[טור טנקי מג"ח (פטון), 1982; צילום: מיקי צרפתי, במחנה, ארכיון צה"ל]

[לקובץ המאמרים על מלחמת שלום הגליל ורצועת הביטחון, לחצו כאן]

תת אלוף במילואים, ד"ר דב (דוביק) תמרי (ראו תמונה משמאל) הוא ממפקדי סיירת מטכ"ל וקצין המודיעין הראשי הראשון בצה"ל. בעל עיטור העוז ושני צל"שי הרמטכ"ל.

שימש בעבר כעמית מחקר במרכז יפה למחקרים אסטרטגיים שבאוניברסיטת תל אביב, וכחבר יועץ במרכז הבינתחומי לחיזוי טכנולוגי.

עמד בראש המכון לחקר תורת המערכה בצה"ל והרצה בתוכנית ללימודי ביטחון שלאוניברסיטת תל אביב. קודם לכן שימש מפקד חטיבת טנקים ואוגדה משוריינת סדירות; וכן, מפקד המכללה לפיקוד ולמטה.

עד לאחרונה שימש כראש התכנית ללימודי חברה, ביטחון והגנת העורף במכללת בית ברל.

[מקור התמונה משמאל: המחבר]

    יצא מהבידוד

       ללא תסמינים

           ללא מחלות רקע

              הממשלה ויתרה עליו

                  לא מורדם ולא מונשם, עדיין

*  *  *

לאחרונה פרסם אלוף גרשון הכהן מאמר קצר במבט מבס"א (1,581, 25 במאי 2020) וכותרו "תסכול רצועת הביטחון בלבנון". לא רק הכהן, בתקשורת הכתובה והמצולמת התפרסמו כתבות ותחקירים במלאת 20 שנים לפינוי רצועת הביטחון בדרום לבנון. לא ייפלא אפוא כי הפינוי - שלא היה סדור ומאורגן במיוחד, ולווה בפירוק צבא דרום לבנון והגעת חלק מאנשיו כפליטים לישראל - הביא לא רק לשאלה, למה ואיך יצאנו, אלא גם למה נכנסנו לשם, מדוע יצרנו רצועת ביטחון שלא הביאה לביטחון, ומדוע צה"ל שהה שם 18 שנים.

[למאמרו של האלוף במיל' גרשון הכהן, לחצו כאן]

[בתמונה: הרמטכ"ל, רפאל איתן ושר הביטחון, אריאל שרון במלחמת שלום הגליל. התמונה באדיבות אתר צה"ל. שם הצלם אינו מוזכר]

השאלות שאלוף הכהן מעלה הן רלוונטיות גם אחרי 38 שנים ו-20 שנים, מאז מלחמת לבנון הראשונה ועד ליציאה משם:

• על מה נלחמה מדינת ישראל בלבנון?
• מדוע הגיעה ישראל בעל כורחה לנסיגה?
• מה הייתה התכלית האסטרטגית לשהייה ברצועת הביטחון?
• האם האחיזה ברצועת הביטחון היא שהגנה על יישובי הצפון או דווקא להיפך?
• האם המושג "לנצח במערכות ובמלחמה" היה אפשרי בשנות השהות בלבנון?
• האם מושג ההרתעה שצה"ל ומדינאיה כה דבקים בו התברר כשברירי וחסר תוקף?
• והשאלה האחרונה המשתמעת מהמאמר - האם ארגון החיזבאללה הוא שהוביל את המערכות ולא צה"ל?

לשאלותיו של אלוף הכהן ראוי להוסיף עוד שתיים:

• מדוע הישגים צבאיים במלחמותינו הופכים אחרי זמן לא רב למַכְשֵׁלָה שאיננו מצליחים להיחלץ ממנה?
• מדוע במלחמות המתמשכות שנים, היריב, צבא מדינה שכנה או ארגון טרור לא-מדינתי, מגיעים לשוויון עם ישראל וצבאה החזק ביותר במרחב?

על השאלות הללו ראוי לענות גם אחרי כה הרבה שנים, שכן מדינת ישראל לא הסדירה את יחסיה עם לבנון, גם לא עם סוריה, אשר בה לחיזבאללה ולכוחות איראניים נוכחות לא מבוטלת.

גישתי לסוגיות הללו היא דרך המושג "מלחמות התשה", ולא דרך שלל המושגים המתארים את המלחמות הגדולות והמתועשות של ישראל, כמו המערכה "קדש", מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים ואפילו מלחמת לבנון הראשונה. כל המלחמות הללו היו קצרות יחסית, בין 4 ימים לשלושה שבועות ומבחינה צבאית הושגה בהן הכרעה, זמנית כמובן, או כפיית הפסקת אש על היריב.

[להרחבת המושגים: 'התשה' ו'מלחמת התשה', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על מלחמת ששת הימים, לחצו כאן]

[בתמונה: טור של נגמשי M-113 – זלדה במלחמת שלום הגליל... התמונה: במחנה. הצלם אינו מוזכר]

מאז מלחמת העצמאות, ישראל וצה"ל עברו שלוש מלחמות התשה:

• הראשונה התרחשה בין 1953 ל-1956. בזיכרון הישראלי השנים הללו נקראו תקופת פעולות התגמול, אבל היו בהן המאפיינים של מלחמת התשה שהסתיימה במלחמה המשולשת נגד מצריים – המערכה "קדש".
• השנייה התרחשה בין ישראל למצריים, אחרי מלחמת ששת הימים עד אמצע 1970 (והיא היחידה המכונה בפינו: מלחמת ההתשה).
• השלישית בלבנון אחרי מלחמת לבנון הראשונה עד שנת 2,000.

לשלוש מלחמות אלה אפשר לצרף את מלחמת ההתשה ברצועת עזה בין ישראל לחמאס שאפשר לקבוע את תחילתה בפינוי הישובים הישראליים מהרצועה ועד היום.

כל מלחמות ההתשה הללו הופיעו אחרי מלחמות גדולות בה היו לישראל הישגים צבאיים בולטים, שיש המכנים אותם הכרעה, אלא שבסביבה האסטרטגית לא הושגה הכרעה, שכן הסכסוך בין ישראל לשכנותיה לא הסתיים, גם לא הוסדר.

הסתכלות תאורטית על מלחמות התשה

כל מלחמה בכל מקום בעולם שונה מהמלחמות האחרות, ובכל זאת יש מאפיינים משותפים. באשר למלחמות התשה אפשר להצביע על כמה מאפיינים כלליים:

מטרות מלחמת התשה מוגבלות וכוונת היוזם היא להניע לשינוי של המציאות הקיימת, ואילו הצד המגיב מתאמץ לשומרה; המושגים הכרעה ו- ניצחון שהם תמיד מעורפלים בסביבה האסטרטגית, לא הולמים מלחמת התשה שבה הצדדים אינם מבקשים הכרעה, אלא "תזוזה אל" שינוי מְחדֵש או "שיבה למצב הקודם".

הנחת הצד היוזם היא שהמדינה היריבה לא תגיב במלחמה כוללת, מחוסר רצון או מחוסר יכולת לצאת למלחמה; הצד היוזם מעריך את יכולות הצד היריב לעמוד בהתשה ממושכת, ובאותה המידה לאמוד את יכולת העמידה שלו, שכן התשה היא דו-צדדית; הצד היוזם חייב להעריך בזהירות את הפעולות היזומות שנועדו להתיש, שמא יחרגו ויובילו את היריב ליזום מלחמה כוללת; כל צד מחפש מטרות צבאיות, כלכליות וחברתיות המכאיבות ליריב, אבל אין בהן כדי למוטט ולהכריע. על פי רוב שני הצדדים נאלצים להעדיף יכולת עמידה במגננה על פני מתקפה, על מנת למנוע הידרדרות למלחמה כוללת.

[לסדרת מאמרי עצמאות וזיכרון, לחצו כאן] [לאסופת המאמרים על מלחמת ההתשה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'הכרעה', לחצו כאן] [להרחבת המושג 'ניצחון', לחצו כאן]

[בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

מלחמת התשה אינה קצרה, היא מתמשכת לעיתים על פני שנים. זה מחייב את הצדדים להיכנס למסע למידה. אין טעם לקבוע תוכנית ברורה לטווח ארוך על שלביה העתידיים ולהתנהל לאורה: שני הצדדים עוברים תהליך למידה המאפשר שינויי כיוון ומעשה; סיומה של מלחמת התשה, אם לא הושג הסדר של קבע, מחייב תהליך למידה מֵחָדָש, על מנת להבין האם ההתשה עיצבה מציאות שהשתנתה או שעומדת להשתנות, ומה מתחייב מכך בתחומים המדיני, הצבאי והחברתי. בהקשר זה מתבקשת שאלת השוואת מאבק אלים בין מדינות לעומת מאבק בין מדינה לבין ארגון לא-מדינתי, המאפיין כיום את המאבק בין ישראל לארגוני טרור. נדמה שניתן למצוא קווי דמיון בין שתי התופעות.

מלחמת התשה בשנים 1953 – 1956 הסתיימה בעקבות המערכה "קדש" ונסיגת כוחות צה"ל מסיני עד לגבול הבין-לאומי. תוצאה כזו לא חייבה את מצריים ליזום עימות עם ישראל; ואכן נוצרה רגיעה מוחלטת של 10 שנים. ההישג הצבאי מול מצריים ביוני 1967 הסתיים - כך חשבו בישראל ובצה"ל - באחיזת קבע בסיני, דבר שמצריים לא יכלה להשלים עימו. מכיוון שאחרי תבוסה צבאית כה קשה לא הייתה יכולה לצאת למלחמה – פתחה במלחמת התשה, שהייתה המצע עליה נהגתה, עוצבה ובוצעה מלחמת הרמדאן ב-1973 (מלחמת יום הכיפורים). כך אמר לי גנרל מצרי ביום עיון שהתקיים בארה"ב ב-NDU: ללא מלחמת התשה לא היינו מגיעים למלחמת הרמדאן.

 בקיץ 1982, אחרי כיבוש מחצית לבנון, ופינוי כוחות אש"ף/פתח' מביירות, בניגוד למטרות המלחמה - להשליט הגמוניה נוצרית בלבנון המשוסעת - שלא הצליחה בלשון המעטה, ממשלת ישראל לא ניסתה לגבש שום מדיניות מעשית אודות תוצאות המלחמה. חל משבר הנהגה בישראל. ראש הממשלה מנחם בגין נקלע למשבר אישי קשה שהסתיים בפרישה מרצון. שני האישים שהובילו אל ואת המלחמה בלבנון, שרהב"ט שרון והרמטכ"ל איתן הותירו, זמנית, חלל ריק. ממשלת האחדות הלאומית השנייה הוקמה בספטמבר 1984 והחלה לתפקד כעבור חודשים אחדים.

 ממשלת ישראל החדשה החליטה לצאת מלבנון, החלטה הגיונית במציאות שהתהוותה בלבנון, כאשר לא היה שום גורם לבנוני שהיה אפשר באמצעותו לשמר את התוצאות הצבאיות של המלחמה:

"ב- 14 בינואר 1985, בהחלטה מספר 291 של ממשלת ישראל, מאושרת הצעתו של שר הביטחון בדבר "היערכותו מחדש של צה"ל לאבטחת גבולה הצפוני של מדינת ישראל". ההחלטה כללה שני מרכיבים עיקריים : 1)"הממשלה תעשה את כול אשר דרוש להבטיח את שלום הגליל". 2) ההיערכות מחדש תבוצע בשלושה שלבים: שלב א' - פינוי מרחב צידון, שלב ב': פינוי הגזרה המזרחית והיערכות באזור חאצביא, שלב ג' ואחרון - צה"ל ייערך לאורך הגבול הבינלאומי ישראל-לבנון. תוך קיום אזור בדרום לבנון שבו יפעלו כוחות מקומיים (צד"ל), בגיבויו של צה"ל". ההחלטה יושמה בצורה מסודרת במהלך חצי שנה.

אחד הכללים החשיבתיים ההכרחיים בארגונים גדולים, ובוודאי בארגון צבאי, הוא שכל חילוף הנהגה מחייב את המנהיג, שר הביטחון והרמטכ"ל לענייננו, לבחון את מידת הרלוונטיות של הפרדיגמה הקיימת ושל התפיסה החשיבתית השלטת, ולאתגר אותן באמצעות פרדיגמה חיצונית חדשה. והרי מלחמת לבנון הראשונה הייתה תוצר חשיבתי של שר הביטחון והרמטכ"ל אשר ראש הממשלה והממשלה אישרו. אין זה אומר שהתוצאה תהיה בהכרח החלפה של הפרדיגמה השלטת, אבל מסוכן לבחון פרדיגמה ביטחונית מתוכה, ודאי שלא אחרי הצלחות במלחמה שהסתיימה. זאת, משום שחקירה ובירור מבפנים, ביקורתיים ככל שיהיו, לא מאפשרים לצאת מהמוסכמות המקובלות.

שרהב"ט החדש משה ארנס והרמטכ"ל משה לוי ואתו המטכ"ל, לא ניסו לעצב תפיסה שונה מהמקובל בעבר; הם פנו לאחיזה בשטח במדינה שכנה שיש בה כדי להבטיח את ביטחון מרחב הסְפָר הקרוב. זו הייתה התפיסה המקובלת אף על פי שמלחמת יום הכיפורים מול מצריים וסוריה הטילה בה ספק של ממש.

[לאוסף המאמרים על מלחמת יום הכיפורים, לחצו כאן] [למאמר: 'פרדיגמה, התנפצות פרדיגמות ואפקט פלאנק', לחצו כאן]

[צילום: ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון. שם הצלם אינו יודע]

החלטת הממשלה בתחילת 1985 אפשרה לצה"ל לצאת מלבנון ולהיערך על הגבול הבין לאומי. צה"ל בראשות הרמטכ"ל משה לוי מנע זאת. במקום שיבה לגבול הבין לאומי עוצב הרעיון של אזור ביטחון בלבנון, שדגם קטן ממנו בהרבה כבר נוסה במרץ 1978 במבצע "אבי החוכמה" או בשמו המקובל "מבצע ליטאני", שאחריו אש"ף נדחק צפונה לליטאני. בשטח שלטה מיליציה מתושבי המקום בראשות קצין לבנוני – סעד חדאד (ראו בתמונה למטה) שנתמכה ע"י צה"ל.

האחיזה באזור הביטחון (רצועת הביטחון) באמצעות כוחות מקומיים, תושבי הדרום מהעדות המקומיות שלא כולן היו מקשה דתית ועדתית אחת, מעיד על חוסר הבנה אלמנטרית באותה התקופה, של הרקמה העדתית והחברתית בלבנון, שם בריתות נכרתות מהר ומופרות באותו הקצב (באזור הביטחון הוערך מספרה של אוכלוסיית אזור הביטחון - כ-200,000 תושבים. מתוכם כ-50 אלף נוצרים, 120 אלף שיעים וכ-20 אלף דרוזים). ב-1985 כבר היה די ברור שצבא דרום לבנון יהיה שיעי ברובו וילחם בשיעים תומכי "אמל" ו"חיזבאללה". למטה הכללי היה ברור למדי מה טיבם של כוחות פארא-מיליטריים, נוצרים או דרוזים או אחרים בלבנון. עד היום קשה להבין את הלך המחשבה בצה"ל אודות כוח שליח (proxy) מקומי, המסוגל להגן על גבול הצפון. אגב, קדם לרעיון צבא דרום לבנון רעיון דומה בדמות "אגודת הכפרים" ביהודה והשומרון ב-1977, שסופו היה אפס.

עוד דבר אחד אפשר ולא ניתנה לו חשיבה ראויה. למעט מלחמת העצמאות, כל המלחמות שבאו אחריה לא התרחשו על גבה של אוכלוסייה אזרחית צפופה:

• המערכות בחצי האי סיני לא התרחשו על גב אוכלוסייה.
• ב-1967 ברמת הגולן, האוכלוסייה ברחה מיד עם תחילת הקרבות.
• בגדה המערבית נספרו 14 אזרחים הרוגים בארבעה ימי הלחימה שם.
• כך היה גם במלחמת יום הכיפורים בשתי החזיתות.

בלבנון היה זה סיפור חדש עבור צה"ל, שלא היה מורגל בלחימה אשר כולה, כל הזמן, מתרחשת על גב אוכלוסייה אזרחית.

[בתמונה: סאעד חדאד וחבר... התמונה הועלתה לויקיפדיה. שם הצלם והמעלה אינו ידוע. אנו מאמינים שאנו עושים בה שימוש הוגן]

בתחילת 1985 היה גם ברור למדי שהסיכויים להוציא את צה"ל מלבנון על בסיס סידורי ביטחון מוסכמים עם לבנון הם אפסיים. לכן, אזור הביטחון מימש מדיניות לפיה ישראל זונחת לחלוטין את מטרות המלחמה, שנועדו לעצב סדר חדש במדינה רוויית מלחמות אזרחים ופילוגים עדתיים ופוליטיים אין-סופיים. מטרת אזור הביטחון הייתה אחת בלבד, להבטיח את שלום יישובי הצפון. בפועל האחיזה באזור  הייתה אמורה להיעשות ע"י מיליציה מקומית, שצה"ל יצייד אותה, יתמוך בה תקציבית, יאמן את אנשיה ויכוון את דרכי פעולתה. כך יימנע צה"ל מהשקעת כוחותיו בדרום לבנון.

ע"מ לייצב את המיליציה הלבנונית צה"ל היה אמור לשכנע את האוכלוסייה ואת אנשי המיליציה כי החסות המעשית של ישראל על האזור וכל אשר בו אינה זמנית והיא תהיה לתמיד. כך ישוכנעו לתמוך בישראל. המיליציה הלבנונית פרסה בעיקר במוצבים שחיל ההנדסה של צה"ל תכנן ובנה. גבול אזור הביטחון נקבע לפי שני שיקולים שהיו במתח ביניהם: שיקולים טקטיים לאור הקרקע, המעברים על הנחלים ויכולת שליטה בסביבה. מולם היו שיקולים שנבעו מהאוכלוסייה והרכבה הדמוגרפי, הדתי והעדתי – מי ייכלל ומי לא. דוגמה לכך היא מובלעת ג'זין הצפונית באזור הביטחון שפסקה מלהתקיים עוד לפני נסיגת צה"ל מלבנון.

מכאן והלאה, התפתח תהליך במשך 15 שנים ואלה היו מאפייניו העיקריים:

- ארגון חיזבאללה, ארגון שיעי לבנוני אותנטי, שקם ב-1982 וחיפש את דרכו להשתלב במאבקים בלבנון, הבין מהתחלה כי קיומו ומימושו בלבנון יכול להיעשות באמצעות מיליציה חמושה. אזור הביטחון היה למצע הטוב ביותר לצמיחתו בדרום לבנון ובבֵּירוּת. ספק האם ללא סביבת הלחימה באזור הביטחון החיזבאללה היה מגיע להישגים צבאיים ופוליטיים עד להיותו הארגון הצבאי והפוליטי החזק והמשפיע ביותר בלבנון. במילים אחרות, ישראל וחוסר מדיניותה אחרי המלחמה בלבנון, השתתפה בפועל ביצירת התופעה המאיימת על ישראל עד היום.

- אחרי סיום מלחמת עיראק-איראן ב-1988 החל המשטר האיראני לחפש סביבות חיצוניות להתפשטות השפעתו במרחב. החיזבאללה היה זמין והעלות אז לא הייתה גדולה, גם לא היה בכך סיכון למשטר המהפכני באיראן. סוריה שמעורבותה בלבנון לא פסקה מעולם, ניצלה את ההזדמנות ותמכה בחיזבאללה יחד עם איראן, כחזית פעילה מול ישראל, במקום זו שברמת הגולן.

- צבא דרום לבנון, שישראל סברה שיוכל להתמודד ישירות בלוויית סיוע ישראלי, לא היה יכול לעמוד בכך ללא עליה מתמדת במעורבות ישירה של צה"ל. די מהר הוקמו מוצבים של צה"ל בסמוך למוצבי צד"ל, והפעילות בשטח הייתה לנחלת כוחות צה"ל. דרך נוספת להחזיק בחיים את האוכלוסייה ואת אנשי צד"ל אפשרה להם לעבוד בישראל וגם מתן משכורות לאנשי צד"ל ע"י ישראל.

- ההיגיון היחידי ליצירת אזור הביטחון היה הבטחת יישובי הצפון. לא עבר זמן רב והתברר כי החיזבאללה מסוגל לשגר רקטות לתחום ישראל ואפילו לפשוט בדרך מקורית על בסיס צה"ל ליד קריית שמונה. לחיזבאללה היה יתרון משום שפעולותיו נעשו בחלקן הגדול מתוך הכפרים, מתוך האוכלוסייה האזרחית, תופעה מוכרת של ארגוני טרור אשר עבורם היטמעות באוכלוסייה היא הגנה יעילה לא פחות משריון טנק המרכבה עבור לוחמי צה"ל.

- אנשי החיזבאללה תקפו לא פעם את מוצבי צה"ל ללא הצלחה. אבל בלחימה בשטחים הפתוחים לא היה לצה"ל יתרון מכריע, למרות היתרון ביכולת הלוחמים, השימוש באש ארטילרית ובמטוסים ובמודיעין חיוני. מצב עניינים זה האופייני למלחמות התשה, בה שני הצדדים – האחד לא יכול לסלק את יריבו ממרחב הלחימה והשני לא רוצה לצאת למלחמה נוספת ולכבוש את טריטוריית היריב – הביא לשוויון מעיק. דבר המלמד שמושגי ההכרעה והניצחון ומימושם לא הולמים מלחמות התשה.

[לקובץ המאמרים על מלחמת שלום הגליל ורצועת הביטחון, לחצו כאן]

[בתמונה: האצטדיון בביירות ששימש מצבור תחמושת לאש"ף לאחר שהופצץ על ידי חיל האוויר הישראלי. התמונה היא נחלת הכלל]

שתי מערכות קצרות שצה"ל יזם היו אמורות לשנות את קיפאון ההתשה:

המערכה "דין וחשבון", ביולי 1993, נועדה ללחוץ באש על תושבי דרום לבנון, להביא לבריחתם לכיוון ביירות, על מנת שאלה ילחצו על ממשלת לבנון להתערב ולהביא לשקט במלחמות התשה. צה"ל הפעיל את מיטב כוחותיו ביבשה ובאוויר וגרם לנזק ממשי בלבנון כולה. לאחר שבוע הצדדים הסכימו להפסקת אש; חיזבאללה לא ישגר רקטות לתחום ישראל וצה"ל לא יפגע בכפרים האזרחיים בלבנון. מצד שני, ההסכם לא כלל הפסקת אש בין הצדדים בשטח שבין הכפרים. דהיינו, הסכם המכיר בלגיטימציה של חיזבאללה ללחום בישראל בתחום לבנון. המשך המאבק הביא את החיזבאללה, אפשר שבסיוע איראני, להרחיב את המאבק אל העולם החיצוני ע"י פיצוץ בניין הקהילה היהודית בבואנוס איירס.

שלוש שנים אחרי "דין וחשבון" צה"ל פתח במערכה נוספת – "ענבי זעם", באפריל 1996, משום שמהבנות המערכה הקודמת לא נותר כמעט כלום. מטרות המערכה היו לגרום נזקים כלכליים בלבנון עד שהממשלות הלבנונית והסורית ייאותו למו"מ שימתן את הלחימה. כקודמתה, גם המערכה הזו נמשכה כשבוע והושגו הבנות עם החיזבאללה שלא החזיקו מעמד ואפשרו להמשיך את הלחימה המתישה במרחב שבין הכפרים והעיירות.

כתוצאה מהמערכה, החיזבאללה חיזק מאד את מעמדו בלבנון. באמצעות כסף איראני הוא פתח בשיקום בתי הנפגעים הלבנונים, בשיקום תשתית שנפגעה ובסיוע לאוכלוסייה שניזוקה. זו כנראה הסיבה שבבחירות לפרלמנט הלבנוני ב-1996 חיזבאללה הכניס רגל לפרלמנט שמאז ועד היום רק גדלה.

[בתמונה: חיזבאללה: שום שינוי משמעותי במציאות. המקור: אתר חיזבאללה]

סיכום

מטרות מלחמת לבנון הראשונה, במיוחד הנִסְתָּרוֹת, לא הושגו, למרות שבהיבט הצבאי צה"ל כבש בשבוע אחד את מחצית לבנון, את הבירה ביירות ופגע קשות בנוכחות הסורית בלבנון. ההישג המדיני היחידי היה פינוי הנהגת אש"ף/פתח' וכוחותיהם מלבנון לתוניס הרחוקה. הישג ראוי זה לא היה יכול לפתור את הבעיה הישראלית-פלסטינית תוצאת מלחמת ששת הימים.

השאלה שהתעוררה ולא הייתה חדשה, מה ראוי לעשות עם הטריטוריה שנתפסה על כל המשמעויות הפוליטיות והדמוגרפיות המוכלות בה. לא הופיעה תנועת התנחלות ישראלית בלבנון, לא קדושת אתרים היסטוריים וכל הזכור מכיבוש הגדה המערבית ב-1967. נשקלו מספר אפשרויות, שכן הדבר היחידי שנותר רלוונטי היה ביטחון ליישובי הצפון שסבלו מנוכחות אש"ף/פתח' בלבנון. קשה לענות על השאלה האם נסיגה חד-צדדית מלאה מלבנון בסוף 1983 אחרי פינוי אש"ף/פתח' מלבנון הייתה מביאה לשקט ממושך. הארגון השיעי "אמל" שהקים מיליציה חמושה לא חרט על דגלו מאבק בישראל. עיקר מעייניו היו לחיזוק העדה השיעית בלבנון וזיקתו לסוריה הייתה ברורה. ארגון החיזבאללה התפלג מתוך "אמל" וב-1982 עדיין לא תפס תנופה. אני מעריך כי היה סיכוי טוב לשקט בצפון אם ממשלת ישראל הייתה מחליטה על פינוי מהיר מיד אחרי עזיבת הארגונים הפלסטינים לטוניס. זה נשקל אך לא נעשה.

התובנה המתבקשת, אין סיכוי סביר להחזיק טריטוריה של מדינה שכנה, מאוכלסת בצפיפות, בעייתית עד הגג בצרות פנימיות חסרות פתרון, על מנת לשמֵּר את התוצאות הצבאיות של המלחמה שהסתיימה. ארה"ב נכשלה בכך פעמיים בדור האחרון. ב-2001, בחודש ימים ובכוח קטן יחסית היא הכריעה את המשטר האפגני. במקום לצאת ולשמור נוכחות מאיימת מסביב, הכוחות נשארו שם עד היום הזה, כמעט עשרים שנים. דומה הדבר בעיראק ב-2003. הכרעה צבאית מהירה מאד של צבא עיראקי גדול ומצויד היטב, הפלת המשטר, אבל.. על מנת לוודא את מימוש ההצלחה להשליט סדר חדש בעיראק – ארה"ב תקועה שם עד היום הזה. הנשיא בוש האב היה כנראה חכם מכולם כשנסוג מהר מעיראק אחרי שכוויית שוחררה. המסקנה -  ככל שמקדימים לצאת כן ייטב.

הפתרון הישראלי ב-1985 היה הישארות בלבנון באמצעות נציג חָמוּשׁ מקומי, צד"ל, שראשיתו על בסיס אנשי הצבא הלבנוני לשעבר. המאפיין הראשי והמקובל של צבא לבנון, מפקדיו וחייליו, הוא לא להתערב בשום מאבק חמוש של המיליציות הלבנוניות בינן לבין עצמן, משימתו היא לעמוד מהצד. קשה להבין מדוע היה נראה שיש לצבא דרום לבנון סיכוי להוות מחסום מצפון לגבול עם ישראל. התמיכה המסיבית של צה"ל בצד"ל מזכירה, למרות ההבדלים בזמן ובהֶקְשֵׁר, את המעורבות האמריקאית בווייטנאם שתחילתה עוד בימי הנשיא קנדי, שנועדה לתמוך בצבא דרום ווייטנאם שיגן על מדינתו וסופה מעורבות ישירה של 600,000 חיילים לוחמים שם ומהם נהרגו 57,000. לא רק אלה, אלא ההשפעה החברתית של מלחמת ווייטנאם שהדיה נשמעים עד היום הזה ברחבי ארה"ב.

המושגים (Concepts) כמו הכרעת המלחמה ואליה נלווה הניצחון, שלאחרונה מרבים לעסוק בה בצה"ל ובציבור, הם חשובים, חיוניים ורלוונטיים בסביבה הטקטית. עפי"ר המדדים להשגתם הם פיזיים וכמותיים; כמה שטח כבשנו, כמה כוחות אויב השמדנו, והאם אויב ביקש הפסקת אש. בסביבה המערכתית המושגים אמורים לעצב ולסנכרן  את היחסים המורכבים בין הגדרת יעדי מדיניות ואינטרסים לאומיים ובין היישום המבצעי של כוחות צבאיים בנסיבות אסטרטגיות ייחודיות, לתרגמם לתכניות מבצעיות וליישמם במסגרת תהליך למידה דינמי, בהקשר אקטואלי, של הפעלת כוחות לוחמים ומשאבים מבצעיים. בסביבה האסטרטגית המושגים המובילים הם מידת הבטחת הביטחון הלאומי, השגת יעדים מדיניים לזמן רב והסרת איום מתהווה לאורך זמן. אלה הם תמיד מושגים מופשטים במידה רבה, ולכן השגתם מלווה תמיד פרשנות פוליטית.

[בתמונה: אנטואן לאחד, מחליפו של סאעד חדאד. הישארות בלבנון באמצעות נציג חָמוּשׁ מקומי, צד"ל, שראשיתו על בסיס אנשי הצבא הלבנוני לשעבר... התמונה היא צילום מסך מכתבת כאן 11]

במלחמות התשה שעפי"ר היא ממושכת, המושגים המובילים הם השפעתה על תודעת הפרט והחברה, על הנחישות החברתית לאורך זמן, על יכולת ההִשְׁתַּנּוּת עד לעזיבת דוקטרינה שאינה רלוונטית יותר, ועל זהירות במגמות הרווחות להשיג תכלית מרבית, ועל יכולת החלטה פוליטית לסיים את ההתשה, שהיא קשה תמיד. לבנון מאופייה היא המתאימה ביותר למלחמות קטנות של החלש נגד החזק, משום שאין בה שלטון מרכזי של ממש. נראה שהראשון שהבין זאת והיה מוכן להסתכן, היה רוה"מ/שרהב"ט ברק ב-2,000.

במלחמות התשה בלבנון נבחן ולא לראשונה המושג הישראלי המקובל מאד – הרתעה. אכן, ישראל מרתיעה צבאית את שכנותיה ולכן אינן יוזמות מלחמות. במשך שנים הרתעת ארגוני טרור לא מדינתיים הוא פרדוקס של ממש. ארגון טרור שהובס צבאית ע"י ישראל לא יוכל להתקיים, אלא אם ימצא דרך לעקוף את ההרתעה. כל עוד נותרה בו יכולת חיים הוא אינו יכול להרשות לעצמו להישאר מורתע, אחרת ייעלם.  הדרך היחידה עבורו היא לחפש דרך חדשה המאפשרת לו להשתקם באמצעות מאבק צבאי ואין כמלחמות התשה לשיקום ההפסד. ההתשה היא מַסָּד לצד הנחוּת צבאית להשתקם, להתפתח, להתעצם, עד להשגת שוויון גם ללא מטוסים וטנקים. טענה נכונה היא – כי מלחמת לבנון השנייה, שלא הייתה הצלחה צבאית, תוצאתה מרתיעה את החיזבאללה עד היום. על מנת להשתחרר מהיותו מורתע ארגון החיזבאללה הידק את התלות באיראן, אפשר חדירה איראנית מסיבית ללבנון והצטייד במאות אלפי טילים ורקטות המכסים את רוב שטח ואוכלוסיית ישראל. כיום ישראל מוצאת עצמה מורתעת מול חיזבאללה, כך שיש הרתעה הדדית, אבל אין ודאות שהיא לא תגיע להתפוצצות עקב משגים האופייניים להנהגות במזה"ת, כולל זו הישראלית.

ישראל הצטיינה בעבר במלחמות גדולות וקצרות, בעיקר אלה שישראל יזמה או פתחה ראשונה. בהתשה שאותה אנו מכנים תקופת פעולות התגמול בשנות החמישים לא הצלחנו להביא לביטחון ורק המלחמה הקצרה בסיני היא שהביאה לרגיעה. מלחמות התשה מול מצריים הסתיימה בתיקו שאיפשר למצריים לעצב את מלחמת הרמדאן. כך גם מלחמות התשה בלבנון שבנתה את החזבאללה והפכה אותו לאיום המרכזי על ישראל.

 

[בתמונה: נסראללה והטילים. התמונה - צילום מסך מערוץ הטלוויזיה של חיזבאללה]

למלחמות התשה יש השפעה עמוקה על הפרט והכלל. במלחמת העצמאות נהרגו 4,000 חיילים ו-2,000 אזרחים והיא הסתיימה בהתרוממות רוח לאומית. לא המספר המוחלט של ההרוגים והפצועים הוא המשפיע אלא הטפטוף שלהם לאורך הזמן. לא ייפלא שההשפעה הזו הביאה להתעוררות חברתית כמו זו שהתרחשה במלחמות התשה בסיני אחרי מלחמת ששת הימים הזכורה בהצגה "מלכת האמבטיה", "שיר לשלום" של להקת הנח"ל וכתבות עגומות בתקשורת. כך קרה גם בהתשה בלבנון בדמות "ארבע אימהות" ודומיהן.

כבר נאמר כי מלחמת התשה היא עפי"ר ממושכת. במקרה הישראלי למלחמות התשה היו תוצאות לוואי בדמות מעורבות מעצמות גדולות במהלך המלחמה למען האינטרסים שלהן. מלחמת התשה בשנים 1953 – 1956 שהסתיימה במערכה "קדש" הישראלית המוצלחת ובמערכה "מוסקטייר" האנגלו-צרפתית הכושלת, הביאה להעמקת מעורבות ברית המועצות בסכסוך הישראלי עם מצריים וסוריה. מלחמות התשה מול מצריים בשנים 1967 – 1970 הביאה גם היא למעורבות בריה"מ בשיקום הצבא המצרי ובהכנתו למלחמה הבאה. זאת, ע"י מערכי הגנת האוויר המצריים, החזקים ביותר בעולם בשעתם, ותפיסת המערכה לצליחה מסיבית של מכשול מים מהבעייתיים ביותר במרחב, לאורך זירה בת 160 ק"מ. מלחמת התשה מול מצריים הביאה למעורבות ישירה של כוחות אוויר והגנ"א סובייטיים והתקלות עם חה"א הישראלי. מלחמת התשה עם חיזבאללה בלבנון הביאה להעמקת נוכחות איראנית חתרנית בלבנון. כיום, אף שלא ישראל ניצבת מול מלחמת הכל בכל בסוריה, מלחמה כה ממושכת הביאה את הצבא הרוסי עמוק לתוך סוריה ויש לכך השפעה ישירה על מרחב הפעולה הישראלי. מכאן שמלחמת התשה מזמינה מעורבות, עוינת או ידידותית, למימוש אינטרסים זרים, דבר המחייב זהירות ומתינות.

האם הייתה דרך לסיים את מלחמת התשה באמצעות פעולה צבאית אלימה ורחבה? זו לא נוסתה אבל אפשר לשער. מבצע דין וחשבון היה ניסיון, אמנם לא מוצלח, ללחוץ באש על האוכלוסייה, להביא לבריחתם צפונה והם ילחצו על ממשלת לבנון וזו תרסן את החיזבאללה. המבצע נמשך שבוע ובמהלכו נגרם נזק רב לאוכלוסייה ולתשתית. המבצע הביא להסכם בין ישראל לחיזבאללה: שני הצדדים לא יפגעו באזרחים, אבל מותר להם לנהל מלחמה בתוך רצועת הביטחון. הסכם כזה נתפש ע"י החיזבאללה כניצחון, שכן צה"ל מפעיל את כל עוצמת האש שלו והארגון נותר על רגליו עם מוטיבציה לעתיד, ולכן כעבור שלוש שנים נאלץ צה"ל לצאת למבצע "ענבי זעם".

אחרי הנסיגה מלבנון ב-2,000 עלתה מחשבה בישראל, והמבטא הבולט שלה היה אלוף גיורא איילנד (ראו תמונה משמאל), כי במקרה של התלקחות רבתי על צה"ל להרוס את לבנון כולה, כמעט ללא הבחנה וגבולות; לא רק את מעוזי החיזבאללה ואנשיו, אלא גם את התשתיות בלבנון, ניתוקה לאורך זמן מהעולם, ניתוקה מחשמל ודלק, הפסקת תנועת מכוניות ביום ובלילה עד שכל המדינה על כל עדותיה ופלגיה יכרעו על הברכיים.

[תמונתו של האלוף במיל' איילנד משמאל הועלתה לויקיפדיה ע"י Kai Mörk. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 3.0 de]

סימוכין להישגיות בדרך פעולה כזו אפשר היה לראות בדבריו של נסראללה אחרי מלחמת לבנון השנייה, שהודה בפומבי כי אם היה יודע מראש את מידת ההרס שנגרמה ללבנון לא היה מורה על המארב לסיור צה"לי לאורך הגבול. אמירה כזו מעידה שארגון כמו החיזבאללה שהתחיל כמעט מכלום ב-1982, ככל שתפס נפח בלבנון נאלץ לקחת אחריות על שלום המדינה הלבנונית כולה. אין לדעת מראש איך דרך פעולה כזו הייתה מסתיימת, מה יהיו התגובות בעולם ובציבור הישראלי ומה עלולות להיות ההשלכות בסיומה. נמתין לבאות.

[לקובץ המאמרים על מלחמת שלום הגליל ורצועת הביטחון, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• גרשון הכהן (2020), גרשון הכהן: רצועת הביטחון – מערכה שלא חתרה לניצחון, ייצור ידע, 7/5/20.
• פנחס יחזקאלי (2003), התשה ואסטרטגיית התשה, ייצור ידע, 2/3/03.
• פנחס יחזקאלי (2014), הכרעה: לנטרל את האויב, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), ניצחון: להשיג את המטרה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2019), (כמעט) הכל על מלחמת ההתשה באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 28/5/19.
• פנחס יחזקאלי (2018), עצמאות וזיכרון באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 13/4/18.
• פנחס יחזקאלי (2018), מלחמת יום הכיפורים באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 18/9/18.
• פנחס יחזקאלי (2014), פרדיגמה, התנפצות פרדיגמות ואפקט פלאנק, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2018), מלחמת ששת הימים באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 5/6/18.