאל) - היה המוח שמאחורי תכנית כיבוש מידווי: מידווי ייכבש, אוניות אמריקניות יפליגו מפרל הארבור בניסיון להצילו ויפלו לידי כוח נושאות המטוסים היפני והצי המשולב כולו שבעקבותיהם (אוברי, 1999, ע' 50).

[בתמונה משמאל: אדמיראל איסורוקו יממוטו. התמונה היא נחלת הכלל]

אחרי תקיפת פרל הארבור, לא רק שהאמריקנים היו ה'אנדר דוג' בקרב הזה; אסור היה להם גם להפסיד בו! הכוח היפני האימתני היה החזק והמיומן באוקיינוס השקט. טייסיו היו בוגרי תקיפת פרל הארבור; המעולים שבמעולים, סמוראים מעופפים. הם הוכשרו באמות המידה הגבוהות ביותר לטיסות מפרכות מעל הים ולהתקפות מדויקות על אוניות אויב (אוברי, 1999, ע' 57).

היתרון האמריקני התמקד בשלושה תחומים עיקריים:

• המודיעין: היפנים לא הצליחו לפענח את תעבורת האלחוט האמריקנית; ורוב התקשורת האמריקנית עברה דרך כבל טלגרף ימי שהונח בעבר בין הוואי למידווי ואפשר תקשורת בטוחה לחלוטין. לעומת זאת, האמריקנים הצליחו לפענח שליש מהצופן הימי היפני.
• שימוש בעורמה ובתחבולה - נשקו של החלש: היפנים סברו בטעות כי נושאות המטוסים האמריקניות לקסינגטון ויורקטאון הוטבעו על ידם בפרל הארבור. הטעיה מתוחכמת גרמה להם גם לסבור, ששתי נושאות המטוסים האחרות שנותרו לצי האמריקני אחרי התקיפה - הורנט ואנטרפרייז - מגנות על אוסטרליה, במרחק גדול ממידווי (אוברי, 1999, עמ' 51-50). בנוסף, הם תכננו לתקוף את נושאות המטוסים היפניות בזמן שבו תהיינה פגיעות, כשיחזרו המטוסים מתקיפת מידווי ללא תחמושת וירדו לבטן הספינות לטעינה מחדש (אוברי, 1999, ע' 54).
• השאננות והביטחון העצמי היפניים, שאחרי תקיפת פרל הארבור: הם עתה אדוני האוקיינוס השקט. אדמירל צ'ואיצ'י נגומו, מפקד כוח נושאות המטוסים כתב ביומנו כי "האויב אינו יודע על התכניות היפניות; ואין שום ראיה לכוח משימה אמריקני בסביבה" (אוברי, 1999, ע' 54).

[לאוסף המאמרים על עורמה ותחבולה, לחצו כאן]

[התמונה היא נחלת הכלל]

מהלך הקרב

מפקד צי האוקיינוס השקט של ארצות הברית, האדמירל צ'סטר נימיץ, שלח שלוש נושאות מטוסים - יורקטאון (שדרך נס שופצה במיומנות טכנית מדהימה בדקה ה- 90 ממש...) הורנט ואנטרפרייז - 8 סיירות ו- 15 משחתות לנקודה מצפון מערב למידווי, מחוץ לטווח מטוסי הסיור והצוללות היפנים. הן היו אמורות להמתין עד שמטוסים שימריאו ממידווי יודיעו להם על מיקום נושאות המטוסים היפניות; ואז, ישוגרו מנושאות המטוסים מטוסי תקיפה נגד האויב; בכל מקרה, בשל הנחיתות האמריקנית בכלי מלחמה באוקיינוס השקט, אסור היה לאמריקנים לחשוף את נושאות המטוסים שלהן למטוסי הצי היפני (אוברי, 1999, ע' 53).

מולם ניצב הצי היפני - ביתרון ברור - על ארבע נושאות מטוסים, 7 אוניות מערכה, 12 סיירות ו- 44 משחתות (אוברי, 1999, ע' 53).

[בתמונה משמאל: כריכת הגרסה העברית של הספר: "למה ניצחו בעלות הברית" לריצ'רד אוברי, שראה אור בהוצאת דביר ב- 1999. אנו מאמינים שאנו עושים בכריכה שימוש הוגן]

הכוח היפני התגלה לראשונה ב- 3 ביוני 1942. מטוס ימי ממידווי גילה את כוח הפלישה הקטן שהתקרב ממערב. בתגובה, האדמירלים האמריקנים, פלטשר וספרואנס, קרבו את נושאות המטוסים שלהם לנקודה שבה יהיו בדיוק מול האגף הצפוני של היפנים, במרחק נוח לפגיעה בנושאות המטוסים שלו (אוברי, 1999, ע' 54).

אדמירל נגומו, מפקד כוח נושאות המטוסים - בטוח לחלוטין שלא יתקל בכוח אויב - לא הקפיד על סיורים נאותים בשטח לפני ששלח את מטוסיו לתקיפה. מתוך שלושה מטוסי סיור שנשלחו, אחד לא המריא בגלל תקלה; האחר סב לאחור בגלל בעיה במנוע; וזה שטס אמנם עבר מעל לכוח האמריקני; אולם התצפיתן לא זיהה מאומה... (מזל, כבר אמרנו?) (אוברי, 1999, ע' 54).

[מטוסים מוכנים להמראה על נושאת המטוסים אנטרפרייז במהלך קרב מידווי. התמונה היא נחלת הכלל]

נגומו (ראו תמונה משמאל) הורה ב- 4 ביוני 1942, בשעה 0445 לנושאות המטוסים לפתוח במהלומה על האי מידווי. כעבור חצי שעה גילה מטוס אמריקני ראשון את נושאות המטוסים היפניות ודיווח. ב- 0700 תקפו לראשונה מטוסים - שיצאו ממידווי - את הכוח במהלך שעה ולשווא. הם לא הצליחו לפגוע ולו פגיעה משמעותית אחת. ביטחונם של היפנים הרקיע שחקים... נגומו הורה למטוסיו להצטייד בפצצות יבשה לתקיפה שנייה של מידווי (אוברי, 1999, עמ' 55-56).

[תמונתו של האדמירל צ'ואיצ'י נגומו משמאל שהחלטותיו חרצו את גורל קרב מידווי, היא נחלת הכלל]

ב- 0728 - בעת שהמטוסים היו בעיצומה של טעינת פצצות היבשה - הבחין מטוס סיור יפני בכוח נושאות המטוסים האמריקנית.; אם כי הטייסים דווחו שלכוח רק סיירות ומשחתות. אז 'ירד האסימון' אצל נגומו, שהוא הוכנס למארב. הוא הורה לעצור את טעינת פצצות היבשה ולטעון במקום טורפדות לצורך קרב ימי (מפקד חיל האוויר הישראלי עמד בפני דילמה דומה במלחמת יום הכיפורים; אבל זה כבר נושא למאמר אחר...). בשעה הבאה היו נושאות המטוסים בשיא פגיעותם, עמוסות במטוסים מתדלקים ומתחמשים, תחת חיפוי מטוסי קרב קלים בלבד, במקום הידוע לאויב... (אוברי, 1999, ע' 56).

הגל הראשון של מטוסי טורפדו אמריקניים תקף ב- 0930 וגל שני מיד אחריו. אולם, הטייסים היפנים המנוסים במטוסי הזירו שלהם פשוט הושמדו. רק 6 מתוך 41 מטוסים שבו... רק שמעל למטוסי הטורפדו חגו 54 מפציצי צלילה, שמטוסי היפנים לא הבחינו בנוכחותם (אוברי, 1999, ע' 56).

מתקיפה של 54 מטוסים רק 10 פצצות בלבד פגעו. אבל, העשר הללו הצליחו להרוס ולהשמיד את לב הכוח ההולם של היפנים (מזל, כבר אמרנו?)! שליש מתוך 600 מתוך העילית שבעילית בטייסי יפן נהרגו. 40% מהנותרים נפצעו. היפנים לא רק הפסידו את כוחם הימי במחי 10 פצצות. טובי האדמירלים שלם נקשרו, על פי המסורת לתורן ספינותיהם וירדו איתן למצולות; ביניהם אדמיראל ימאגוצ'י שרבים ראו בו את יורשו של ימאמוטו (אוברי, 1999, ע' 57).

[בתמונה: הקרב על פי לוחות זמנים. המפה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי קרלוס הגדול. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

ב- 1943 סיפקו המספנות היפניות רק שלוש נושאות מטוסים נוספות וב- 1944 עוד ארבע. צי ארצות הברית הצטייד בשנתיים הללו ב- 90 נושאות מטוסים נוספות... (אוברי, 1999, עמ' 58-57).

המלחמה הוכרעה. אבל מי היה המנצח האמתי שלה?

ונציין שוב גם את ההיגיון הפרדוקסלי של האסטרטגיה

תקציר: ההיגיון הפרדוקסלי של האסטרטגיה הוא בעצם ההיגיון הפרדוקסלי של מערכת מורכבת. זהו מושג אשר חוקר הביטחון הלאומי האמריקני, אדוארד לוטוואק (Luttwak), כותב עליו בספרו אסטרטגיה של מלחמה ושלום (The Logic of War and Peace). לוטוואק (2002, ע' 35) טוען כי בתחום האסטרטגיה כולה, לא יתכן כי דרך פעולה מסוימת תימשך עד אין סוף. תמיד תהיה קיימת נטייה שהפעולה תהפוך להיפוכה, אלא אם כן יתבטל ההיגיון האסטרטגי כולו בשל שינוי הנסיבות (למשל, בשל הכרעה). ההיגיון הפרדוקסלי של האסטרטגיה: מעוות כל פעולה הגיונית, וגורם שוב ושוב להיפוך של הפכים (לוטוואק, 2002, ע' 84). הוא יקבע את תוצאות העימות בין אם הצדדים יפנימו אותו וינצלו אותו, ובין אם לאו (שם, ע' 34)...

הנה, הכלל הזה התקיים שוב. בטוחים בעצמם אחרי הצלחת פרל הארבור ראו עצמם היפנים את אדוני האוקיינוס השקט. הם השלו עצמם לחשוב שהצי האמריקני גמור וששו לכל קרב עם שרידיו. אבל הגאווה מסמאת את עיני המנצחים והם הופכים לרשלנים: חוסר המודעות לחלקה של אי הוודאות במהלך קרבות; חוסר הזהירות שאפיין את ביצוע התקיפה לפני שמטוסי סיור סרקו בקפדנות את השטח למנוע הפתעות - כל אלה רק חיזקו את עוצמת ההפתעה, כשנוכח אדמירל נגומו שנפל בפח. עוצמת ההפתעה השפיעה גם על שיקוליו והיסוסיו וחרצו את גורל הצי היפני.

[בתמונה: אדוארד לוטוואק וספרו "אסטרטגיה של מלחמה ושלום", שראה אור בהוצאה מערכות ב- 2002. תמונתו של לוטוואק נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידו. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

[לקובץ המאמרים באתר, 'ייצור ידע' בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על יפן במלחמת העולם השנייה]

מקורות והעשרה

• ריצ'רד אוברי (1999), למה ניצחו בעלות הברית, תל אביב: הוצאת דביר.
• פנחס יחזקאלי (2014), ניצחון: להשיג את המטרה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), הכרעה: לנטרל את האויב, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), ההיגיון הפרדוקסלי של האסטרטגיה, ייצור ידע, 22/7/14.
• פנחס יחזקאלי (2016), עורמה ותחבולה - למה וויתרנו עליהם?, ייצור ידע, 11/2/16.
• פנחס יחזקאלי (2014), אי ודאות, חוסר ודאות ומזל, ייצור ידע, 11/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2018), שואה ומלחמה: מלחמת העולם השנייה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 10/4/18.