[בתמונה: שגריר איחוד האמירויות הערביות יוסוף אל עותייבה. התמונה היא צילום מסך]

ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות".

*  *  *

"באיחוד האמירויות ובחלק גדול מהעולם הערבי, היינו רוצים להאמין שישראל היא הזדמנות, לא אויב"

דבריו של השגריר יוסף אל-עוטייבה  בפנייתו הישירה אל הציבור הישראלי מעל דפי העיתון הישראלי (ראו המאמר למטה), הם חלק מההתפתחויות החשובות ביותר בזירה הים תיכונית מאז ביקורו ההיסטורי של נשיא מצרים אנואר סאדאת (1977) בישראל, שהבקיע את מחסום "שלושת הלאווים" (ועידת ח'רטום 1967) ביחסי מדינת ישראל עם העולם הערבי במזרח התיכון.

[למאמרו של יוסוף אל עותייבה ב- ynet, לחצו כאן]

בחריר שנוצר מאז, מתרחשות פעילויות בשני כיוונים:

• האחת, לסתום את הפירצה עד כדי חניקתה של הישות הציונית;
• והשנייה, במגמה הפוכה להרחיב ולהצטרף למהלך הנחשוני של סאדאת.

המהלך של סעודיה ואיחוד האמירויות, הוא מרתק במובנים רבים...

להבנתי, הוא מצביע על שינוי תרבותי המעיד על אימוץ תפיסת עולם יותר רציונאלית/פרגמטית, על פני הדוגמה הדתית הפונדמנטליסטית, האופיינית לעולם המוסלמי הערבי שהורגלנו לה. שינוי שיש בו תקווה למוכנות להכלתה של ישות זרה במזרח התיכון.

סביר שזו תוצאה של חשיפת הדור הצעיר בחלק ממדינות ערב לערכי תרבות המערב כאשר נציגיו נשלחו לרכוש השכלה במכללות היוקרתיות מהטובות בעולם המערבי. אנו עדים למהלך של חילופי דורות במנהיגות בחלק ממדינות חצי האי ערב, המאתגר את ערכי המסורת הפטריארכלית, המוכרים לנו עד כה. מהלך השונה מזה של מהפכת ה"אביב הערבי" האלימה שראשיתה כלכלית, או מלחמת הדמים בין כתות האיסלם על בסיס מחלוקת דתית היסטורית, בכך שהפעם עומדים על הפרק ערכים פנים חברתיים יחד עם מבט מפוכח אל מעבר לאופק המסורתי הצר המלווה בפתיחות הדרגתית לעולם הגלובלי (בהשאלה ליפן וסין- כול אחת בשעתה).

הצהרותיהם של אנשי הממשל הבכירים בזכות הנורמליזציה עם ישראל, אף אם סביר שנעשו על דעתם, אם לא ביוזמתם של ראשי המדינות, הוא מעשה אמיץ ביותר הראוי להערכה רבה. בעיקר נוכח העובדה ששני מנהיגים ערביים שקדמו להם בנתיב זה- סאדאת המצרי ובאשיר ג'ומאיל הלבנוני, חוסלו תוך פרק זמן קצר ביותר (מפתיע שהמלך הירדני מחזיק עדיין מעמד למרות חתימתו על הסכם שלום עם ישראל- אולי כי זוכה להגנה סמויה מצד בעלי עניין חיצוניים..). באופן בלתי נמנע, זוכה המהלך הסעודי ומלוויו לביקורת קשה ביותר מצד החוגים השמרנים הדבקים בעקשנות במסורת, המלווה באיומים מוכרים היטב בכלי התקשורת ברוב העולם הערבי (כפי שפורסם בהרחבה ב- YNET של שבת).

[בתמונה: קבר סאדאת. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Ovedc. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

עכשיו, הכדור נמצא במגרש הישראלי...

כיצד להתייחס לאיומים על ניתוק היחסים וביטול כול ניסיון לנורמליזציה, אם ישראל תממש את תכנית הסיפוח?

הדילמות קשות. הדעות בישראל חלוקות בין ניצול הזדמנות, אולי חד-פעמית, להחיל את הריבונות הישראלית על ארץ האבות מהים עד לנהר, או לקבל את התביעה הערבית לכינון מדינה ערבית חדשה (פלסטין), לצד ישראל על כול השטח בגבולות 67, (שהרי "גבולות 67 מינוס"- ישראל כבר הציעה מספר פעמים ונדחתה); ובתמורה לקבל את הצעת הנורמליזציה הסעודית; כאשר ברקע מונח על השולחן לא רק  ביטול הניסיון לנורמליזציה, אלא גם הבטחה לאיום בטחוני אלים.

מהם השיקולים שצריכים להנחות את תהליך קבלת ההחלטות בישראל?

לדוגמה:

• ראשית לחזור ולהגדיר את ייעודה הלאומי של ישראל במונחים מוחלטים, למשל: "מטרתה של מדינת ישראל היא להבטיח את המשך קיומו של העם היהודי בארץ ישראל לדורות רבים ככול האפשר" (אמרנו העם היהודי ולא כול אזרחיה.., בארץ ישראל ולא בקנדה.., לא בהכרח על כול הארץ.. ולטווח ארוך ככול שניתן).

[להרחבת המושג: ייעוד לאומי, לחצו כאן]

• מכאן יש לגזור את האינטרסים הלאומיים-החיוניים כמו: בניית כוח ועצמה צבאית מרתיעה היכולה התמודד עם כול איום חיצוני ללא הסתמכות על סיוע חיצוני בהיעדר וודאות שימומש, או- חתירה ל"הסכמי שלום" עם העולם הערבי במחיר של התכנסות לגבולות נחותי יכולת הגנה, והסתכנות בהכלת מדינה פלסטינית שלא ניכר שוויתרה על שאיפתה ל"פתרון הסופי". במילים אחרות: האם להפקיד את ביטחון המדינה באופן בלעדי על יכולות  עצמיות, או מוכנות להפקיד את הביטחון בידי אחרים באמצעות שורה של הסכמים כתובים, ורצונם הטוב (במקרה של ישראל- אין לו היתכנות מוכחת- אם בכלל).

[להרחבת המושג: 'אינטרסים לאומיים-חיוניים', לחצו כאן]

• הערכת סיכונים לטווח הארוך והקצר: איזו מידה של סיכון לאומי קיים באיומים שבעין בטווח הקצר (אינתיפדה חדשה, ביטול הסכמי השלום עם מצרים וירדן, בלימת תהליך הנורמליזציה), מול הבטחת גבולות ביטחון אפקטיביים יותר בטווח הארוך, והגבלת יכולות הפלסטינים להוות איום ביטחוני לאחר שיקבעו גבולות שאין חזרה מהם.
• שיבת-ציון מלאה או חלקית: מהו המשקל הערכי המוסרי היהודי של חזרה ל"ארץ האבות", מול היענות למשפט הבינלאומי שאינו מכיר בסיפוח שטחים שנכבשו גם במלחמה שנכפתה על הכובש (במקרה הישראלי באופן מיוחד), שבעקבותיו תאלץ המדינה חת מץ מאות אלפי זרים באופן המסכן את השאיפה להבטיח רוב יהודי במדינה.

לסיכום

ללא ספק הדילמות והדעות לכול כיון יש להם טיעונים משכנעים להסתמך עליהם. בלשון פשוטה: מה חשוב יותר - נורמליזציה שיש בה תקווה לקיים דו שיח כלכלי ותרבותי עם האויב המר ביותר של הפרויקט הציוני, או גבולות ביטחון אסטרטגיים שאינם נסמכים על רצונם הטוב של שליט ערבי זמני זה או אחרי (שלא כמו בכיר מאד לשעבר הטוען שאין לנו מה לחפש בבקעת הירדן כי המלך הירדני מסכים לנוכחות כחות או"ם על נהר הירדן שיחצצו בין הניצים. כאילו נשכח גורלו של כוח האו"ם בגבול ישראל- מצרים ערב מלחמת ששת הימים, שסולק כלאחר יד ע"י נאצר ואיפשר לרכז את הארמיות שלו על הגבול להתקפה על ישראל, או הכישלון המוחלט של כוח האו"ם בלבנון למנוע חימושו של חיזבאללה בנשק מסוריה (החלטת האו"ם  1701  2008).

הדילמה בין תקווה עכשיו, ובין החשש למשכן את ביטחון נכדינו ונינינו בטווח הארוך, יהיה במוקד הדיון הציבורי בימים אלה. או שמא תמצא דרך ביניים בין הקצוות, מה שאנו מכנים "סיכון מחושב.., כשנגיע לגשר..  יהיה בסדר... ".

 בינתיים, סובל הדיון הפנימי בהתמקדות ב"מה מפחיד יותר" תחת התקווה שהפחד יכתיב את התוצאות (בינתיים כול ההפחדות לא תפסו ועם ישראל חי עדיין). יש להבטיח שהדיון ההיסטורי הפנימי הזה יעסוק בדברים החשובים לעתדינו. לא להתעלם מהסיכונים, אך לא לתת להם להכתיב באופן דטרמיניסטי את ההחלטות החשובות.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2013), ייעוד לאומי: הסיבה לקיומה של המדינה ולמהותה!, ייצור ידע, 2/5/13.