[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי ianwatts לאתר Pixabay]

[לקובץ המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית', לחצו כאן]

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

פודקסט מוסרט של המאמר, בסרטון וידאו המצורף בסוף. 

*  *  *

למה אנחנו צריכים עכשיו הסכם שלום עם מדינה ערבית זה קל. אבל למה צריכים אותו באמירויות, זה כבר סיפור אחר... תעזבו אותנו מאהבת השלום של האמירויות; מניצחון דוקטרינת נתניהו; משגרירויות ומשגרירים; ומסממני שלום מערביים - שאנחנו עוד עלולים לשלם עליהם במטבע קשה כדי שבסוף, יתהפכו עלינו;

במזרח התיכון הכל זמני ולא אהבת השלום הניעה את איחוד האמירויות 'לצאת מהארון'. גם התירוץ שההסכם נחתם "למנוע את הסיפוח" הוא תירוץ קלוש לעשות הסכם רשמי. שהרי, אם הפלסטינים עצמם אינם מאמינים לו; מי יאמין?

הדיפלומטיה במזרח התיכון (ובעצם, כבר לא רק בו) איננה מתבצעת יותר על ידי שגרירים אלא בין ראשי המדינות ושליחיהם האישיים. השגרירים פעמים רבות אפילו נשארים מחוץ לחדר כשהמפגשים מתקיימים. אז שגרירות היא אקט סמלי ובעייתי למדי לשני הצדדים, בעיקר לנו, כפי שלמדנו על בשרנו במצור ובתקיפת השגרירויות שלנו במצרים ובירדן.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Makalu לאתר Pixabay]

וגם: אנחנו יכולים לעבוד על עצמנו כמה שנרצה, במזרח התיכון אנחנו כופרים ונישאר כופרים – עד שנתאסלם... -; ומוסלמים אינם כורתים בריתות אמת עם "בני קופים וחזירים" (גם הבריתות ביניהם אינן מאריכות ימים אבל זה כבר נושא למאמר אחר...). הסכמים עם כופרים כמונו נכללים תחת הקטגוריה של הסכם חודבייה (Treaty of Hudaybiyyah) שהוא הוא הבסיס לכל הסכם שלום שעורכים מוסלמים עם 'כופרים'. הסכם זה הוא כולו כורח, ערמה ותחבולה: זה הסכם שביתת אש שחתם הנביא מוחמד עם שבט קורייש, כשהייה במצוקה; לפני שטבח בהם. ההסכמים הללו הינם זמניים. הם נעשים כשהזמנים קשים; וגם אז, הם מעוררים צרות על חותמיהם, כי הם מעוררים אופוזיציה.

הדרך הקלאסית לחיות במזרח התיכון בין כופרים למוסלמים, היא כשמקיימים יחסים מתחת לרדאר. אז, אין כמעט ביקורת ויש הרבה פחות הגבלות. ראו את יחסינו המלבלבים עם סעודיה.

אז למה איחוד האמירויות צריכים את זה?

בדיוק מהכורח שמבטא הסכם חודבייה: 

מהסיוט האפשרי של עליית הדמוקרטים בארצות הברית בבחירות נובמבר 2020. ולמה זה? כי קיים סיכוי סביר שממשל ביידן ישיב את הסכם הגרעין עם האיראנים; יבטל את הסנקציות שחונקות אותם. ויחזיר לשולחן את מה שמכונה: דוקטרינת אובמה;

[הלוגו משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Ibrahim ebi. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

דוקטרינת אובמה - כזכור - היא יצירת סדר חדש במזרח התיכון; שיונהג ע"י האיראנים בגיבוי ארצות הברית שיוצאת מהאזור. בחסות הגיבוי הזה - ובני הברית הרוסים והסינים – שנשארים פה, אמורים האיראנים להצליח ליצור רצף טריטוריאלי לים התיכון; ולהשליט כאן את אותו סדר חדש שלהם, שאת מחיריו תשלמנה – במטבע קשה – גם המדינות הסוניות וגם ישראל.

לכן, זהו הסכם חודבייה קלאסי: ברית עם הכופרים הישראלים כנגד סכנה מוחשית מצד כופרים אחרים – השיעים. הסעודים לא שכחו כיצד טילי השיוט האיראנים הבהירו להם כמה מהר ניתן לחסל את תעשיית הנפט שלהם; אם ימצאו את עצמם חשופים למולם; אין כבר את האמריקנים, שיוציאו עבורם את הערמונים מן האש; וילחמו במקומם, כמו במלחמת המפרץ.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי neildodhia לאתר Pixabay]

ויש חשש סביר שגם לא יהיה דונלד טראמפ שמרתיע את האיראנים בחוסר היציבות שלו; שתגובותיו אינן ניתנות לצפייה; ושמתיחת חבל איראנית חזקה מידי, הביאה אותו לחסל את האיש השני בחשיבותו בה.

כל שנשאר לנפגעי דוקטרינת אובמה הוא להתאחד נגד הסיוט ולצופף שורות לפני הבחירות; ולהעמיד את הממשל החדש, אם ייבחר, בפני הצורך לבחור; כשבחירה באיראנים משמעה סיכוי משמעותי לתבערה גדולה במזרח התיכון. לכן, סביר להניח שמדינות סוניות - שיכולות להרשות לעצמן לצאת מהארון - תצטרפנה רשמית לברית הסונית ישראלית, עוד לפי הבחירות בארצות הברית. מדינות סוניות אחרות - שאילוציהן כבדים יותר כמו סעודיה - ימשיכו לתמוך מבחוץ, כמו עד היום.

החפץ בשלום ייכון למלחמה; והחשש ממלחמה הוא שהביא את השלום עם איחוד האמירויות, בתקווה שיצליח למנוע אותה.

לשיחה המוקלטת:

[לקובץ המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית', לחצו כאן]