[התמונה: דובר צה"ל]

[לקובץ המאמרים על תרבות ארגונית ו'תרבות של שקר' בצה"ל, לחצו כאן]

האלוף במילואים יצחק בריק שירת בחיל השריון כמפקד חטיבה, אוגדה וגיס וכיהן כמפקד המכללות הצבאיות. לחם כמפקד פלוגה במילואים במלחמת יום הכיפורים ועוטר בעיטור העוז; כיהן מעל עשור שנים כנציב קבילות חיילים. בשנת 2018 יצא בביקורת קשה על מוכנות צה"ל למלחמה, ונאבק באומץ, בהתנגדות צה"ל לביקורת זו.

*  *  *

כל אזרח ישראלי אשר משפחתו ומדינתו יקרה לו, חייב לקרוא את מכתבו המזעזע והמטלטל של לוחם מגדוד בחטיבת בגולני, חטיבה סדירה שצה״ל רואה בה חטיבת חוד, שהיא אחת החטיבות הסדירות המובילות בצה״ל. רק לאחר שתקראו, תבינו לאיזו תהום הגענו, לא רק ביחידות המילואים, אלא גם ביחידות הסדירות...

אין ספק שמה שקורה בחטיבת גולני מעיד על מה שקורה בחטיבות סדירות נוספות. זו הפקרות שמחייבת ועדת חקירה חיצונית על מה שקורה בצה״ל, כפי שתבעתי שפרסמתי לפני כשנה וחצי, בדוח שלי על אי מוכנות הצבא למלחמה, המכונה ״דוח בריק״. מאז, המצב ממשיך להידרדר מדחי אל דחי, ככדור שלג שלא ניתן כבר לעצרו. זו הפקרה מוחלטת של ביטחונם של אזרחי ישראל.

מכתב הלוחם הוא ארוך (פרטיו האישיים שמורים עמי), אך חשוב לעשות מאמץ ולקרוא כל מילה. אז תבינו, שגם בצבא הסדיר המצב הוא לא פחות מקטסטרופה. עדויות דומות אני מקבל גם מחטיבות סדירות נוספות; ובהיותי נציב קבילות החיילים, נחשפתי אליהם בעצמי.

[התמונה היא צילום מסך]

תובנה של לוחם מהשרות הסדיר בפלוגת לוחמים בגדוד בחטיבת גולני

"שלום רב,

שמי... ואני מתגורר... למדתי בביה"ס בירושלים. דחיתי את השירות הצבאי בשנה; ולקחתי חלק במכינה קדם צבאית. במהלך שנת המכינה, החלטתי לשרת בגדודים בחטיבת גולני. שאפתי לשירות המשמעותי ביותר; וחשבתי כי זה המקום הנכון בשבילי.

היכולת להשפיע, המגוון האנושי, המבצעיות המורכבת והשליחות שבהגנה על עם ישראל - כל אלו, והאתגרים הטמונים בהם, היוו בשבילי את הבסיס לרצון העז לשרת ולפקד בחטיבת גולני.

התגייסתי ב... ושובצתי בגדוד בגולני. במהלך ההכשרה יצאתי לקורס חובשים, סיימתי הכשרת לוחם בהצטיינות מחלקתית ושובצתי בפלוגה בגדוד. יצאתי לשתי הכנות לקורס מכי"ם, אך לא עברתי לקורס בסופו של דבר לצערי הרב.

כך מצאתי את עצמי משרת כלוחם; ונחשפתי בנקודת מבט זו להתנהלות, למדיניות ולתרבות של החיילים בפלוגה ובגדוד לאורך שנתיים ושמונה חודשי שירותי. במהלך השירות שלי נחשפתי לרוב תחומי העיסוק בפלוגה. הן כלוחם במחלקה במשך שמונה חודשים; כעוזר צמוד למפקד הפלוגה; בתור סמל מבצעים פלוגתי, במשך שנה; וכן, בתחום הרפואי כחובש פלוגתי, במשך ארבעה חודשים.

כוונתי במסמך זה לתת מספר נקודת מבט, מחווייתי האישית כלוחם בגדוד, מתוך רצון לעשות את המקום הזה לטוב יותר. חוויתי תסכול ואכזבה מההתנהלות והתרבות שאליה נחשפתי במהלך השירות, תסכול ואכזבה המשותפים לחיילים רבים בגדוד עימם שוחחתי במהלך השירות.

זמן רב חלפה בראשי המחשבה שעליי להעלות על הכתב ולהציף את החוויה השירות שלי בצבא. המקרה הבא הוא שהבהיר לי כי חובה עליי לעשות זאת:

בתאריך 19/3/25 ירד הגדוד למחנה צאלים. הוקמו שטחי כינוס שכללו את כלל הרק"ם והאמצעים השונים של הגדוד ללחימה. התקבלה פקודה מוסדרת ומפורטת לכניסה קרקעית לעזה. הגדוד אמור להיות במוכנות שיא.

כחלק מההכנות, ביום רביעי (יום לפני "ש" כניסה לעזה) באותו השבוע הפלוגה שלי מבצעת תרגול מער"ים יחיד ע"י חונכים מבה"ד 10. התרגול הינו פלוגתי, אך מתוך פלוגה בסד"כ של 107 חיילים דאז, רק 20 נוכחים! הכיצד? - התרגול לא היה מפוקח ע"י המפקדים והחיילים בפלוגה שלי; שהעדיפו לשבת בשק"ם, מאשר להתכונן לכניסה. ברור מאליו, כי אם היה פיקוח של המפקדים, התרגול היה מתבצע בסד"כ גדול בצורה משמעותית. אך השאלה המתבקשת מבחינתי היא, לא רק איך אין פיקוח ובקרה, אלא איך הגענו למצב, שבו לוחם לא לוקח אחריות בסיסית כשהוא לא נמצא בפיקוח מסוים, גם כאשר הוא נמצא בהתרחשות הקיצונית של הכנה ללחימה.

אירוע זה הבהיר לי כי לפערים הערכיים שאליהם נחשפתי במהלך היום-יום, יש השפעה ישירה על מוכנות הפלוגה ללחימה והתוצאה בעיניי נראית מאוד מדאיגה. אפרט:

1. נורמות זיקה נמוכה בין הלוחם למקצוע

במהלך השירות שלי; ובמיוחד, לאחר סיום ההכשרה ועלייה לפלוגה המבצעית, שמתי לב כי הרצון והמוטיבציה של הלוחמים סביבי להיות לוחמים טובים יותר הוא אפסי. אין שום רצון לבצע את המקצוע בצורה טובה וודאי שלא בשאיפה למצוינות. מד"ס, מטווח, ריענון פקל"ים, שעורי תודעת אויב, תרגולי מער"ים, שיעורי קשר- כל אלו הם "קאדר" שמחייב התחמקות, התעלמות וזלזול מוחלט.

ברור כי על המפקדים עומדת האחריות לכך, שאלו יתבצעו בסופו של דבר; אך המציאות היא שכל תרגול/ירידה לשטח מלווה בהתעקשות ובמאבק רב בין המפקדים לחיילים. פעמים רבות, המפקדים מותשים מלהתעקש, ומוותרים או מעגלים פינות בסופו של דבר.

ניתן להבין כי השגרה לא פשוטה ושוחקת. הקשר בין האימון לרגע האמת נראה לפעמים קלוש. אך למרות כל אלו, אבסורד הוא המצב שבו צריך באופן קבוע להכריח לוחם להתמקצע ולשמור על כשירותו שלו.

באימון האחרון בתפקידי כחובש פלוגתי, במסדר חולים לפני אימון בשטח, הגיעו למעלה מ- 15 חיילים (פי 4 מיום רגיל). כולם לא מתביישים להגיד שהם לא רוצים לרדת לשטח. מדובר במחלקות שלמות שלא רוצות לרדת להתאמן בשטח. חיילים עושים כל שניתן כדי להתחמק מהאימונים וזה נתפס כלגיטימי וחלק מהשגרה הנוהגת.

[לאוסף המאמרים: 'הכל על מוטיבציה', לחצו כאן]

נורמה זו התפתחה לדעתי מכמה גורמים:

הכשרה: כבר בהכשרה נתקלתי במקרים של עיגולי פינות מקצועיים, שחוזרים ונשנים בכדי לעמוד ברף הדרישות הבסיסיות מלוחם; ואתן שתי דוגמאות:

מקרה אחד היה בוחן המסלול, בוחן אותו כל חייל חייב לעבור בכדי להיות מוכשר כלוחם. היו רבים בפלוגה שלי לא הצליחו לעבור אותו, לאחר מספר ניסיונות בבסיס האימון החטיבתי. היה ידוע כי כל עוד לא עברת את הבוחן, לא תוכל לסיים את ההכשרה. באחד השבועות במהלך ההכשרה, הפלוגה עברה לבסיס "בסל"ח 17" לצורך הכשרה על כלי הרק"מ "הנמר. הוחלט כי כלל החיילים שלא עברו את הבוחן יקבלו ניסיון נוסף.

באופן מפתיע כולם עברו. הכיצד ?? המבחן היה בזיוני. דילוג על מתקנים וקיצור המסלול. כל זאת כשמפקדי הכיתות והמחלקות הם אלו שמלווים את החיילים בזמן הבוחן. גם כשמפקד הפלוגה נחשף לתוצאות,הוא לא תמה כיצד כלל החיילים עברו פתאום.

[התמונה באדיבות אתר צה"ל]

המקרה השני אליו אתייחס הוא הכשרת חובשים במהלך ההכשרה. הקורס מתרחש ב"קריית ההדרכה על שם האלוף אריאל שרון" (עיר הבהד"ים) ונמשך כארבעה חודשים. נשלחתי לקורס זמן קצר לאחר תחילת הטירונות, ידעתי כי ביציאה לקורס יהיו השלכות משמעותיות על הסיכוי שלי לפקד לאחר מכן, אך הבנתי כי ההחלטה לא בידיי.

אני הרגשתי שחזרתי עם שני פערים מרכזיים: מנטלי ומקצועי. בתקופת זמן זו בעוד אני נמצא ב"אווירת קורס" הכוללת: יציאה הביתה בכל שבוע; קניון קבוע ליד המגורים; וזמן חופשי. המחלקה שלי נמצאת בטירונות, התקופה הקשוחה ביותר מבחינת משמעת: זמנים מוסדרים מהמפקד לכל שנייה ביום, סגירת שבתות באופן קבוע ושבועות שטח.

כשחזרתי, הפער המנטלי היה כה חד עד שגרם לאחד מהחיילים שנשלחו מהמחלקה שלי לקורס (ארבעה סה"כ) לנשור ולרדת מלוחמה ולקשיי הסתגלות משמעותיים עבורנו.

אני הרגשתי כי החסרת ארבעת חודשי הטירונות באה לידי ביטוי גם במקצועיות שלי כלוחם. נכון, חזרתי חובש מצוין מהקורס, אך את ההכשרה הבסיסית שלי כלוחם פספסתי. שבוע השלמה, לפני הקורס ובסופו, לא הספיקו לי. האימון המתקדם כבר כלל תרגילים גדולים יותר מרמת החייל: תרגילי כיתה, מחלקה ופלוגה; ואני עוד הרגשתי חוסר ידע בתו"ל בסיסי. הגעתי למצב, שבאחד התרגילים המחלקתיים, המ"פ שלי התקיל אותי ולא ידעתי לצעוק פכת"ת בצורה נכונה. אחת הפעולות הבסיסיות הנדרשות מלוחם.

2. אימונים לא מאתגרים מקצועית

[בתמונה: היו זמנים... מורשת חטיבת גולני. מקור התמונה: פייסבוק. שם הצלם אינו מוזכר]

משחקי וותיקות צעירות

המשחקים בפלוגה שלי אינם סוד, וידועים לכלל החיילים והמפקדים (חשוב לציין שמפקדי הכיתות (08) גם הם חלק מה'משחק').

המשחקים כוללים חוקים, המשפיעים על הנורמות הרווחות והאווירה הכללית בפלוגה: מישיבה במקומות מסוימים לפי וותיקות בפלוגה, לאכילת מאכלים, ללבישת בגדים ולקביעת מעמדות שונים בפלוגה: צעירים, ותיקים (8 חודשים מהשחרור) ו"עתיקים" (4 חודשים מהשחרור).

מקובל כי הצעירים משרתים את הוותיקים והעתיקים: מביאים להם אוכל מחדר האוכל, עובדים קשה יותר בפלוגה ומחויבים לציית לכל משימה שמקבלים. במידה והצעירים "התחצפו", טעו או סתם בשביל הצחוק, הוותיקים רשאים להרביץ להם בלי שיגיבו, תופעה ספציפית זו הלכה והתמעטה, ככל שהתקדמתי בשירות אך עדיין קיימת. מצד המפקדים, המצב נשמר בסטטוס קוו, כל עוד לא רואים במו עיניהם את המשחק - הכול תקין. אין ספק שהם מודעים למציאות זו.

קו אדום מבחינת הפיקוד הוא רק כשהמשחקים מגיעים לאלימות פיזית; וגם אז, רק כאשר הם נתקלים בזה באופן ברור. במהלך השירות שלי, היו מספר פעמים שחיילים נענשו בחומרה כשנתפסו; אך מלבד אלימות, אין כל תגובה, גם אם המעשה מתרחש לנגד עיניהם.

בתור חייל שבחר לא לקחת חלק במשחקים, ההשלכות החברתיות היו משמעותיות. כל הווי הפלוגה והקשר בין המחלקות השונות מושתת עליהם. בחירה זו פגעה ביכולת שלי ליצור קשרים חברתיים; ולמצוא את מקומי בפלוגה. השלכות אלו גורמות לכך שרוב מוחלט של הלוחמים לוקחים חלק במשחק.

3. ברור מאליו שלמשחקים יש גם השפעה ישירה גם על המקצועיות של הלוחמים

המשחקים הם עוד סט חוקים שיש לקחת בשיקול בכל החלטה: האם ניתן ללכת עם הנשק בצורה מסוימת, לישון/להתקלח בזמנים מסוימים, להתאמן עם ווסט כזה או אחר. כל אלו יוצרים מצב, שבו המשחקים הם אלו שמנהלים את אורח החיים בפלוגה ולא מ"פ כזה או אחר או צרכים מקצועיים/מבצעיים.

לדעתי מצב זה נוצר מחוסר במשמעות ומתסכול שאותו חווים הלוחמים; וכתוצאה מהיחס אליהם. הם חשים חסרי משמעות, חסרי יכולת וללא כל אופק של התפתחות או אחריות כלשהי, תחושה של עמידה במקום במשך שנתיים. לכן עם הזמן, תפסה מקום מעין מערכת חוקים משנית, בה יש תחושת קידום מסוימת - מצעיר לוותיק. צבירת פריבילגיות מסוימות, כבוד, השפעה וכוח בפלוגה עם הזמן.

פיקוד ומנהיגות בפלוגה: יכולת ההובלה של הפיקוד הזוטר (מפקדי הכיתות)

כשהתגייסתי, מפקד הכיתה היה בשבילי המפקד. דמות הסמכות, השאיפה שלי למקצוענות, בכל פניה הוא היה הכתובת, פקודה שלו הייתה קודש. אך לאחר סיום ההכשרה חזיתי בתהליך סותר המתרחש בכל המחלקות עם העלייה לפלוגה המבצעית- שחיקת דמותם ומשמעותם של מפקדי הכיתות.

מפקדי הכיתות - המלווים את המחלקות במהלך ההכשרה - משתחררים בין ארבעה חודשים לשנה לאחר עליית המחלקה לפלוגה המבצעית. את מקומם תופסים מפקדים שסיימו זה עתה קורס מפקדי כיתות. נוצר מצב שבו, המפקדים התגייסו לאחר החיילים. החיילים בעלי יותר ניסיון מבצעי מאשר מפקדיהם. זוהי נקודת פתיחה בעייתית מאוד למפקד, שאמור להוביל אחריו כיתה ולהיות דמות ששואפים להיות כמוה.

נדירים מפקדי הכיתות שהצליחו להסתגל למעבר. רובם בסופו של דבר נקראים "לוחמים 08". החיילים לא תופסים אותם כמפקדיהם אלא כלוחם נוסף בפלוגה שיש לו מעט יותר אחריות לוגיסטית ומנהלתית.

בנוסף לשחיקת דמות המפקד בעייני החיילים, מצב זה גורם לניוון ופגיעה באחריות האישית של כל חייל. נוצר מצב בו רוב המשימות שהחיילים אמורים לבצע מתבצעות בסופו של דבר על ידי מפקדי הכיתות. הם חיילים ממושמעים, "צעירים" שמשחקים את המשחק ולכן ברור לכולם שהם אלו שצריכים לעבוד קשה יותר.

יתר על כן, ספק רב אם בשעת לחימה יוכלו להיות מפקדי הכיתות דמויות אשר יובילו את החיילים, דמויות בעלות מעמד שהחיילים ישמעו להם ויקבלו את מרותם.

שחיקת מפקדי המחלקות לאחר שנה ושמונה חודשים בפיקוד על אותה המחלקה

מפקד המחלקה שלי ליווה אותי מתחילת ההכשרה ושנה לאחר מכן בפלוגה המבצעית. עברנו יחד תעסוקה מבצעית בעזה, אימון ברמת הגולן ותעסוקה מבצעית בקו לבנון.

עם הזמן חלה התדרדרות בנורמות שהכרנו מהמפקד. אם בעבר היה ידוע שאי עמידה בזמנים, התעסקות בנייד במהלך שמירה וחוסר מקצועיות משמעותם עונש חריף; הרי שבתעסוקה בלבנון המצב כבר לא נראה כך. המפקד עצמו היה מאחר לזמנים, לא בודק את העמדות בזמן שמירות, לא היה מתבצע לו"ז סדיר. מבחינת החיילים זו הייתה ברכה גדולה ומפקד המחלקה נתפס כ"שחור" שאפשר לסמוך עליו ו"להוריד הילוך".

בדיעבד, לארבעת החודשים הללו הייתה השפעה מכרעת על המשך השירות של המחלקה (שנה הלאה). נקודת הפתיחה של מפקד המחלקה הבא הייתה מסטנדרטים נמוכים שהורגלו באותם ארבעה חודשים אחרונים של מפקד המחלקה הקודם. זהו תהליך שחזיתי בו, לא רק אצל מפקד המחלקה שלי, אלא בעוד מחלקות בהם פיקדו מפקדי המחלקות על אותה המחלקה במשך שנה ושמונה חודשים. כולם נשחקו והסטנדרטים ירדו בארבעת חודשיהם האחרונים וכך נשארו גם בהמשך.

[בתמונה: מורשת חטיבת גולני. מקור התמונה: פייסבוק. שם הצלם אינו מוזכר]

4. עמידה במטרה כמדד יחיד

כבר בהכשרה אחת הנקודות המשמעותיות אצלי בפלוגה הייתה עמידה במשימה כדבר החשוב ביותר. מחווייתי במהלך השירות היה נראה כי התוצאה והעמידה במטרה בצורה המהירה ביותר הפכה לחזות הכול. אין שום בחינה תהליכית של הדברים שביצענו או איכות המשימה ש"הושלמה". לדעתי הסתכלות זו גלשה לכל תחומי הפלוגה: ראיונות אישיים וביקורי בית שנכתבים אך לא נעשים, מטווח שנחדל ברגע שהחיילים עמדו בתוצאה המבוקשת (גם אם לא היוותה אתגר), הכנה לביקורת הכוללת דברים שלא נעשו מעולם בפלוגה ולאחר מכן חזרה לשגרה המקולקלת.

כל אלו יוצרים תחושה שהמטרה שלנו היא "לסמן וי" והדרך פגומה, כוללת עיגולי פינות ורמת ביצוע נמוכה וחסרת משמעות . מצב זה מייצר תסכול ואת אי הרצון לעשות דברים בצורה טובה, מדוע שחייל יעשה משהו בצורה טובה אם המדד היחיד הוא נעשה/ לא.

כשהמפקדים נמדדים רק על ידי "תוצאות" ועליהם לספק אותם במהירות, ההפעלה המהירה ביותר הייתה בעזרת פחד, כשהאיום בעונש עומד מעל הראש. בתוצאה הסופית אכן לכאורה עמדנו אך הדרך מאוד בעייתית והתוצאה ברמה נמוכה מאוד.

יחס "ראש קטן"

בעקבות חוסר אמון ולחץ בסיפוק התוצאה המבוקשת, בזמן המהיר ביותר, נוצר מצב בו כל פעולה מתבצעת בפיקוח או בהוראה ברורה של המפקד. עד כדי כך, שאם הייתי צריך לצאת להפניה רפואית או אירוע משפחתי באמצע השבוע המפקד הוא זה שהיה בודק לי את התחבורה הציבורית שדרכה אגיע הביתה.

לא מצופה מהחיילים לבצע שום פעולה או קבלת אחריות כלשהי. יחס זה מוביל לחיילים חסרי יוזמה ואחריות מינימאלית.

יצירת תמונת שווא אל מול הפיקוד הבכיר

לא פעם חזיתי בעומס המטרות הנדרשות מהמפקדים ובתמונת השווא אותה הם מייצרים בפני הפיקוד הבכיר יותר.

בתאריך 19/4/1 הגדוד נמצא בהכנה לתעסוקה מבצעית בצאלים. מפקד הגדוד קובע ריצת 10 ק"מ גדודית. רק 20 לוחמים מתוך גדוד שלם יכולים לעמוד במרחק ובקצב. השאר, חותכים ומרמים בכדי לעמוד בדרישה.

בסוף הריצה חייב להיות מענה כלשהו והחיילים ננזפים עי ידי המפקדים (סגן מפקד הפלוגה בפלוגה שלי). למרות שידוע לכולם שהמטרה שהציב המג"ד לא ריאלית בשביל הלוחמים בגדוד, אף אחד לא יגיד שחייליו אינם כשירים לעמוד במשימה.

וכך, כולם מרמים האחד את השני.

נוצר מעין מעגל שקר בו כבר מראש הלוחמים יודעים שינזפו על אי עמידה במשימה שגם המפקדים יודעים שלא יעמדו בה, אך אף אחד לא יגיד שהוא לא יכול לעמוד במשימה (לא שהנזיפות הללו משפיעות או משנות באיזה אופן) .

דוגמה נוספת ומטרידה שחזרה על עצמה מספר רב של פעמים בשירות שלי הייתה ההכנה לקראת ביקורות. בכל פעם שהייתה אמורה להתבצע ביקורת, הפלוגה הפכה את פניה. ממסדרים שלא קרו מעולם, הקפדת דיגום חריגה, שינויים בחדר הצלם, מילוי רטרואקטיבי של דוחות, נאמר לחיילים איך יש להשיב על שאלות ולשקר בנוגע לתרגולים שכלל לא בוצעו. לאחר המסדר השגרה הייתה חוזרת ויחד איתה ההרגלים הקבועים.

5. חוסר שקיפות בגזירת זמנים

זו אחת התופעות שאליהן נחשפתי לראשונה כשהתגייסתי. הכוונה היא שכאשר נקבע זמן מסוים בלו"ז כזה או אחר נלקח בחשבון זמן נוסף, כדי להבטיח את העמידה בזמן המקורי. לדוגמה: הגעת החיילים בימי ראשון לחצור הגלילית בשעה 10:30, בעוד שההסעות מחצור הגלילית לבסיס ברמת הגולן מגיעות רק ב- 11:30.

זה יכול להראות שולי, אך לדעתי זו אחת הסיבות לניוון וחוסר הערך בזמן ועמידה בו במהלך השירות הצבאי שלי. במקום לקדש את העמידה בזמנים נוצר מצב, שבו החיילים יודעים שאין צורך לעמוד בזמן, שהרי, "גזרו להם זמנים" כאלה, שגם אם יגיעו בחצי שעה איחור, הם לא יאחרו את הזמן שנקבע במקור. כל לו"ז שנקבע ע"י הפיקוד נראה חסר חשיבות, דבר שמעמיק את חוסר האמון בין החיילים למפקדים. 

סיכום

חשוב לי לחזור שוב, שמטרתי היא אך ורק ניסיון לשפר את המקום שבו שירתשי, כלוחם בגדוד בגולני; ישעמוד בחוד החנית במלחמה הבאה.

אני יוצא עם חוויה קשה מהשירות. הגעתי עם מוטיבציה גבוהה ורצון לתרום; ולאחר שנתיים ושמונה חודשים, אני יוצא מהשירות מותש ומאוכזב מהמערכת שפגשתי, ומהערכים המובילים אותה.

רגע לפני השחרור, חלק ניכר מן הלוחמים במחלקה שלי לא רוצים לחזור לשירות במילואים. זהו שיח שעולה בתוך המחלקה באופן קבוע. החמור ביותר לדעתי הוא המצב, שזוהי דעה רווחת ומקובלת. אין בושה בהתחמקות ממילואים.

לדעתי, הצורך בשינוי נורמות וערכים במערכת הינם בגדר חובה; לא רק בכדי להתקדם מקצועית ולהיות מוכנים יותר אל המערכה הבאה, אלא גם מתוך מחשבה, אילו אזרחים משוחררים בסופו של דבר מהמערכת!"...

אתם הבנתם את זה??

[לקובץ המאמרים על תרבות ארגונית ו'תרבות של שקר' בצה"ל, לחצו כאן]