[בתמונה: הפיגוע בבית משפחת דוואבשה. התמונה היא צילום מסך מכתבת כאן 11]
בית המשפט המחוזי בלוד הרשיע ב- 17 במאי 2020 את עמירם בן אוליאל, בן 25, ברצח שלושת בני משפחת דוואבשה מבקבוק תבערה שהושלך לביתם בכפר הפלסטיני דומא ב-2015. לצד ההרשעה בשלוש עבירות רצח, הוא הורשע גם בשתי עבירות של ניסיון רצח, בשתי עבירות הצתה ובקשירת קשר לפשע ממניע גזעני. הוא זוכה מאשמת חברות בארגון טרור. גזר דינו של בן אוליאל ייקבע במועד אחר (רובינשטיין ואח', 2020).
ריק הנוצר מאכזבת הפגיעה והייאוש וחוסר הנהגה; היווה תמיד, ובכל צד, כר פורה להתעצמות מוכפלת.
אם לא ישכילו שומרי הסף להתמיד בריסון ובביזור ראשי הקבוצה הזו, עלולה המציאות המזרח תיכונית למצוא את עצמה עם ארגון טרור יהודי פשוטו כמשמעו, הסוחט את הרשויות באמצעות כוח פוליטי עולה מחד גיסא; ורצח וחטיפות מאידך, עד להשגת מטרותיו ודרישותיו ככל שיעלה על רוחו.
במהלך הצפייה בכתבות ובתחקירים אודות רצח משפחת דוואבשה, שאלתי את עצמי האם אין הם מתפתים להמעיט בערכה של הקבוצה, ואלה שמאחוריה.
בן אוליאל יוצא מביתו עם שני בקבוקי תבערה ותרסיס צבע, והולך בחצות לילה אל הכפר הסמוך ליישובו, על מנת להרוג מוסלמים רבים ככל האפשר; וכל זאת, על מנת לכתוב על הקיר "נקמה" מגן דוד ו"יחי המלך המשיח".
השאלה האם יש להם מנהיג אותו הם חפצים להאדיר, העסיקה ומעסיקה את כוחות הביטחון, אך ככל הנראה אין נמען ספציפי למכתב זה, נראה כי פעולה התאבדותית זו של נשוי ואב למשפחה, צריכה לעורר חשיבה מחודשת ויצירתית על תנועת כ"ך.
.
אמנם תמונת פניו המוסתרות במשפט כאחרון העבריינים מרגיעה מעט מהרמת ראשם, אך בהנחה כי ארגוני הטרור האסלמיים פועלים במלוא מרצם בתוככי הערים מצפון ומדרום לירושלים, ושכנראה נרגיש בעתיד הלא רחוק בתוצאות התחמשותם החוקית, עשויה להצמיח במדבר השממה האידאולוגית מימין, ניצן כריזמטי ומתוחכם, שיארגן את 'נוער הגבעות' באמצעות תקשורת מקודדת - בגימטראות ובדברי תורה; או סתם בפגישות זום רבתי - ויכוון לפעולות מוגדרות, עד להשגת מטרותיו.
ניצחונות קטנים בשטח יובילו להערצה בקרב הצעירים ויסחפו חזרה מנדט מרשימתו המנוונת והרומנטית של נפתלי בנט, ועשויה לעורר ולהוציא מנדט של קולות רדומים לקלפי ביום דין. בהתחשב בחשיפתם של התומכים הפוטנציאלים של החבורה למדיה, ונטייתם הטבעית לקיצוניות, עלולה המפלגה להיות בעלת כושר חציית אחוז החסימה; ואולי מעבר לכך, לדרדר את השיח בישראל לאסון ולהקרבת המדינה כקרבן בדרכם לבית המקדש.
בעידן שבו פורחים כוכבים וזוכים לחשיפה בכותרות גוגל news באמצעות סינגל בודד, ייתכן כי נמצא את עצמנו בעוד שנתיים עם אופוזיציה בעלת נאומים הירואיים, שאת השלכותיהם לא נוכל לעצור. אילו הלכתי בדרכו של תומר פרסיקו כפרשן מלגלג (ראו למטה), עשוי הייתי להיות סם הרדמה בתוך מציאות בהתהוות:
[למאמר המלא של תומר פרסיקו, לחצו כאן]
למרות שכרגע לא נראה שיש לקבוצה שמאחורי אוליאל יעדים ברורים, אם בעקבות התלבושת התמימה למראה שעטתה על עצמה; ואפילו אם בנקודת זמן זו ייתכן שחסרה לה דמות רצינית וקו מנחה, ארגון גג - שכל הצהרתה זה הגנה על עבריינים לאומניים, ונתינת לגיטימציה למפגעים בודדים - היא מהווה פצצה מתקתקת; מלבד הסכנה מחמומי המוח שבהם העשויים כל אחד בתורו להצית את השטח הבוער גם ככה.
בעבודת תחקיר מעמיקה ומדויקת ניתן לסמן את קבוצת הסיכון ולהוציא אותה מחוקיותה; אם לא בקונטקסט הלאומני, הרי שבאמצעות תורמיה - הגלויים והעלומים.
