יצחק אדיג'ס: על עובדים ומתנדבים

[בתמונה: עצתי למנהלים, התעלמו מהעובדה שאתם משלמים לעובדיכם. תנו להם סיבה לכך שהם עושים את מה שהם עושים, כמו למתנדבים. אילו יתרונות הם מביאים לעולם? מה ההבדל שהם עושים? תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Jordan_Singh לאתר Pixabay]

[למאמר המקורי של פרופ' יצחק אדיג'ס (באנגלית) בבלוג שלו, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'הכל על מוטיבציה', לחצו כאן] [בחזרה לריכוז המאמרים: 'הכל על מנהיגות']

פרופ' יצחק אדיג'ס הוא מהחשובים במומחי הארגון של סוף המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת, וזהו הבלוג האישי שלו, המתורגם לעברית. [בתמונה משמאל; יצחק אדיג'ס, צלם לא ידוע, מתוך אתר VK)

*  *  *

עובדים שונים ממתנדבים. 

מתנדבים, בהגדרה, אינם מקבלים שכר. הם עובדים כי הם רוצים. הם מונעים. יש להם רצון לתרום, להיות מעורבים.

מצד שני קיימת ההנחה, שעובדים - בניגוד למתנדבים - חייבים לבצע את המוטל עליהם, בין אם הם בעלי מוטיבציה ובין אם לא; מכיוון שמשלמים להם כדי לבצע את העבודה, ולמעסיק יש את את הזכות לצפות מהעובד לסטנדרט מסוים של ביצועים, תמורת השכר ששולם.

ציפייה מאנשים לעבוד, רק בגלל שאתה משלם להם, זו גישה שפועלת על עובדים עניים במיוחד; או כאלה שעובדים בזמן מלחמה, כאלה שפוחדים שלא יצליחו להביא מספיק אוכל לשולחן. הם יופיעו לעבודה בשביל הכסף; אבל מוטיבציה זה כבר סיפור אחר...

[לאוסף המאמרים: 'הכל על מוטיבציה', לחצו כאן]

לפני שנים טען פרדריק הרצברג (Frederick Herzberg; ראו תמונה משמאל) במאמר של Harvard Business Review כי המשכורת איננה מהווה גורם מניע.

[בעל הזכויות בתמונתו של הרצברג משמאל לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

עובדים מניחים, שמגיע להם שישלמו להם תמורת העבודה שהם מבצעים. הם יעבדו בסדר; אבל תשכחו ממוטיבציה.

אבל אז, מאיפה המוטיבציה תגיע?

בונוסים? זה אפשרי... כדי לקבל את הבונוס עליך לבצע. הבעיה היא, שזה אולי עובד עם כלבים, אבל לא עם אנשים. מחקרים מראים שעליות שכר, ובונוסים יניעו עובד רק לשבועיים. לאחר מכן, ברגע שהאדם מתרגל לבונוסים או להעלאות במשכורת, המוטיבציה מתנדפת.

[להרחבה על תיאורית שני הגורמים של פרידריך הרצברג (Two Factor Theory), ולתיאוריות נוספות על מוטיבציה בעבודה, לחצו כאן]

[בתמונה: מאיפה המוטיבציה תגיע? מקור התמונה: Photo by Binyamin Mellish from Pexels]

הניעו את עובדיכם כמו שמניעים מתנדבים...

אז הנה, מתנדבים ללא תשלום הם בעלי מוטיבציה גבוהה; אך עובדים בשכר אינם, בהכרח, כאלה. בעיה זו חשובה במיוחד למעסיקים מהדור החדש, דור שלא עבר מלחמה ולא סבל מעוני. מה שעבד בעבר - בדור שידע מחסור - לא יעבוד בדור שיודע שפע. הם לא מוכנים לעבוד עבור כסף בלבד. אנשי הדור החדש הזה מחפשים שליחות, מטרה. הם רוצים לדעת שהם עושים את ההבדל. הם מחויבים לשרת ולעשות טוב. זוהי מוטיבציה פנימית, לפעול מתוך מה שמניע אותם, ולא בגלל הוראות המנהל שלהם. הם כמו מתנדבים. אם אתה מתנהג כמו מעסיק שסבור שהוא זכאי לקבל מעובדיו את המיטב כי הוא משלם להם, הוא ימצא את עצמו בבעיה.

עכשיו, דמיינו שהעובדים מונעים מאותו מוטיבציה שמניעה מתנדבים. עד כמה, הארגון יהיה פרודוקטיבי ויעיל יותר? עצתי למנהלים, התעלמו מהעובדה שאתם משלמים לעובדיכם. תנו להם סיבה לכך שהם עושים את מה שהם עושים, כמו למתנדבים. אילו יתרונות הם מביאים לעולם? מה ההבדל שהם עושים?

יש לתפוס עסק, מוצר ושירות כסוג של תרומה לחברה. אפילו תחום ייצור הנעליים יכול לעודד מוטיבציה, אם אנו באמת מנסים לייצר נעליים נוחות יותר במחיר ההגיוני ביותר; כך שכולם יוכלו ליהנות מהם. זו צריכה להיות המטרה. לא הרווח צריך להיות המטרה. הוא צריך להיות תוצר לוואי של עשיית דבר בעל ערך לחברה; וביצועו בצורה היעילה ביותר.

במקום שעובדים ייענו לציפיות של המנהל שלהם, על המנהל / המנהיג המודרני להיענות לציפיות העובדים שלו, בתחום זה!

[לאוסף המאמרים: 'הכל על מוטיבציה', לחצו כאן] [בחזרה לריכוז המאמרים: 'הכל על מנהיגות']

מקורות והעשרה

4 thoughts on “יצחק אדיג'ס: על עובדים ומתנדבים

  1. וזו הסיבה המרכזית לכך שעובדי הייטק שמשתכרים מצויין עושים הסבה לתחומי ההוראה. מעניין

    • בשביל מוטיבציה לא צריך להבין כלום עם הראש, רק להרגיש, עם הבטן.
      נכון שלכל אחד יש רגשות פרטיים משלו, בכל זאת בהכללה כללית בהחלט, אנשים מרגישים חזק לגבי מה שחסר להם. ובכן חידה, מה חסר בימינו ובמיוחד בארצנו?
      אההה, זה דווקא לא קשה לענות. הקיטורים עולים השמימה. מה שהיינו שיכים אליו איננו. המציאות צינית ומסובכת ונוסף לכל משתנה.
      מה תרופת הנגד? ההיפך מזה – שיכות למשהו פשוט איכפתי ברמה האישית.
      לעניות דעתי הלא מקצועית, הכל מתחיל במי שעומדים בראש. אם הוא/היא מוכנים להפשיל שרוולים, להיות הוגנים וגלויים, לתת איזשהי תקווה – השמיים הם הגבול.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *