תקציר: אמות המידה - המקובלות במדע המדינה ובמנהל ציבורי במדינת חוק מתוקנת - מציגות כאנומליה תופעות החורגות מהיעילות המנהלית והכלכלית. רק שתאוריה לחוד ומציאות לחוד... מפקדות אוגדת עזה וחטיבותיה נבנו על בסיס גישה זו, במקום להפרידן ולהרחיקן מהגבול. התוצאה ב- 7 באוקטובר 2023, הייתה שיתוקן בפעולת סער פלסטינית אחת. המקרה הזה מבטא את הצורך של מערכת מורכבת, לסנכרן בין פרדוקסים ומתחים שונים...

[גרסה ישנה של המאמר ראתה אור לראשונה בעיתון 'ישראל היום'. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר] [לאוסף המאמרים על 'יתירות', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים בנושא מלחמת שמחת תורה 2023 – 'מבצע חרבות ברזל', לחצו כאן]

עודכן ב- 21 באוקטובר 2023

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

לאחר כיבוש מפקדת אוגדת עזה ומפקדות חטיבותיה ע"י חמאס בפעולת סער, בבוקר ה- 7 באוקטובר 2023, נמתחה ביקורת מקצועית על המתכנן הצבאי, שמיקם מפקדת אוגדה ושתי חטיבות יחד, 6 ק"מ בלבד מהגבול.

במקרה זה, הוא הכריע בין הדרישה ליעילות כלכלית וניהולית, לבין הצורך הצבאי ביתירות לשם הגברת השרידות במקרה מבחן.

בבחינת הסוגייה באמות המידה המקובלות במדע המדינה ובמנהל ציבורי למדינת חוק מתוקנת, תופעות החורגות מהיעילות המנהלית והכלכלית מוצגות כאנומליה. למשל: המשך קיומם ופעילותם של מוסדות מקבילים. נטען, שלא זו בלבד שהיא מיותרת, אלא אף מחוללת מתחים בעייתיים. הכפילות המוסדית אף נראית בעיניהם כמעוררת חשד לערמה מוסדית, שבאה לקדם בדרכי מעקף, אינטרסים לאומיים בלתי דמוקרטיים.
רק שתאוריה לחוד ומציאות לחוד... 

הצורך לסנכרן בין פרדוקסים ומתחים שונים

הפרדוקס הזה - הקרוי פרדוקס היתירות - הוא רק דוגמה אחת מיני רבות של פרדוקסים במערכת מורכבת, מבטאים את הצורך לסנכרן בין מתחים שונים... [להרחבת המושג: פרדוקס היתירות, לחצו כאן].

דוגמה לצורך כזה מתחום שונה הוא הלוח העברי, המהווה דוגמה מובהקת לסנכרון בין שתי שיטות שונות לחישוב השנה: לוח השמש מול לוח הירח. הלוח העברי מבקש לממש יחד את היתרונות הטמונים בשתי השיטות. באי היכולת להציב לשתי השיטות מערכת לוגית אחת מאחדת, נוצרה שיטת העיבור, כגורם שיטתי מסנכרן בין שתי השיטות השונות.

• מצד אחד, לעגן את מועדי ישראל לתקופות השנה על פי לוח השמש.
• ומצד שני, לשמר את מועדם של חגי ישראל בקיבוע למצב הירח כמו פסח וסוכות הנחגגים בליל ירח מלא.

לא יעיל אבל אפקטיבי... מדינות מרבות להחזיק מוסדות מקבילים

כך למשל, גם עשרות שנים לאחר שהוקמה מדינת ישראל, ממשיכים להתקיים בה מוסדות לאומיים מקבילים, מחוץ למערכת השלטון הרשמית, דוגמת הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית, קרן היסוד וקרן קיימת לישראל. מומחי ממשל ומנהל ציבורי נוטים לערער על כך, בקריאה לביטולם.

קיומם של מוסדות מדינתיים וחוץ מדינתיים בעלי חפיפה, אינה תופעה בלעדית למדינת ישראל. כך למשל, עם התהדקות הפיקוח הבינלאומי, מדינות רבות מקדמות אינטרסים לאומיים, מבית ומחוץ, באמצעות ארגונים לא מדינתיים - NGO. התופעה קיבלה בעשור האחרון ביטוי גובר גם בתחומי הפעלת כוח צבאי לא מדינתי, דוגמת כוח וגנר הרוסי וכוח בלק ווטר Black Water, האמריקאי.

גם הפלסטינים: אין להתפלא, כי בנסיבות המיוחדות לאומה הפלסטינית, המתקיימת בארץ ישראל המערבית ובפזורה במדינות אחרות, גם הרשות הפלסטינית כגוף שלטוני מוסדי רשמי ברמאללה, מתנהלת במקביל למוסדות אש"ף המייצגים את כלל האומה הפלסטינית. התופעה במגוון ביטוייה, היא תוצאה של צרכים תפקודיים שאותם באה התופעה לשרת.

מדינת ישראל זקוקה לתודעת המתחים!

בבואי להצדיק את חיוניות היתירות / הכפילות הארגונית, מנחה אותי תפיסה בת שתי הנחות יסוד לגמרי שונות מן המוסכמות המקובלות בין מומחי מדע המדינה:

ההנחה הראשונה, מציבה בנקודת המוצא לניהול מדינת ישראל את ההכרה, כי מדינת ישראל כמדינה יהודית, היא תופעה ייחודית הנדרשת בהתנהלותה למבנים ארגוניים ייחודיים המתאימים לייחודיותה. בראש ובראשונה מדינת ישראל מתייחדת בייעודה כבית לאומי לעם היהודי. בתוך כך, מושגי יסוד יהודיים-ציוניים כמו "קיבוץ גלויות" ו"עליה", מכוננים בהוויית המעשה היומי, את מובהקות הייחוד והייעוד. דוד בן גוריון חזר והדגיש: "לא ככל המדינות מדינת ישראל...ייחוד תקומתה הוא פרי ייחוד ייעודה." (פסח תש"י, 7 אפריל 1950, בכינוס עין חרוד-תל יוסף, "התפקיד החלוצי בקיבוץ הגלויות", מתוך דוד בן גוריון, חזון ודרך, כרך שלישי, ע' 20).

ההנחה השנייה, מגדירה חשיבה אסטרטגית  כנדרשת בין היתר, לאבחון ולהכרה של מערכת המתחים, שבמסגרתה מתנהל הבירור האסטרטגי. מתחים בסיסיים - הנראים לכאורה כמכילים סתירה הדדית - אינם חייבים בשיטה זו להיפתר או להיעלם, אלא להתאזן בסנכרון דינאמי תלוי הקשר.

אדם וחברה - המבקשים להבטיח את שרידותם - יכולים בדרך הזו להחזיק במערכות כפולות הנתונות ביניהן במתחים ולסנכרן ביניהן בהתאם לצורך ולהקשר המשתנה. כאן בא לביטוי תפקידה העיקרי של ההנהגה הלאומית, בחובתה ליצירת נקודת איזון, בין מערכות מתחים הנראות במבט ראשון כסותרות זו את זו.

תבונת הסנכרון

אשתדל להבהיר במהלך דבריי, כיצד בנקודת המוצא לניהולה והנהגתה של מדינת ישראל, שתי הנחות אלה פועלות כשזורות זו בזו. מן המקום בו הכרה בייחודיות מדינת ישראל על מערכת המתחים הציונית המכוננת אותה, מובילה לבחירה מתודולוגית בתורת המערכות המורכבות, שתי ההנחות מתחברות למסגרת מכוונת אחת. זה המקום ממנו מתבקשת וצומחת תבונת הסנכרון.

בשיטה שאפרט להלן, טמון ההסבר לצורך בהמשך קיומם של מוסדות העם היהודי המתקיימים במקביל למוסדות המדינה. מה שנראה במבט אוניברסלי ככפילות מזיקה, נחוץ למדינת ישראל מתוך ייחוד זהותה וייעודה. הנהגתה של מדינת ישראל נתבעת - במבחני ההקשר הנסיבתי המשתנה - לכינון דינאמי של נקודת האיזון במערכת המתחים בה היא מתנהלת. בין מדינה המיוסדת על אזרחיה, לבין מדינה המשמשת בית לאומי ליהודי התפוצות שאינם אזרחי המדינה, מתקיים מתח מובנה שאינו ניתן לניהול במתכונת הרווחת לניהול מדינה דמוקרטית וחברה אזרחית. זה המקום בו מדינת ישראל מוצאת עצמה נזקקת לתיאוריה אחרת מזו המיובאת מאירופה וארה"ב, ומוצאת תמיכה במטפיזיקה ובמתודה של שיטת הסנכרון. מה שנראה על פניו כמחולל מתחים, נחוץ למדינת ישראל בניווט בין מגמות הנראות בבסיסן כבלתי משתלבות זו בזו.

הדרישה להתמקדות בממדי הייחוד, אינה עניין חריג למפעל הציוני. התמקדות בממדי הייחוד כתנאי הכרחי להבנת תופעות האדם, היא נקודת הפיצול בין המסורת המדעית המערבית- פוזיטיביסטית, בעיקר האמריקאית למדעי החברה, לבין זו שהתפתחה בפריז והדגישה את הייחוד הלוקלי, כתנאי הכרחי להבנת תופעות האדם. דפוסי העבודה והמתודה למנהל הציבורי, נתונים תמיד במתח בין נקודת המבט האוניברסלית לבין זו הייחודית למאפייני המקום. במעגל המתח הדינאמי בין האוניברסלי למקומי, המפתח לשיווי משקל מצוי בנקודת האיזון המסונכרנת ביניהם. 

מדוע זקוקה מדינת ישראל לתודעת המתחים?

לתודעת הייחוד של המפעל הציוני, הייתה בראשית דרכה של מדינת ישראל, השלכה מעשית ישירה לדפוסי התנהלותה. הדבר התבטא בדפוס קבלת החלטות במתאר הכולל של אתגריה. בפסח תש"י, בכינוס בעין חרוד שהוקדש לאתגרי השעה, הסביר בן גוריון את משמעותו המרכזית של חזון "קיבוץ גלויות". בדבריו הדגיש: "אבל לא ביטחון ולא פיתוח הארץ הם עיקרה של המדינה. הם אינם אלא תנאים חיוניים, מוכרחים לעיקר. כי לא ככל המדינות מדינת ישראל, היא לא קמה כאשר קמו מדינות אחרות - אין דוגמה בהיסטוריה לתקומת מדינת ישראל. ייחוד תקומתה הוא פרי ייחוד ייעודה. לא תושבי הארץ הקימו המדינה, ולא למענם הוקמה. אלה שישבו בארץ מאות בשנים לא רצו במדינת ישראל ונלחמו בה. מדינה זו הייתה קיימת אלפים בשנה ברוחו, בליבו ובחזונו של העם היהודי. לא בדורנו הודלק החזון - מדורה זו דולקת בנשמת העם היהודי לדורותיו והיא מאירה בנדודיו זה אלפיים שנה בנתיבות הסבל והייסורים... ומתוך חזון עולמים זה חזון גאולתו, שאב העם היהודי כוחו המופלא לעמוד בפני מנדיו ומרדפיו. לא יחידים ובודדים - העם כולו נשא תוחלת הגאולה בלבו, והמדינה אינה אלא ראשית בוא התוחלת. וקיבוץ גלויות הוא משאתה וייעודה ושליחותה של מדינת ישראל. בלי ייעוד זה, היא מתרוקנת מתכנה ההיסטורי ומתכחשת לעם היהודי בימינו, בדורות שקדמו לנו ובדורות שיבואו." (חזון ודרך, כרך שלישי עמוד 29)

הפניה אל דברי בן גוריון. לא באה לשרת את הדיון כמקור סמכות, אלא כביטוי לחקירה גניאולוגית, המבקשת להבין את המקום בו ניצבת מדינת ישראל בהווה, מתוך מבט אל הדרך שהובילה אותה עד כאן. אבני דרך שהונחו בראשית הדרך, הוצבו על ידי גישה ניהולית ארגונית בעלת הגיון אחר, מזו הנלמדת כיום בבתי הספר לממשל ומנהל ציבורי.

המושג "קיבוץ גלויות" כחזון נבואי וכמשימה מכוננת, אינו ניתן לתרגום למערכת המושגים האוניברסלית. בתרגומו למושג אוניברסלי כמו "הגירה", הולכת לאיבוד היכולת להבין את תופעת מדינת ישראל, במכלול חובותיה ואתגריה. בין אם תופסים את חזון קיבוץ הגלויות כחזון תנ"כי ודתי ובין אם תופסים אותו רק בממד הלאומי, במניפתו הרחבה כמשימה לאומית, הוא נדרש לכוח הפעולה המאורגן של המדינה - בגילומו בתקציב הממשלה ובתוכנית העבודה הממשלתית. חזון נבואי המעוגן ביסוד זהותה של מדינת ישראל, מייצג ייחודיות תקדימית, אנומליה בכל אמת מידה מוכרת בתולדות המדינות.

בן גוריון התייחס במפורש למורשת הדתית הטעונה בחזון קיבוץ הגלויות. באותו נאום מכונן בכינוס עין חרוד -בפסח תש"י אמר:  "לא הייתה כתופעה הזו בהיסטוריה האנושית. אחד מחכמינו הקדמונים אמר: גדול קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמיים וארץ. (מסכת ברכות) קיבוץ גלויות אז לא היה אלא חזון, חזון עתיד רחוק, הילכתא למשיחא. וחזון זה נעשה בימינו מציאות חיה, דינאמית, מהפכנית, המשנה גורלנו בעולם ומתנה קיומה, ביטחונה ועתידה של מדינתנו המחודשת." (7 אפריל 1950, בכינוס עין חרוד-תל יוסף, "התפקיד החלוצי בקיבוץ הגלויות", מתוך דוד בן גוריון, חזון ודרך, כרך שלישי, עמ' 19).

כיצד מתנהלים במערכת מתחים?

הגישה הרווחת - הרציונלית, שואפת אחת ולתמיד להסדיר את המתחים. הגישה האחרת רואה בהם מקור לתודעת זהות ומוקד הנעה חיוני.

מנקודת מבט של הגישה המוצעת כאן. לא זו בלבד שהמתחים אינם מיותרים, הם רצויים ונחוצים כמצפן מכוון לעבודת משרתי הציבור. עבודת האדריכל יכולה להדגים כיצד אבחון מתחים הופך למצפן מכונן בהכוונת העבודה. בהמשגת המתח המוביל את העבודה, וביצירת נקודת האיזון במתח, טמון ניצוץ הרעיון האדריכלי. כזה הוא לדוגמה המתח בין השאיפה לבניית בית כמחסה סגור ומוגן מפגעי האקלים והסכנות, לבין השאיפה לחיבור רציף ופתוח בין החלל הפנימי לבין המרחב מחוץ לו. גם לאחר שעוצבה נקודת האיזון, המענה משמר את המתח הבסיסי כמחולל את התוצאה האדריכלית [למאמרו של האלוף גרשון הכהן: 'האדריכל כמייצר מקום ומספר סיפור', לחצו כאן].

מבלי להיכנס לסבך הדיון הפילוסופי על תפיסת ה"אמת", לענייננו די לציין את ההבדל העקרוני בין הגישה האריסטוטלית הריאליסטית לפיה קיימת רק אמת אחת, לבין גישות מורכבות, הרואות את האמת כמתהווה במתח בין עמדות אף כאלה המנוגדות זו לזו.

הגישה המצדדת בפרקטיקה של תבונת הסנכרון, קרובה במהותה לגישה המורכבת למושג האמת. פרופסור מרדכי רוטנברג בגישתו פורצת הדרך לפסיכולוגיה טיפולית, תרם לדיוק נוסף. בספרו: "ממקדש למדרש -פונד-מנטליזם פסיכולוגי והיהדות", חידד את ההבדל בין ניהול מתחים בחשיבה דיאלקטית לניהול מתחים בחשיבה דיאלוגית. (פרק 7, "ספקנות מול פסקנות",עמודים 96-113).

• החשיבה הדיאלקטית מבטאת להבנתו הגיון אמת אריסטוטלי - ישנה אמת אחת והיא מתפתחת בתהליך דיאלקטי. כמו התפתחות אבולוציונית דרוויניסטית, תזה מתנגשת באנטי-תזה ונוצרת סינתזה, המחליפה כאמת חדשה, את התזה שקדמה לה.
• החשיבה הדיאלוגית לעומת זאת, נטועה בשימור המתח הדינאמי בין הגישות. גם לאחר שנוצרה נקודת האיזון המסנכרנת בין הגישות, ההתנהלות המעשית ממשיכה להזדקק למערכת המתחים הכוללת, וקביעת נקודת האיזון מותאמת בסנכרון מחודש, עם ההקשר הנסיבתי המשתנה.

כאן מתפצלות הדרכים, בין הגישה הרווחת בבתי הספר במערב לענייני ממשל ומנהל ציבורי, לבין ההיגיון האחר שאותו אני מבקש לתאר. הגישה הרווחת, שואפת לסדר שלטוני מוסדי קוהרנטי, חף ממתחים בסיסיים. בעיניה, מערכת שלטונית דואלית, נראית על פניה כמכשול מחולל מתחים, כמפלצת דו ראשית [למאמר רלוונטי של האלוף גרשון הכהן: 'איזו הכשרה צריכים פקידי ממשל בכירים לקבל?', לחצו כאן].

ניהול מדינת ישראל בגישת סנכרון המתחים כמאמץ מתמיד

הגישה האחרת ממש הפוכה. לא זו בלבד שיש ביכולתה להכיל מתחים, אלא שהיא רואה בהם כוח מניע ומוקד עיקרי למבחן ההנהגה של המנהיג, הבא לביטוי בחובתו לסנכרון דינאמי במערכת המתחים. מדובר בשתי השקפות עולם שונות בתכלית למעשה ההנהגה המדיני. בעוד הגישה האחת שואפת לייצוב מערכת על מסילה קבועה ומוסכמת חפה ממתחים, הגישה האחרת רואה בשקיקה למסילה אשליה המנוונת את מבחן ההנהגה. זה הרקע המתודולוגי לניהול מדינת ישראל בגישת סנכרון המתחים כמאמץ מתמיד.

זה הדבר שאפיין את סדר היום של מדינת ישראל מיום הקמתה. מדובר במערכת מתחים שזוהתה ואובחנה על ידי דוד בן גוריון עוד בשנים שלפני הקמת המדינה:

• מצד אחד שאף למפעל גאולה לעם היהודי במסגרתו מדינת ישראל היא רק אמצעי,
• מצד שני לא זנח את חובתו לכינון מדינה מתוקנת באמות מידה נורמליות.

עוד בטרם הקמת המדינה, בנאום להסתדרות בשנת 1944, הבהיר: "מדינה יהודית אין זו מדינה ששולטים בה רק יהודים...ואין להעלות על הדעת מדינה יהודית שאין בה שוויון גמור ומוחלט, פוליטי אזרחי ולאומי לכל תושביה ואזרחיה". בדבריו הרחיק לכת עד כדי האמירה: "במדינה יהודית יתכן שערבי יבחר לראש הממשלה או לנשיא המדינה אם יהיה ראוי לכך." עם זאת, הדגיש היטב: "משמעותה של מדינה יהודית היא לא רק בהיות היהודים רוב במדינה – אלא בתפקיד שיוצג למדינה: זו תהיה מדינה לא רק של תושביה ולמען תושביה, אלא מדינה ייעודה להעלות המוני ישראל מהתפוצות ולרכזם ולהשרישם במולדת." (במערכה ד', ע' 164). באותה עת הבהיר: "יש בתוכנו אנשים אשר אינם מתנגדים לעצם התביעה למדינה יהודית – אולם הם רגילים להלך עלינו אימים שמדינה יהודית פירושה חלוקה. אני בוודאי לא אסתיר מאיש שיש יסוד לחשש זה. ומשום כך ניסחנו את דרישתנו לא 'מדינה יהודית בארץ ישראל' אלא 'ארץ ישראל כמדינה יהודית'" (שם, ע' 154).

דברים אלה מדגימים את השיטה אותה אני מבקש לתאר. מצד אחד בן גוריון לגמרי מתחייב למדינה שוויונית לכלל אזרחיה, מצד שני אינו מוותר על היותה של המדינה עצמה יהודית ביסוד ייעודה, בלי תלות במספר אזרחיה היהודיים. במבט לוגי מדובר בשתי מערכות ערכים בלתי מתיישבות. אולם לבן גוריון לא היה כל קושי להחזיק במקביל בשתיהן, במחויבות לסנכרן ביניהן בחיי המעשה.

מראשיתה וממהות חזונה, מדינת ישראל לא הייתה דמוקרטיה רגילה ולא שאפה רק לחברה אזרחית שוויונית. היא קודם כל ולפני הכול - בית לאומי לעם היהודי. זו המסגרת בה קראה מגילת העצמאות לשוויון לכל אזרחיה. בעבר, בשנת 1965, כשמדינת ישראל דבקה ללא סייג בייעודה, הסוגייה הובהרה משפטית בבית המשפט העליון, בפסק דין ירדור בפסילת חברי תנועת אל ארד מהתמודדות לכנסת. דעת הרוב בבית המשפט העליון קבעה אז: "לא יכול להיות ספק בדבר שמדינת ישראל היא לא רק מדינה ריבונית, עצמאית, השוחרת חופש ומאופיינת על ידי שלטון העם – אלא גם שהיא הוקמה 'כמדינה יהודית בארץ ישראל'."

הפשרה המפא"יניקית כמופת של שיטת הסנכרון

גישה סדרנית למנהל תקין מבקשת לסדר מתחים אחת ולתמיד. הגישה הבן גוריונית הייתה הפוכה: לראות במערכת המתחים את יסוד הזהות הייחודית למפעל הציוני. מכאן עוצבה הגישה כי מדינה אינה ישות לוגית כפי שאדם לעצמו אינו סגור באמונותיו ודרכיו במערכת לוגית קוהירנטית. מרגע שהכרנו בתופעה האנושית כמבטאת מתחים בלתי פתורים, נפתח פתח לסיפור אחר:  השאיפה מעתה איננה ליישוב סופי של המתחים אלא לאיזון ביניהם. מכאן מקור ההיגיון המטפיזי לפשרה המפא"יניקית.

באחד הדיונים שנערכו במסגרת הסמינר במכון, השתתף השגריר לשעבר סלי מרידור. כמי שהיה בעברו ראש החטיבה להתיישבות ויו"ר הסוכנות היהודית סיפר על מעורבותו באירוע שנודע לימים כבג"צ קעדאן. עם דרישת משפחת קעדאן לקנות בית ביישוב קציר, פנה נשיא בית המשפט העליון, השופט אהרון ברק, אל סלי מרידור ששימש אז כראש החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית, בבקשה למצוא לעניין פתרון יצירתי שימנע את הבאת הסוגייה אל בית המשפט העליון. מלכתחילה היה ברור כי דיון בבית המשפט העליון, יחייב פסק דין תקדימי בסוגיה הרגישה.

תשובתו לאהרון ברק - כפי שסיפר מרידור - הייתה פסקנית: "אנחנו תמיד היינו נגד פשרה מפא"יניקית". היה כאן גילוי חשוב, ביטוי קונקרטי להבדל המהותי בין גישת מפא"י לגישת הרויזיוניסטים מבית מדרשו של ז'בוטינסקי. התבהרה כאן עומק סגולתה של ה"פשרה המפא"יניקית", כמפתח לשיטת מדיניות ציבורית מסנכרנת מתחים. עבור שיטת המסילה המסדרת, יש לקבוע קריטריונים קבועים במסמרות, בשאיפה לא להותיר מתחים בלתי פתורים. גישת הפשרה נראית לגישה הסדרנית, כהתחמקות מייצוב המסילה. גישת הפשרה, התלויה כולה בדינאמיקה של הנסיבות המשתנות, נראית להם בשפת הרחוב כ"קומבינה". אלא שבתפיסה עליה אני מבקש להגן, ואף להבהיר את ערכה הפרגמטי, ה"פשרה המפא"יניקית" נטועה בלב הגיונה של תורת הסנכרון. היא מכירה בחשיבות אפיונה של מערכת המתחים הייחודית למדינת ישראל, שלא רק שאינה ניתנת לפתרון אחת ולתמיד, אלא אף רצוי לשמרה.

ביסוד הזה מצוי גם האופן שבו תפס בן גוריון את רעיון הממלכתיות.

הממלכתיות על פי בן גוריון כביטוי לתבונת הסנכרון

מחקרו של ניר קידר - המוקדש למושג ה"ממלכתיות" שטבע בן גוריון - מציג את התנהלותו הפוליטית כמבוססת על הגות ייחודית בתורת המדינה. מתוך הבנתו את ייחוד המפעל הציוני התגבשה בידי בן גוריון תיאוריה מדינית בעלת השקפת עולם כוללת "בנוגע לאדם, לחברה, למדינה ולציונות" (ניר קידר, ממלכתיות, ע' 5).

הקריאה להתנהלות פוליטית ממלכתית, הציפה בשנים האחרונות את השיח הפוליטי הישראלי. הראשון שטבע מושג זה כביטוי לתפיסה פוליטית היה בן גוריון. בין התוכן אליו כיוון בשימושו במושג, לבין האופן בו הוא מיושם כיום בשיח הפוליטי הישראלי, יש פער שכדאי לברר. זה לא אומר שהשימוש הרווח כיום במושג שגוי, אבל זה בהחלט אומר שהוא שונה ומיוסד למעשה על תפיסה פוליטית חברתית אזרחית אחרת. במושגי היסוד האוניברסליים של מדע המדינה, מושג הממלכתיות באורח השימוש הבן גוריוני, אינו מוכר. המומחים הישראליים שעסקו בו התקשו להציע לו תרגום הולם. לעיון שיטתי מומלץ ספרו של ניר קידר: "ממלכתיות - התפיסה האזרחית של בן גוריון".

הממלכתיות שלו איננה מתמצה רק בהכוונה לניהול המדינה במנהל תקין ובשלטון החוק, ללא ניגודי עניינים ובניקיון כפיים. היא גם איננה מטיפה באמצעות המושג, לחתירה אל נקודת חיבור מאחדת כביכול, המתכנסת לאינטרסים אזרחיים מובנים מאליהם שמעבר למחלוקת.  הממלכתיות במשנתו הפוליטית של בן גוריון, היא המצפן שצריך להנחות את המנהיג גם במקום שבו הוא ניצב בקונפליקט מול החוק ומול התנגדות פוליטית. באמצעות המושג הזה דרש את פירוק הפלמ"ח ואת סגירת החינוך הנפרד של זרם העובדים. בשימוש במושג הזה דרש מאמץ עיקש, מעל לשיקולים ניהוליים רציונליים, למימוש חובתה של המדינה היהודית לקיבוץ גלויות. מכאן ביסס את התביעה להביא את העולים כולם בבת אחת למרות מחסור חמור במשאבים, גם בהעדר מענה שלם היכן לשכנם וכיצד להאכיל את כולם. באמצעות הממלכתיות, גם הצדיק את דחיית הדרישה לכינון חוקה, בטענה ההגונה שאל לו למיעוט היהודי הנמצא לפי שעה בארץ, לקבוע חוקה שתחסום בעתיד את כוח ההשפעה והשינוי שיחוללו לעתיד המוני העולים. בהיבט זה הממלכתיות של בן גוריון היא דרישה לנאמנות לסיפור העל של האומה היהודית, המחדשת ימיה בארץ מולדת.

בן גוריון הבין כי מדינה כישות דינאמית, בוודאי המדינה היהודית, תתנהל תמיד בין מתחים. במושג הממלכתיות ביקש פתח מילוט מקיבעון החוק והנהלים. גם ממשרתי הציבור תבע נאמנות שאינה פורמלית גרידא: "עובדי המדינה יעצבו למעשה דמות המשטר. לא החוק אלא הביצוע הוא הקובע...הייעוד ההיסטורי המיוחד של מדינת ישראל, לא סגי לו בחוק מתוקן ובפקידות נאמנה." (כוכבים ועפר, עמ' 48) במערכת חוק וחוקה קשה להכיל מתחים הנראים כסתירות. הממלכתיות הייתה בהקשר זה, בחירה בשיטת ניהול אחרת, כמו העדפת שיטת טיפול רפואי הומאופטי על פני טיפול קונבנציונלי.

רק במודל חשיבה הוליסטי ניתן להכיל לדוגמה את הניגוד המתקיים אצל בן גוריון בשימוש בממלכתיות: פעם אחת כדי לדרוש מיהודים להשתחרר ממורשתם הגלותית החתרנית שמחפשת איך לחמוק מחוקי המדינה ופעם אחרת כדי לדרוש ממשרתי הציבור לפרש את החוק באורח גמיש ולא ביורוקרטי, בנאמנות לשליחותם.  בהצבת  הממלכתיות כסוג של מצפן, כיוון בן גוריון אל חובת הנאמנות לחזון נשגב שמעבר לכאן ועכשיו. כך הסביר: "ועם תקומת המדינה לא הוגשם חזון הגאולה. כי העם היהודי ברובו המכריע עודנו מפוזר בגויים, והמדינה היהודית עדין איננה ביצוע הגאולה היהודית, היא רק המכשיר והאמצעי העיקרי לגאולתו." (כוכבים ועפר, עמ' 92).

הממלכתיות כמושג בן גוריוני, מייצגת אפוא, בראש ובראשונה את הדבר שאינו ניתן להגדרה מדינתית חוקית: מנהיג מדינת ישראל הוא בו זמנית גם מנהיג המדינה בהתייחסות לכלל אזרחיה וגם מנהיג העם היהודי בתפוצותיו. כאמור לעיל, מעניין לזהות שהרשות הפלסטינית העתיקה מודל זה: ראש הרשות הפלסטינית, ביסוד הגדרת תפקידו, הוא גם ראש הישות המדינתית, גם ראש אש"פ כמייצג האומה הפלסטינית בתפוצותיה, גם מפקד ארגון הפת"ח...

להמחשה עיונית, מומלצת קריאה ביקורתית בטקסטים הרבים של בן גוריון. דוגמה להכרתו המודעת בתשתית המתח הבסיסי המכונן את ייחוד המדינה היהודית. מצויה בדברים שנאמרו בנאום להסתדרות בשנת 1944:

"הנוסחה של מדינה דו לאומית, שאנשי "ברית שלום" הרימו על נס, אינה אומרת כלום ואין בה כל תוכן פוליטי. אם הכוונה היא לציין עובדה קיימת, שבא"י ישנם יהודים וערבים, הרי אין לי כלום נגד זה - אבל גם ביחס לעובדה זו חוששני שיש חילוקי דעות ביננו לבין "ברית שלום". עובדה זו מה טיבה? האם זוהי עובדה סטטית או דינאמית? אנו מאמינים בגורמים דינאמיים המשנים בלי הרף את הרכב האוכלוסין בארץ, לא שינויי גרעון, אלא שינויי תוספת, ואם אתם מתעלמים מהגורם הדינאמי - אתם מתכחשים לעיקר.

ההשוואה של ארץ ישראל לקנדה או לשוויצריה, עלולה רק להטעות. בקנדה יושבים אנגלים וצרפתים. הראשונים הם הרוב והאחרונים למרות היותם מיעוט, הובטחו להם זכויות לאומיות, ושוויון פוליטי. אולם זכויות אלה הובטחו אך ורק לצרפתיי קנדה. אין לצרפתים שמחוץ לקנדה שום זכות מיוחדת לגבי קנדה. ואין צרפתי קנדה דואגים להכנסת בני עמם מן החוץ. ואין להם כל רשות וזכות לכך...הכזה הוא מושג הדו-לאומיות בארץ ישראל?  האמנם ארץ ישראל היא אף ורק ליהודים ולערבים היושבים בתוכה?

מרכז הכובד של שאלת הלאומים בארץ ישראל הוא לא ביחסים שבין יהודי ארץ ישראל ובין שכניהם הערבים, אלא בין העם היהודי בשלמותו, ובין תושבי הארץ. השאלה המרכזית היא בדבר הזכות של המוני ישראל שבתפוצות לעלות לארץ ולהתרכז בה. בנוסחה הדו-לאומית אין כל תשובה לשאלה זו. מה אומרת אפוא הנוסחה של מדינה דו-לאומית? אם כוונתם לומר שעליית היהודים התרבותם אינה צריכה לפגוע בזכות הערבים או להביא לידי שעבודם הפוליטי, הרי לא רק שאסכים אתכם, אלא ארחיק לכת מכם. לפי הכרתי אין אנו יכולים להסתפק רק בצדק שלילי כלפי שכנינו הערבים. לדעתי אנו מצווים על תכנית חיובית להרמת חייהם, כלכלתם ותרבותם של תושבי ארץ ישראל. אבל אם בנוסחה שלכם, אתם רואים לקבוע את שוויון ערכה של הארץ לגבי היהודים והערבים, הרי שוב אתם מחטיאים את העיקר ומסלפים את האמת. ארץ ישראל בשביל העם העברי וארץ ישראל בשביל העם הערבי, אינם היינו הך." (במערכה כרך רביעי, עמ' 126-127, עיקרי הדברים נאמרו במועצת ההסתדרות, מרץ 1944).

סיכום

אי הנחת הכרוכה במערכות דואליות מכילות מתחים וניגודים, אופיינית לתרבות המערב, גם בגישה המדעית גם בגישה הממשלית. עם הקמת המדינה היו שציפו למערכת מדינתית פשוטה שסגורה בהגיונה על מדינה בשירות אזרחיה. אולם מדינת ישראל היא בו זמנית גם מדינת אזרחיה וגם בית לאומי לעם היהודי בכלל תפוצות תבל.

זהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית טעונת מתחים. זה מתחיל בכך שהמדינה עצמה היא יהודית לא רק בתלות במספר תושביה היהודיים. ולגבי כפילות המוסדות: זו הדרך לשימור המתח הבלתי ניתן ליישוב בין היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית, לבין היותה מדינת אזרחיה. בדרך המקובלת שואפים להכרעה לאחת מן השתיים. בדרך האחרת, אותה תיארתי, מבקשים בדיוק להיפך, לשמר את המתח ולפעול במסגרתו בסנכרון המתחדש מידי יום של נקודת האיזון. המבנה המוסדי הכפול הוא המאפשר באופן מוסדי את מימושו של הדרך הזאת: מצד אחד מדינת חוק דמוקרטית מתוקנת, מצד שני מדינה יהודית למען העם היהודי, מיועדת לגאולת העם היהודי.

הכפילות המוסדית, משמרת את הכיוון שמעמיד את הנהגת המדינה כבעלת זהות היברידית מצד אחד ראש הממשלה הוא מנהיג המופקד על ענייני המדינה למען כל אזרחיה, מצד שני בליבת הזהות של מדינת ישראל כמדינה יהודית, היא צריכה להיות מוכוונת לדאגה לעם היהודי במלוא תפוצותיו.

בדברי הבאים אציג לערעור זה מענה עקרוני, המושתת על תפיסה אחרת, מזו הרווחת. מדובר בתפיסה כוללת לתפקידם החיוני של מערכות כפולות ומתחים בהנהגת אדם וחברה.

[לאוסף המאמרים על 'יתירות', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים בנושא מלחמת שמחת תורה 2023 – 'מבצע חרבות ברזל', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על 'יתירות'.
• להרחבת המושג: פרדוקס היתירות.
• אוסף המאמרים בנושא מלחמת שמחת תורה 2023 – 'מבצע חרבות ברזל'.
• הרחבה על פרדוקס היתירות במערכות מורכבות.
• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה'.
• הרחבת המושג: 'סנכרון'.
• הרחבה על 'תורת המערכות המורכבות'.
• הרחבת המושג: 'דינאמיות'.
• אוסף המאמרים בנושא קבלת החלטות.
• מאמרו של האלוף גרשון הכהן: 'האדריכל כמייצר מקום ומספר סיפור'.
• מאמר רלוונטי של האלוף גרשון הכהן: 'איזו הכשרה צריכים פקידי ממשל בכירים לקבל?'.
• הרחבת המושג: 'מורכבות'.
• הרחבת המושג 'אפקטיביות'.
• הרחבת המושג 'יעילות'.
• הרחבת המושג 'מערכת מורכבת'.
• הרחבת המושג 'פרדוקס'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), סנכרון, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), תורת המערכות המורכבות, ייצור ידע, 12/6/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), דינאמיות, ייצור ידע, 11/4/14.
• גרשון הכהן (2000), איזו הכשרה צריכים פקידי ממשל בכירים לקבל?, ייצור ידע, 16/7/20.
• פנחס יחזקאלי (2014), מורכבות, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2015), קבלת החלטות, ייצור ידע, 8/6/15.
• גרשון הכהן (2015), האדריכל כמייצר מקום ומספר סיפור, ייצור ידע, 4/9/15.
• פנחס יחזקאלי (2014), אפקטיביות, ייצור ידע, 11/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014),יעילות, ייצור ידע, 11/4/14.
• יחזקאלי פנחס (2014), מערכת מורכבת, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), פרדוקס - הסתירה שבפנים, ייצור ידע, 23/7/14.
• פנחס יחזקאלי (2023), אוסף המאמרים בנושא מלחמת שמחת תורה 2023 – 'מבצע חרבות ברזל', ייצור ידע, 8/10/23.