[התמונה היא צילום מסך]
[לקובץ המאמרים על הקורונה והשלכותיה באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]
ד"ר דורון מצא הוא אנליסט, מרצה, חוקר ומומחה בתחום הסכסוך הפלסטיני- ישראלי, ערביי ישראל והחברה הישראלית.
* * *
הפגנת העצמאיים על נספחיה הייתה מפגן של שחרור קתרזיס, לא יותר ולא פחות. המפגינים והמוחים היו תערובת של קבוצות. המסה הגדולה היו אולי הקבוצה היא ברורה שקוראים לה 'עצמאיים'; אבל כמובן, שנספחו אחריה גם קבוצות אחרות של 'אנטי ביביסטים', 'מאוכזבי כחול לבן', 'משועממי קורונה', סטודנטים אקטיביסטים וגורמים שביקשו לתפוס טרמפ על רגשות אותנטיים כדי למצב את עצמם טוב יותר לפני הקפיצה למים הפוליטיים (מודל איציק שמולי).
גם אם נסלק את רעשי הרקע ונתרכז כרגע בליבת המחאה הממוקדת בנושא הכלכלי ובקריסת ענפים מסוימים במשק הישראלי, צריך להבין משהו מאד בסיסי. המחאה הזו לא תוכל לעשות את ההבדל. זה כוסות רוח למת. זו אמירה מאד קטלנית, אבל מקפלת בתוכה אמת גדולה ודווקא משום שהאמת הזו גדולה היא כואבת ומתסכלת.
האמת הזו קשורה לשני עניינים:
- האחד, המדינה תוכל להיות המושיע עד גבול מסוים. במילים אחרות, יש תחתית לבור. הקורונה הוא משבר שגדול ממידות המדינה הזו וממידות מדינות אחרות. זה תופעה גלובלית אדירת מימדים (ותעזבו אתכם על תיאוריות השפעת של ליצני התקשורת). כמו כל תופעה גלובלית, היא מאתגרת את המדינה שסך יכולותיה להתמודד עם הבעייה ובעיקר עם השלכותיה - הוא מוגבל. זה לא אומר שהמדינה לא צריכה לעזור ולפעול, אבל אם מישהו חושב שהמדינה יכולה להחזיר את החיים של כולנו לנקודה שבה היינו לפני הקורונה - הוא הוזה !
- הנקודה השנייה, היא אולי הכואבת ביותר. משבר הקורונה אינו סתם אירוע חולף. מדובר באירוע משנה מציאות במובן הכי עמוק והכי רציני. זה אומר שחלק מהעולם הכלכלי הקודם לא ישוב בקרוב לתפקד במתכונת העבר. יש לכך משמעות בעיקר לענפי התיירות, הבילוי, הפנאי והתרבות שנציגים שלהם פקדו בהמוניהם את רחבת עיריית תל אביב בהפגנה אתמול.
שתי התובנות הללו מייצרות משמעות מאד קשה: החיבור שבין משאבי המדינה המוגבלים ובין מציאות הקורונה שתמשיך להעיב על אותם ענפי כלכלה (תרבות, תיירות, מסעדות, פנאי) אומר שצריך להתחיל לחשוב על שינוי דיסקט, ובמילים פשוטות אבל קשות ליישום: התאמה מחדש של עולם התעסוקה.
זה אומר שחלק מאותם ענפים ומאותם אנשים שהתפרנסו מהם יצטרכו לעשות אחת משתיים: או לחשוב על איך עושים תיירות, בידור ופנאי בתנאים אחרים שונים לגמרי מהמוכר; או על שינוי תחומי העיסוק והפרנסה, וזאת בהנחה שהקורונה תמשיך ללוות אותנו זמן ממושך.
מדובר אמירה או מסקנה קשה עבור הרבה אנשים שצריכים לעשות מעשה שהוא בבחינת ה"לך לך" של אברהם אבינו, להיפרד מעולם מוכר שבו השקיעו את מיטב כישוריהם והמשאבים שלהם ולהתכנס לעתיד לא ברור. מנקודת מבט זו, ההפגנות אתמול בתל אביב היו אולי הביטוי להכרה של רבים במציאות המשתנה ותסכול מחוסר היכולת לשוב לעולם שכנראה לא ישוב בעתיד הקרוב.
בעת הזו נדרשת לא רק הכרה קוגניטיבית בצורך להתחיל להיפרד מהעולם הישן ולהסתגל לחדש, אחר גם תרומה מצד המדינה. לא מדובר רק בתרומה כספית בדמות הקצבות ותשלומי קצבאות אבטלה לעצמאים אלא בחשיבה על יצירת אופקים תעסוקתיים חדשים עבור אלה שלא יוכלו להדריך טיולים, להאכיל אנשים ולבדר אותם בבימות הבידור.
התרומה בעת הנוכחית של המדינה צריכה לעבור מהרמה הטכנית והטקטית של יצירת פלסטרים בדמות תשלומי אבטלה, למהלך אסטרטגי של קידום אופקי תעסוקה חדשים אליהם ינותבו נפגעי הקורונה הכלכלית. זה הזמן לניתוח ולא לחבישה זמנית. זו העת להסתכלות מערכתית ולא לבחינה נקודתית פופוליסטית. וזה כמובן מחייב יצירתיות רבתי, שמדינת ישראל טובה בה הרבה יותר במימד הטקטי ופחות במימד התפיסתי הכולל.
זהו האתגר העצום המונח גם לפתחה של המדינה וגם לפתחם של אזרחיה המוחים. לשני הצדדים אחריות שווה, האחד ביצירת אופק כלכלי חדש והשני בנכונות להבין כי העולם הישן מת ומתחיל עידן תעסוקתי חדש.
