[לקובץ המאמרים על הקורונה והשלכותיה באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]
ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות".
* * *
כבר הצבענו בעבר באתר זה על מאפיינים תרבותיים הייחודים לחברה הישראלית, שניתן לזהותם במשנה תוקף בימים אלה, בהתמודדות עם מגפת הקורונה ונדון רק באחד מהם.
באופן כללי, חיי היום יום הישראליים מאופיינים בתפיסת עולם של הטווח הקצר (בהשוואה למשל למדינות המזרח הרחוק בעלות תפיסת עולם "קונפוציוניסטית" המתמקדת בטווח הארוך. באנלוגיה ניתן להשוות זאת לאצני מאה מטר הישראלים, לעומת רצי מרתון יפנים או סינים.
הישראלים טובים בהתמקדות פתרון בעיות בטווח הקצר, יזמות ("מדינת הסטרט-אפ"), כאשר החזון הוא למכור ("לעשות מכה" ועכשיו), כי חסרי סבלנות וסבולת, להפוך את היזמה לעשייה ברת-קיימא של ממש. בישראל פועלים בכול תחומי החיים בשיטה של "מבצעים" (זבנג וגמרנו); והפכנו זאת לסגולה ישראלית. עד שמגיעים לפרויקטים משמעותיים, כמו סלילת הרכבת התחתית, או הקמת נמל חדש, רכבת מאשדוד לאילת - פרויקטים כאלה מעבירים לסינים; היודעים כיצד לתכנן, ולהמיר לעשייה יעילה ואפקטיבית, נחושה ממוקדת מטרה.
אגב, כך גם בנושא הביטחון הלאומי. מלחמות הנמשכות יותר משבועיים נחשבות למחדל; ונידונות לוועדות חקירה קטלניות, כי אין לישראלים, אחוזי התזזית, הסבולת הנפשית הנדרשת להתמודד עם מצבי לחץ קיצון לאורך זמן (אפילו בהשוואה לשכנינו הערבים).
כך גם בנושא ההתמודדות עם מגפת הקורונה. תחילה תקפנו את הגל הראשון כפרויקט "מבצע" באבחה אחת, עם תוצאות טובות שהעולם חלק לנו שבחים ושליחים באו ללמוד את סיפור ההצלחה הישראלי. אבל כאשר נדרשת התמודדות ארוכת טווח (גל שני, וחורף בשער) המחייבת תכנון והיערכות ארוכי טווח, מתגלה לנו כאוס אחד גדול שאפילו העולם, הנושא עיניו למדינת הסטרטאפ, מתבונן בפליאה בבלגן המתרחש כאן.
[להרחבת המושג: 'כאוס', לחצו כאן]
לא רק הרשויות מתקשות להתמודד עם המצב הכאוטי. הציבור הישראלי, שתרבות המשמעת היא ברובה חסרת משמעות, נטל מעצבן, יש לו חלק נכבד בהתנהגות התזזיתית כמאמר השיר "או סקנדל או פסטיבל". הכול בקצוות, לא משהו שקול ומאוזן באמצע. מתחרים מי יצליח לעקוף את ההנחיות ("למה, מי אתה שתגיד לי מה לעשות.." מלווה בתנועת אצבע מתאימה). תחת מאפיין התנהגותי תרבותי כזה, אולי באמת צריך לגייס את הצבא למשימה זו.
לכך מצטרף ממשל ,שחלקיו מחוברים בקורי עכביש (במובן השלילי), שהחלטותיו נגזרות ומשתנות על פי הרוח הנושבת ומידת הלחץ הציבורי של כלי התקשורת וכוח הסחטנות של קבוצות שוליים אינטרסנטיות, המעידים יותר על פניקה ושליפות שרק מגבירים את החרדה וחוסר האמון בקרב הציבור עד לרמה של "איש איש לנפשו".
שתי הערות לסיום
- לבי עם "הפרויקטור" התורן, איש מעולה שהסכים להיכנס מתחת לאלונקה לבדו אבל "עם כול הסמכויות" בידיו, כי עבודת צוות היא עניין מסובך מדי במיוחד במצב מלחמה המערב אגו (שלא ישתמע שיש כוונה לרפות חו"ח את ידיו). על זה נאמר:" איננו מאמינים בנסים- אבל לוקחים אותם בחשבון.."
- ממש לא יפה לומר- אבל אולי צריך "לסמוך" על האויב מצפון, שיתפתה לנצל המצב השברירי שישראל נתונה בו, ויפעל נגדה. או אז, תהיה זו זריקת האדרנלין שישראל זקוקה לה, ונוכל סוף סוף לראות אותה במיטבה! (אולי..).
