תקציר: ב- 10 במרץ 2015 פרסם הסופר, עמוס עוז ז"ל, מאמר ארוך ומרתק בעיתון הארץ, תחת הכותרת: אם לא נתגרש מהפלסטינים מיד, נחיה במדינה ערבית. מאמר נפלא, רהוט ולכאורה משכנע. אבל, איך נדע אם הוא גם צודק?

[לריכוז המאמרים אודות עמוס עוז ז"ל, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'הגישה הגאוגרפית', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'תרבות אסטרטגית', לחצו כאן]

עודכן ב- 30 בדצמבר 2022

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

ב- 10 במרץ 2015 פרסם הסופר, עמוס עוז ז"ל, מאמר ארוך ומרתק בעיתון הארץ, תחת הכותרת: אם לא נתגרש מהפלסטינים מיד, נחיה במדינה ערבית. 

אם לא יהיו כאן שתי מדינות, ומהר, תהיה פה מדינה אחת, קבע עוז. "אם תהיה פה מדינה אחת, היא תהיה מדינה ערבית מן הים עד הירדן. אם תהיה פה מדינה ערבית — אני לא מקנא בילדים ובנכדים שלנו. ישראל מוכרחה להשתחרר מהחלומות שלה. ובדחיפות...".

מאמר נפלא, רהוט ולכאורה משכנע, בעיקר לאלה שחיים עדיין במציאות של ה- 6 באוקטובר 2023. אבל, איך נדע אם הוא גם צודק?

התרבות האסטרטגית של ישראל

תרבות אסטרטגית (Strategic Culture) היא האופן שבו התרבות הארגונית של מדינות באה לידי ביטוי בתחום האסטרטגי; או במילים אחרות, האופן שבו מדינה מתנהגת בתחום האסטרטגי.

התרבות האסטרטגית בישראל בזה לתכנון מדוקדק ויסודי (אדמסקי, 2012). זה אלמנט תרבותי מובהק, הן בציבור והן בקרב המתכננים בגופים המוסמכים. לעובדה זו יש יתרונות לא מבוטלים אבל גם חסרונות קשים מנשוא בסוגיות קריטיות. בשל היעדר תכנון אסטרטגי יסודי, ברמה הלאומית, הופכות סוגיות טקטיות, לפרשיות בעלות השלכות אסטרטגיות כבדות משקל (פרשת המרמרה כדוגמה, שעוד נחזור אליה בהמשך).

כאשר מתקבלות החלטות לאומיות עם פערי תכנון משמעותיים, זו כבר תקלה שמחירה בל ישוער, והרגשנו אותה היטב על בשרנו בעשורים הקודמים.

פרשת המרמרה כמקרה בוחן

אסטרטגיה היא אומנות העלאת מגוון האופציות הקיימות ובחירות הטובה ביותר לזמן ולמקום ספציפיים. מתכנן אסטרטגי איננו רשאי להחליט איזו אופציה לבחון ואיזה לא. כשל ידוע הוא ההיצמדות לאופציה אחת וביטול כל האחרות.

זה מחזיר אותנו לאירוע ההשתלטות על המרמרה ב- 2010. המתכנן הצה"לי ראה מולו את ההשתלטות על האונייה קארין A ב- 2002, ובנה השתלטות על בסיס אותן הנחות, שההתנגדות תהייה פאסיבית ושההשתלטות תהיה נוחה (ראו החלק השמאלי התחתון בתרשים שלמטה). הרמטכ"ל הלך בלילה לישון בהנחה שמתנהל אירוע טקטי המנוהל על ידי מפקד חיל הים, והתעורר כאשר המשבר המדיני והנזק האסטרטגי לישראל היו כבר עובדה מוגמרת.

דגש מיוחד אמור להינתן בתכנון לאופציה שאין אנו יכולים להרשות לעצמנו, כי לא נוכל לשאת את מחירה אם תתממש: הזנחתה של אופציה זו - שההתנגדות תהיה באש וההשתלטות קשה (ראו החלק הימני העליון בתרשים שלמטה) שילמה מדינת ישראל, ועדיין משלמת, מחיר כבד. יתרה מכך. אופציה יכולה להיבחר כמועדפת לפרק זמן מסוים. אבל אין זה אומר שהיא תהיה נכונה גם בפרק זמן אחר. משמע, לעולם בסוגיות אסטרטגיות (ולא רק בהן), חובה לבחון את כל האופציות מחדש, לעומק, לפני קבלת החלטה.

כל המגרעות הללו של החשיבה האסטרטגית הישראלית באות לידי ביטוי בוויכוח החלול בין ימין לשמאל על 'פתרון' הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

האם הסכסוך הישראלי פלסטיני פתיר?

עמוס עוז, כרבים אחרים בישראל הבין, שהתשובה רחוקה מלהיות חד משמעית: "אינני בטוח שאפשר לסיים בן לילה את הקטטה עם הערבים. אבל אפשר לנסות. אני מאמין שאפשר היה כבר מזמן לצמצם את הסכסוך הישראלי־הפלסטיני לסכסוך ישראלי־עזתי".

תורת המערכות המורכבות אינה מכירה במציאות סטטית. מערכות מורכבות הן זירת מאבק מאבק מתמיד ודינאמי בין מרכיביהן. תיארתי את הבעיה הזו ביום עיון תחת השם "קץ המדינה המודרנית?!" [ראו כריכת החוברת למטה. להורדת החוברת לחץ כאן: עיונים בביטחון לאומי מס 20].

שם, התפלמסתי עם אלה, ש"רואים את אירוע 1948 כאירוע מכונן, המציין נקודת תפנית בעבור המהפכה הציונית. עד אז היה תהליך של מאבק; ועכשיו, יש לבסס את הרוטינה של מחזוריות החיים הנורמליים". הדגשתי שם כי "המהפכה הציונית היא אירוע מתמשך, הנתון בכל יום מחדש במאבק", ממש כמו שהמאמץ לזוגיות שלמה אינו מסתיים ברגע החתונה, ומחייב מאמץ בכל יום מחדש (הכהן, 2013, ע' 125). 

[להורדת החוברת לחץ כאן: עיונים בביטחון לאומי מס 20]

"סיוט גאוגרפי, עם טופוגרפיה בלתי נסבלת לקיומה של ישות לאומית"

גבולות המדינה הפלסטינית רחוקים מלהבטיח שקט, גם לפי הגישה הגאוגרפית ביחסים בין לאומיים. גישה זו גורסת כי ההיגיון של היחסים הבינלאומיים הוא גאוגרפי ודמוגרפי (פסיג, 2010, עמ' 17, 22); משמע: היחסים הבינלאומיים נשלטים על ידי הגאוגרפיה, ולטריטוריה יש כוח עלינו, על תרבותנו ועל מסורותינו. 

עבור הפלסטינים זהו "סיוט גאוגרפי, עם טופוגרפיה בלתי נסבלת לקיומה של ישות לאומית" (פסיג, 2010, עמ' 182-181). לפי פסיג, הגאוגרפיה זימנה לפלסטינים גורל קשה במיוחד: גם אם נניח שמדינת ישראל תסכים לסגת לגבולות הקו הירוק של 1967 עד הסנטימטר האחרון, הרי שהפלסטינים נמצאים במלכודת גאוגרפית אזורית, אשר לעד תכריח אותם לשאוף לפרוץ אותה. גם אם ייחתם הסכם שלום מקובל בין הצדדים וגם אם יהיו לו ערבויות בינלאומיות מוצקות מאוד, הפלסטינים פשוט לא יוכלו, אף אם ירצו בכך, לקיים את ההסכם לאורך זמן. המצב הגאוגרפי אינו משאיר הרבה אפשרויות למנהיגיהם, אלא להילחם עד אשר יהיו מסוגלים לפרוץ את הלחץ הזה ולצאת למרחבים ברי הגנה! (פסיג, 2010, ע' 181).

האם אופציית שתי המדינות היא האופציה הטובה ביותר היום?

קשה להשיב על השאלה הזו בחיוב אחרי ה- 7 באוקטובר 2023, אבל אודה במפורש שאינני יודע, משום שמעולם לא נערכה בחינה מדוקדקת של מגוון האופציות האפשריות לפתרון הסכסוך, ושל יתרונותיהם וחסרונותיהם בזמן נתון. אמנם אנו מכירים את מגוון הפתרונות האפשריים לסכסוך, אולם כל זה רחוק מלהוות בחינה אמיתית.

אני יוצא בעיקר נגד העובדה שפתרון אחד נתפס כ"פתרון בית ספר" שאין בלתו, עד שעצם האלהתו לדרגת "הפתרון האולטימטיבי" שיסיים לכאורה את הסכסוך, מדכאת כל אפשרות של חשיבה אחרת. יתרה מכך, גם אם היה פתרון זה אלטרנטיבה מועדפת שנבחרה לאחר שקילה ובחינה של כל האופציות האפשריות, האם מה שהיה נכון, לכאורה, לפני עשרים שנה נכון גם היום? 

בעובדה, חלו מאז שינויים דרמטיים שמחייבים שיקול מחדש, קל וחומר מאז טבח ה- 7 באוקטובר 2023. אולם כל ערעור על הפרדיגמה השלטת מבוטל מיד ונזרק הצידה. כולם שבויים בקונספציה בלתי בדוקה עד הסוף, והמשמעות היא שאחרי אוסלו ואחרי ההתנתקות, שוב הולכת מדינת ישראל להמר ולהסתכן בתוצאות בלתי צפויות (תב"צים), שניתן למנוע בניתוח יסודי ומעמיק.

מה השתנה בשנים האחרונות שמחייב הערכה מחודשת?

הדבר העיקרי לטעמי שהשתנה לאחרונה היא המודעות הגוברת של הפלסטינים להשתנות הגישה בקרב הממשל הישראלי לסוגיה הדמוגרפית.

במבט לאחור נראה כי אחד המהלכים המתוחכמים שעשתה הרשות הפלסטינית בשנת 1997 היה פרסום ממצאי "מפקד האוכלוסין" שערכה. לטענתה, חיו אז ביהודה, שומרון ועזה 2.86 מיליון פלסטינים. על פי ה"תחזית" הפלסטינית, עד שנת 2015 יגיעו הפלסטינים ל- 5.81 מיליון נפש. ב- 2014, כאשר חלק מההטיות הפלסטיניות נחשפו, היה ברור שהדמוגרפיה הפלסטינית מתמודדת עם משבר משמעותי וכי הריבוי היהודי (כולל החילוני) עולה על זה הפלסטיני מזה יותר מעשור, טען הלמ"ס הפלסטיני כי למרות הירידה בגודל המשפחה הגרעינית הפלסטינית, ב-2016 ישתווה מספר הפלסטינים והיהודים, וב-2017 יסתכם מספר הפלסטינים ב-6.6 מיליון, לעומת 6.53 מיליון יהודים.

צוין כי הממשל הישראלי וגם האמריקנים והאירופים מעולם לא ביצעו הערכה עצמאית או אימות לנתונים אלה, אולם קיבלו אותם כעובדות מוצקות, אולם בשנים האחרונות נחשפה התרמית הפלסטינית יותר ויותר, וברור כי העולם הערבי ובעצם, כל העולם המוסלמי, מצוי בקריסה דמוגרפית חסרת תקדים. ההנחות שבידי מקבלי ההחלטות הישראליים מדברות על כ- 1.6 מיליון פלסטינים בשטחי יהודה ושומרון, וכי נתונים אלה נמצאים בעשור האחרון במגמת ירידה מתמדת.

המצב הזה כבר החל לייצר קבוצה גדולה בימין שמטיפה בגלוי לאימוץ אופציה של מדינה אחת בין הים לירדן, שבה יהיו הערבים שליש מכמות האוכלוסייה, במגמת ירידה.

האם יש בנתון הזה כדי להעדיף אופציה של מדינה אחת על פני אופציית שתי המדינות?

אינני יודע. אבל, אני יודע עובדה נוספת שחייבת להדליק אורות אדומים: כי הרשות הפלסטינית מודעת לנחיתות הדמוגרפית, וכי בנתה תוכנית להתמודד עימה. כמו תמיד, מאמצים הפלסטינים לצורך מאבקם שיטות ששימשו את אבות האומה שלנו לביסוס הציונות. הרעיון הוא "עליה": העלאת 3 מיליון פלסטינים לשטחי המדינה הפלסטינית החדשה, תוך היעזרות בסיוע חיצוני נדיב, ערבי וגם מערבי. לכאורה לגיטימי. אז איפה הבעיה?

כיוון שאנו חיים במערכת פתוחה, מערכת של מיליונים על גבול המדינה היא מצב בלתי הפיך, שיהפוך עד מהרה לזליגה של פלסטינים לתוך ישראל. מצב זה מתחייב מהפערים הכלכליים והוא רק עניין של זמן.

האם "סיר הלחץ" של המדינה הפלסטינית של כמה מיליונים אנשים היא מציאות שישראל יכולה לחיות איתה?

שאלה מצוינת. האם מישהו בוחן את משמעויותיה? חד משמעית לא. בודדים מדברים על כך, ואלה נחשבים דחויים על ידי הממסד האקדמי והתקשורתי, שדואג להזיז דעות אלה מתשומת הלב הציבורית.

כך למשל התבטא בנושא ד"ר גיא בכור - איש יצירתי הנחשב לא יותר מקוריוז בעיני הממסד:

האם יכולה ישראל לשאת מצב של מיליונים על גבולה המזרחי, 10 ק"מ מנתניה?

ואם לא, האם האופציה של שתי מדינות - שתיצור עזה נוספת ביהודה ושומרון, שאין לה כלכלה ואין לה תקווה והיא תלויה בישראל ובתרומות של מדינות אחרות, ומנהלת מלחמה על הגדרות - בהכרח עדיפה על מדינה גדולה ומפותחת שבה שליש מאזרחי ישראל פלסטינים במגמת ירידה? מהם הקווים האדומים שאין אנו יכולים להרשות לעצמנו, כי לא נוכל לשאת את מחירם אם יתממשו?

מהצד האחד כותב כותב עמוס עוז: "אם לא תהיינה כאן שתי מדינות, ומהר, תהיה פה מדינה אחת. אם תהיה פה מדינה אחת, היא תהיה מדינה ערבית מן הים עד הירדן. אם תהיה פה מדינה ערבית — אני לא מקנא בילדים ובנכדים שלנו."

לעומתו כתבתי: "... אני חי במערכת פתוחה. אני לא רוצה מערכת סגורה. בית אבות מנוהל במערכת סגורה... מקום שמבטיח יציבות. אבל החיים זה מאבק, מאבק נצחי; ואין רגע אחד שאדם יכול להיכנס למנוחה ולנחלה. אולי יש נחלה, אין מנוחה, כי כשנכנסים למנוחה ולנחלה קורה מה שקרה לממלכת שלמה, כפי שמתאר התנ"ך את המתרחש לאחר מות שלמה, ככתוב: ויהי בשנה החמישית למלך רחבעם, עלה שישק מלך מצרים על ירושלם... ואין מספר לעם אשר באו עמו ממצרים, לובים, סוכיים וכושים (דברי הימים ב' יב).

חמש שנים לאחר 'המנוחה והנחלה', היציבות נמוגה...

רק חמש שנים לאחר השלום הנפלא, המתואר בפסוק "איש תחת גפנו ותחת תאנתו", עלו המצרים על ירושלים ולקחו את אוצרות בית ה' ואת אוצרות בית המלך. רק חמש שנים לאחר המנוחה והנחלה והיציבות נמוגה.

אז הכול דינאמי. יציבות היא אשליה בורגנית. באירופה - שם חוגגים את היציבות, השגשוג והביטחון - אנשים מבקשים למצות את הנאות חייהם עד שאין להם פנאי להולדת ילדים. ואז חסר כוח עבודה ומגיעים ערבים לעבוד או צפון אפריקאים, ושוב היציבות מתערערת. 

כן, החיים הם מאבק מתמשך לאין קץ, ומי שנושא בעול המאבק הם מי שקובעים את העתיד.

לכן, גם כשדנים בעניין הפלסטיני - מדינה אחת או שתי מדינות - מכיוון שברור לי שלעולם יש את 'היום שאחרי', וכל הסכם יש לו 'היום שאחרי', ואיך אומר הערבי אחרי שהוא חותם על כל הסכם: "זה היה אתמול. היום, יום חדש".

אני בעניין הזה ערבי, משום שאני מסתכל על החיים כנתונים בתנועה מתמדת, ומה שהיה אתמול היה אתמול. היום הוא יום חדש ורואים דברים אחרים. מבחינה זאת בהיבט התרבותי, אני אכן הולך ונעשה ערבי, ואני שייך לסביבה הזאת בתרבותי. אני מבין שהחיים דינמיים ושיש התהוות, אז אני מבין שחותמים הסכם ויש שינוי, ויש יום למחרת; ואני מבין שביום שלמחרת יש מאבקים חדשים, והשאלה היא איזה מאבק אני מעדיף - את המאבק בתוך המדינה האחת על זהותה של המדינה האחת המתקיימת בין הים לירדן על כל תושביה, או את המאבק מנקודת מוצא של שתי מדינות המתקיימות זו לצד זו, במרחב הצר שבין הים לירדן.

במה לבחור? בעימות שיתהווה במדינה האחת או בעימות שיתפתח עם פתרון שתי המדינות? 

בשתי הדרכים יש פוטנציאל לאסון, הבחירה היא בין 'מחלה' אחת לאחרת. איזה מאבק עדיף לי?

בכל דרך ממתין לי מאבק... 'Prosperity'- ו 'Stabilty' ... זה יפה לנאומים, אבל בחיים קורים דברים אחרים וההתבוננות התנ"כית על חיי אדם מבינה את זה. הוודאות היחידה שיש לעם היהודי היא אי הוודאות. זוכרים ויודעים ש'אשרי אדם מפחד תמיד' ומצפים לישועה (הכהן, 2013., עמ' 124-123).

האם באמת יש פה אופציה אחת שעדיפה עשרות מונים על האחרת? האם לא הגיע הזמן בדיקה אובייקטיבית של יתרונות ומגרעות כל האופציות הקיימות? האם ניתן בכלל לקיים בדיקה כזו?

דבר אחד בטוח. אין מה להתלהב מאף אחת מהאופציות. כולן בבחינת רע הכרחי, והמשמעות של כולן היא שהמאבק איננו מסתיים עם ביצוען. הוא רק מתחיל!

עם הסיום של עמוס עוז אני לגמרי מסכים:

אני חרד מאוד לעתיד... אבל טוב לי להיות ישראלי. טוב לי להיות אזרח במדינה שיש בה שמונה מיליון ראשי ממשלות, שמונה מיליון נביאים, שמונה מיליון משיחים. כל אחד ונוסחתו האישית לגאולה. כולם צועקים, ורק מעטים מקשיבים. לא משעמם כאן. ולפעמים אפילו מרתק מבחינה רוחנית ורגשית. מה שראיתי כאן בימי חיי הוא גם הרבה פחות וגם הרבה יותר ממה שהורי והוריהם של הורי חלמו עליו.

[לריכוז המאמרים אודות עמוס עוז ז"ל, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'הגישה הגאוגרפית', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'תרבות אסטרטגית', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים אודות עמוס עוז ז"ל;
• אוסף המאמרים על 'הגישה הגאוגרפית';
• אוסף המאמרים על 'תרבות אסטרטגית';
• הרחבת המושג, 'תרבות אסטרטגית';
• אוסף המאמרים: 'הכל על תרבות ארגונית';
• הרחבה בנושא: 'תכנון אסטרטגי ברמה הלאומית';
• הרחבת המושג: 'טקטיקה';
• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה';
• אוסף המאמרים על מגוון (Diversity) וחשיבותו;
• הרחבת המושג: 'דינאמיות'.
• הרחבת המושג: 'פרדיגמה'.
• אוסף המאמרים על 'קונספציה'.
• הרחבה בנושא התוצאות הבלתי צפויות (תב"צים).

מקורות והעשרה

• אדמסקי דמיטרי (דימה) (2012), תרבות אסטרטגית וחדשנות צבאית, תל אביב: מערכות ומודן.
• הכהן גרשון (2013), סיכום יום העיון, עיונים בביטחון לאומי 20: קץ עידן המדינה המודרנית?!, גלילות: מרכז המחקר של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל, עמ' 127-117.
• פנחס יחזקאלי (2014), תרבות אסטרטגית: התרבות הארגונית של מדינות בתחום האסטרטגי, ייצור ידע, 9/7/14.
• יחזקאלי פנחס (2019), הכל על תרבות ארגונית באתר ייצור ידע, ייצור ידע,  17/1/19.
• יחזקאלי פנחס (2014), תכנון אסטרטגי ברמה הלאומית, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), טקטיקה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), מגוון, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), דינאמיות, ייצור ידע, 11/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), פרדיגמה, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2017), קונספציה, ייצור ידע, 6/10/17.
• פנחס יחזקאלי (2014), התוצאות הבלתי צפויות, ייצור ידע, 12/4/14.