[לקובץ המאמרים על הקורונה והשלכותיה באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]
ד"ר דורון מצא הוא אנליסט, מרצה, חוקר ומומחה בתחום הסכסוך הפלסטיני- ישראלי, ערביי ישראל והחברה הישראלית.
* * *
האם יש קשר בין התפטרות מרידור ממשרד האוצר, האונס באילת בין הכישלון בהתמודדות עם הקורונה? מובן שכן! אבל, הלולאה המחברת אינה קשורה לנתניהו. גם לא לשאלת ה"מנהיגות" שאנחנו כל כך אוהבים להיתלות בה כאיזה קונץ פטנט מופרך לכל תחלואינו. הקשר נעוץ בבעיית עומק מבנית שקיימת בחברה הישראלית.
היא לא קיימת רק בישראל. היא מאפיינת גם מדינות נוספות אבל אצלנו המפגש בינה ובין יסודות התרבות היהודית הופכים אותה לקטלנית.
היא קשורה למה שאני מגדיר כ'מרד הגדול'. זהו המרד של החברה הישראלית במדינה הישראלית. וכשאני מדבר על מדינה, הכוונה היא לכל מה שמייצג את המסגרת, שאמורה להבטיח קיום קולקטיבי בתנאים נורמליים: סדר, כללים, נורמות, חוק ומוסדות!
ישראל האינדבידואליסטית חפצת מימוש סיפוקים מידיים ואישיים; ולצידה ישראל המגזרית המתרכזת במימוש אינטרסים של סקטורים מוגדרים (חרדים, ערבים, גילדות כלכליות, פקידות אזרחית) מתקוממים נגד המסגרת המארגנת את הקיום המדינתי. האיזון הקדוש ההכרחי לדמוקרטיה בין רעיון המסגרת לבין רעיון החירות (אישית וקהילתית) נרמס לחלוטין וידה של המדינה היא על התחתונה.
הפרדוקס הוא שההתקוממות נעשית דווקא על רקע משבר הקורונה כאשר המדינה נמצאת בשיא פגיעותה ונשללת ממנה היכולת לנהל בצורה מיטבית את המשבר. התוצאה היא שכל מה שאמור להיות מוסכם ומקובל הופך בסיס להתנגדות ולמשא ומתן אין סופי. התוצאה הבריאותית היא עגומה למדי. מתקרבים לאף אלף המתים ולאלפי נדבקים ליום. אבל למי בעצם אכפת?
[להרחבת המושג, 'פרדוקס', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על הקורונה והשלכותיה באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]
רוצים להבין יותר לעומק? מוזמנים לקרוא את הרשימה המלאה
מרד גדול מתרחש במדינת ישראל. זהו אינו מרד מאורגן. אין לו מנהיגות ברורה ומוכרת, שניתן להצביע עליה; גם לא היגיון פוליטי מובהק ,שמנתב אותו שמאלה או ימינה. אבל למרד הזה יש תומכים נמרצים; ואלה עושים את מלאכתם נאמנה, מתוך משוכנעות עמוקה לרעיון אותו הם מייצגים.
זהו מעשה ההתקוממות האזרחית שמכוון נגד המדינה עצמה ותוצאתו הכוללת היא קעקוע אושיות המסגרת הפוליטית שבאה לידי ביטוי בנוכחותם של חוקים, הסכמות, נורמות, מנגנונים ומוסדות. כל אלה אמורים להבטיח נורמליות ותקינות של קיום חברתי לאזרחי המדינה ותושביה; ולא פחות חשוב מכך, לוודא כי המאבקים החברתיים והמחלוקות הפוליטיות שהן נחלת כל חברה יתנהלו ויתבררו על בסיס מוסכם של כללים אשר ימנעו גלישה לתרחישי קיצון של כאוס ואלימות פוליטית.
במדינת ישראל של העת הנוכחית, גוברת התסיסה כנגד כל מה שמזוהה עם רעיון המסגרת הפוליטית, מצד שני כוחות עיקריים:
- הראשון, אינדיבידואליזם אישי ,המעמיד את טובת הפרט מעל לכל היגיון אחר;
- והשני, קהילתיות מגזרית המציבה בראש סדר הקדימות תועלות של סקטורים שונים בהם סוציולוגיים, פוליטיים וכלכליים.
את הדוגמה האחרונה להתקוממות סיפקה קהילת הפקידים, על רקע סירוב ראש אגף התקציבים במשרד האוצר להפנים את הכלל הנהוג בכל מדינה מתוקנת; ולפיו הדרג הפקידותי צריך להתמקד באופן שבו ניתן לתרגם את מפת הדרכים האסטרטגית של הדרג הנבחר, לעשייה אופרטיבית אפקטיבית.
[להרחבת המושג: 'כאוס', לחצו כאן] [להרחבת המושג 'אפקטיביות', לחצו כאן]
[בתמונה: שאול מרידור. התמונה היא צילום מסך]
ראש אגף התקציבים היוצא, אינו היחיד ב'קהילת הפקידים', המחזיק בתפיסה המבקשת להפוך על הפירמידה על פיה. תופעות דומות נרשמו בשנים האחרונות גם מאזור החיוג של פרקליטות המדינה; ומובן שגם ההפגנות בבלפור, חרף השיח האזרחי - דמוקרטי שלכאורה נושב מהן, יוצאות נגד כללי המשחק המקובלים; לא רק מעצם האלימות והדה-לגיטימציה שנעשית למשטרה כזורע האכיפה של המדינה; אלא בעיקר, מאחר ומקופלת בהן הדרישה לשינוי כללי המשחק הבסיסיים לפיהם קביעת זהות מנהיגי החברה נעשית באמצעות מנגנון הבחירות.
נוכחות עקבות המרד ברחובות הסמוכים לבלפור אינה הוכחה לכך שההתקוממות חופפת במלואה את הציר הפוליטי המקובל של שמאל וימין בישראל. מדובר בתהליך הגדול בהרבה ממידות הדיכוטומיה של מתנגדי נתניהו לעומת תומכיו; או "ישראל הראשונה" מול זו השנייה. המסגרת של המדינה - על כה מה שמייצג אותה - נרמסת בצל המאבקים שמנהלים בעת האחרונה קהילות ומגזרים עסקיים, המתחרים על זכויות, הקלות ומשאבים בצל משבר הקורונה.
.
הדוגמאות לכך הן רבות: חרדים מפוררים את סמכות המדינה דרך אומן; המגזר הערבי דורס את הנחיות משרד הבריאות באירועים ההמוניים; ואנשי התרבות והמסעדנים נוקטים בשפה מפורשת של אי ציות אזרחי. לצד כל אלה קמים על המדינה וחוקיה, אלה המבקשים לספק עד תום את 'חירותם' האישית; גם אם היא כרוכה בעבריינות דוגמת המעורבים בפרשת האונס, לכאורה, באילת. מבחינה זו, האלימות בחברה הישראלית היא תוצר של אותו אינדיבידואליזם קיצוני, שנועד לשרת את רצונות היחיד על חשבון רמיסת כל כלל, מסגרת, חוק ונורמה המפריעים לכך.
החברה האזרחית בישראל קמה, אם כן, על המדינה וקוראת עליה תיגר. בעשותה כך היא מערערת לא רק את יכולת תפקוד המדינה, אלא למעשה את השיטה הדמוקרטית, המבוססת על רעיון האיזון בין המסגרת ההכרחית לטובת יצירת סדר המאפשר ניהול חיים תקינים ובין רעיון החירות (האישית והקהילתית), שאמורה להקנות משמעות לחיים עצמם. פגיעה אנושה באחד מהם או התחזקות יתרה של מי מהם כרוכה בשיבוש נקודת האיזון של המערכת ובתוצאה דומה של כאוס פוליטי וחברתי.
בישראל של 2020, הדמוקרטיה בגלל הפרת האיזון בין שני קצוות המערכת ובגלל הפגיעה האנושה באותה מסגרת, שהיא כה הכרחית לשימור היסודות שהופכים אותנו מתערובת של אינטרסים ומאווים צולבים ומתנגחים, למערכת שיכולה להתנהל בסנכרון על בסיס הסכמות משותפות ויעדים כוללים. הפרדוקס הגדול הוא שבניגוד לשיח הזכויות הרומנטי הבוקע בעת הזו ממקורות מגוונים ומבקר את המדינה על כוחנותה ושרירותה, ניכר כי דווקא ידה של המדינה היא על התחתונה וידם של אזרחים המונפת כלפי ייצוגים שונים של המסגרת המדינתית, כמו המשטרה, היא על העליונה.
מדובר בתופעה שאינה ייחודית רק לישראל ואופיינית למדינות אחרות, בהן ארה"ב, המתמודדות עם תופעות דומות. אולם, בעת הנוכחית של משבר הקורונה מגיעה ההתקוממות הזו לשיאים חדשים, אולי משום שהמדינה נתפסת עתה כפגיעה הרבה יותר ונוחה יותר לאתגור מצד מערום של יחידים ומגזרים, המקעקעים בשם אמת יחסית את כל מה שאמור להבטיח את מערכת החיבורים הפונקציונאלים בינינו.
[בתמונה: מדובר בתופעה שאינה ייחודית רק לישראל ואופיינית למדינות אחרות, בהן ארה"ב, המתמודדות עם תופעות דומות... התמונה היא צילום מסך]
עובדה זו אינה משפרת את יכולת ההתמודדות של המנהיגות הפוליטית עם המשבר שאנו חווים. ניתן כמובן להאשים את המנהיגות הזו בהאשמות שונות על תפקודה, חלקן אולי מוצדקות, אבל מה שאזרחים רבים חווים וטוענים ככאוס מנהיגותי, הוא למעשה הכאוס החברתי של כולנו - כל אלה שהחליטו לדרוס את האיזון בין המסגרת, הסדר והכללים לבין החירות והחופש הפרטי והקהילתי.
[לקובץ המאמרים על הקורונה והשלכותיה באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]
אם כבר ,היית צריך לדעתי להוסיף את מערכת המשפט, שקידשה את "זכויות הפרט " על פני טובת הכלל באופן קטגורי, ובכך פגעה באופן קשה בתחושת הסולידריות החברתית. גם הניסיון ליצור איזון באמצעות חוק הלאום- נתקל בדחיה. זה מתחיל כבר במערכת
החינוך בהנחלת "זכויות התלמיד" ללא כול חובות- כפי שיאה למשטר דמוקרטי- אז מה כי תלין כי הערך התרבותי השליט הוא "למה, מי אתה שתגיד לי מה לעשות?"
חיבור מגוחך שלא מתאים לאדם כזה…
המוטו המרכזי שגוי ברמות
קודם כל, לקשור בין "אי ציות אזרחי" בין אם הוא שגוי (כמו במקרי הציות לחוקי הקורונה) ובין אם הוא נכון (כאשר דורשים ממך לבצע מעשה לא מוסרי למשל) לבין חבורת אנסים אלימים שלא קיבלו חינוך מתאים זה שגוי.
הקשר היחיד בין השניים הוא המנטליות והתרבות העממיים הקיימים כיום.
שנית, הטענה כאילו אין למצב קשר לחוסר המנהיגות או למנהיגות המשדרת חוסר אכפתיות מאנשים, מעובדות ומכללי חוק של המדינה, הוא פספוס מרכזי של מה שקורה במדינה!
איך בדיוק עובדת הציפיה שהציבור יבצע את ההנחיות שמגיעות מ"מנהיגים" הנוכחיים?
ולמה להפנות מהגורם לבעיה (נתניהו) ל"עם ישראל הבעייתי" (את זה כבר הבין משה לפני אלפי שנים…)