[המפה: צילום מסך מתוך סרט היו-טיוב: אלון ליאל על ישראל האהבלית מול טורקיה]
[לאוסף המאמרים על 'הגישה הגאוגרפית', לחצו כאן]
ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.
* * *
כשאינך מבין מדוע מתרחשים דברים בזירה הבינלאומית, לך למפה!. זו תמציתה של הגישה הגאוגרפית ביחסים בינלאומיים, שמאפשרת לנו לאתר דפוסים חוזרים בהיסטוריה, כפועל יוצא של נתוניהן הגאוגרפיים של מדינות. היא בנויה על העיקרון לפיו רק מספר קטן מאוד של גורמים משפיע על מערכת מורכבת במקום ובזמן נתונים. מבט על המפה מבהיר היטב מדוע יהיה הסכם בין איראן לארצות המערב, וגם מדוע תהיה הברית הזו קצרת מועד, ותסתיים במלחמה רבתי.
לאחרונה, נתבשרנו על נפילת המשטר בתימן. לכאורה, בלי קשר למשא ומתן על הגרעין. כוחות המורדים החות'ים - הנתמכים על ידי איראן - פתחו במתקפה רבתי לעבר הבירה צנעא, והפילו את המשטר הקיים, עובדה שאילצה את ארצות הברית ובריטניה לסלק את שגרירויותיהן משם, לא לפני שחיילי המרינס המאבטחים את השגרירות נאלצו להיכנע ולמסור את נשקם למורדים... . אבל, למתקפה הזו יש קשר הדוק להסכם המתרקם בנושא הגרעין. היא יוצרת מצב שבו על מדינות המערב להסכים לתנאי איראן - או להילחם. כיוון שמלחמה איננה אופציה עתה, תנאי איראן יתקבלו!
המלחמה האמריקנית נגד סדאם חוסיין שחררה את השד האיראני מהבקבוק (ראו מפה). האיראנים נחלצו בבת אחד מהאיום הקיומי שישב על מפתנם, הפכו את הממשלה העיראקית לממשלת חסות, והם פועלים להבטיח שלעולם לא יצמח עוד בעיראק משטר המסכן את קיומם.
הגדלת עוצמה במערכת מורכבת יוצרת נטייה לממש אותה בטריטוריות ובנכסים. איראן מממשת עוצמה זו באמצעות הגדלת השפעתה במזרח הקרוב ובשליטה על מבואותיו - המפתח לסחר בין מזרח ומערב. ההשתלטות על תימן הפכה את איראן ל"צוואר בקבוק", שברצונו תזרום התנועה במיצרי באב אל מנדאב (העיגול האדום בתחתית המפה, שהוא הדרך לתעלת סואץ ולים התיכון); ובמיצרי הורמוז המאפשרים את תנועת הנפט מערב הסעודית והמפרציות (העיגול האדום במרכז המפה ובימינה). חסימת שני צווארי הבקבוק הללו משמעה חנק של חלק נכבד משוק האנרגיה; וחנק הכלכלה של אותן מדינות שעליהן משתיתה ארצות הברית את מדיניותה במזרח התיכון.
לתוך ה"מרק" הזה ניתן להוסיף גם את רוסיה ושאיפותיה. שנות השפע של ההכנסות מנפט ומגז הגדילו את עוצמתה של רוסיה ואת רצונה לממש עוצמה זו. הביטוי לכך הוא מדיניותו האקטיבית של שליט רוסיה, ולדימיר פוטין, מבקשת להחזיר לה את מעמדה כמעצמה עולמית (ראו למשל את המתרחש באוקראינה). לצורך כך, יש לה עניין מובהק להוריד את מדינות המערב "מעל גבה". תסיסה בחלק זה של העולם עושה את העבודה היטב. על כן, פועלת ררוסיה במרץ באזורנו כ"מבעירת בעירות" (ראו למשל את ביקורו האחרון של פוטין במצרים ואת תחילת חידוש הברית בין שתי המדינות מול ארצות הברית המחמיצה פניה למשטר המצרי).
מדינות המערב, המותשות מההרפתקאות בעיראק ובאפגניסטן, אינן מסוגלות להילחם עתה, לא מבחינה צבאית (הן מתקשות להתמודד באפקטיביות אפילו עם דאעש); לא מבחינה פיננסית, אחרי המשבר הכלכלי שטרם התאוששו ממנו; ולא מבחינה ציבורית. כיוון ש"אין ארוחות חינם" במערכות מורכבות ובביטחון לאומי, לחוסר הרצון להילחם יש מחיר, הן בטווח הקצר והן הארוך. בטווח הקצר זו השלמה עם הפיכתה של איראן למדינת סף גרעינית ותחילתו של מירוץ חימוש גרעיני באזור. אבל בטווח הארוך, כשאיראן תתחיל לממש את העוצמות החדשות שקיבלה ולהמירן לנכסים, מחיר ההשלמה הנוכחי יהיה מלחמה עקובה מדם פי כמה וכמה.
וישראל? מה עם ישראל?
מבט על המפה מבהיר את מקומה האמתי בסיפור. היא רק סיכה על מפת הסכסוך, אבל הטכנולוגיות שבידה (עוצמה זמנית ביחס לנכסים גאוגרפיים) מסוגלת להזיק לחלומות העוצמה האיראנית המתחדשת, ולהחזיר אותה לאחור במחיר ירידתה מבמת ההיסטוריה, בדם, אש ותמרות עשן.
ב"מלחמה הגדולה" היא תהיה, ללא ספק, יעד להתקפות איראניות, הן על גבולותיה והן באמצעות טילים בליסטיים, אולם אין לה יכולת להתמודד עם האתגר הזה בעצמה, ולכן, אין מנוס אלא לפתח עורמה וגמישות מדינית, ולנסות לצלוח את האיום הקיומי הזה, עד שהמערכת תשנה את פניה וישתנו התנאים הבסיסיים. למשל, התחלפות המשטר באיראן במשטר נוח יותר.
