•  מערכת היירוט כיפת ברזל שמיירטת את מרבית הרקטות שמסכנות חיי אדם ושמשוגרות במסגרת המב"מ. יש לדעת שהיקף השיגורים של הרקטות לשטחנו קטן יחסית ברוב הזמן; וזה מקל על המערכת.
• המערכות לאיתור מנהרות לאורך הגבולות, מערכות שכפי שפורסם נכנסו לאחרונה לשימוש.
• הגדרות החכמות שפרוסות מול הרצועה ובגבולות סוריה ולבנון, גדרות שמתריעות ומונעות חדירות של גורמים מסוכנים.

אבל, מלחמה היא סיפור אחר וכאן לצערי אנחנו ובלשון המעטה לא "מסתדרים" כבר עשרות שנים!

מלחמה היא פעילות נרחבת שם חייבים להפעיל את כל עוצמת צה"ל, הסדיר והמילואים ואת כלל משאבי האומה. יש לדעת כי כעקרון, מלחמה היא פעילות שאנחנו כמדינה דמוקרטית, בדרך כלל,"ניגררים" אליה בעקבות הסלמה של פעילות האויב; והיא לצערנו חוזרת ומתבצעת אחד לכמה שנים.

כאן אני שוב חוזר על העיקרון שפעל בהצלחה תמיד מאז הקמת המדינה לפני כ- 72 שנים: צה"ל מתוך גבולותינו, לא היה מסוגל לכפות על האוייב את הפסקת האש על שיטחנו, על הישובים האזרחיים שלנו. לא יעזרו כל הפצצות המדויקות חיל האוויר והפגזות התותחנים גם לא פעילות חיל הים ופעילות הקומנדו הנקודתית. הוכח תמיד כי האש על העורף האזרחי שלנו תמשך גם עשרות ימים, זאת עד להשגת הפסקת אש (זמנית) בתיווך ובלחץ בין לאומי. זאת מאחר ומדינת ישראל כמדינה מערבית ודמוקרטית, אינה יכולה להחריב את ישובי האוייב, כפי שביצע חיל האוויר הרוסי בסוריה; וכפי שמבצעים חילות אוויר של מדינות אחרות.

[בתמונה: הקריקטורה האיראנית אומרת הכל... מתוך התקשורת האיראנית]

איך בכל זאת אנחנו תמיד מגיעים, אם גם באיחור רב, להפסקת אש זמנית? בדרך כלל, באמצעות כיבוש שטחים באזורי הגבול; ולעיתים גם מעט יותר גם בעומק השטח. מסתבר כי האויב הערבי-מוסלמי מסוגל לספוג אבדות כבדות מאוד והרס נרחב, גם פגיעה קשה בכוחתיו וכד'. אבל, הוא אינו מסוגל, ציבורית ונפשית, לספוג אובדן נירחב של שטחי אדמה.

[להרחבת המושג: 'מלחמה', לחצו כאן]

ברגע שהם מאבדים שטחים, הם מייד הם פונים למעצמות ולמועצת הביטחון שממהרת לפעול, זאת בשונה מהמצב בו אנחנו מותקפים. אז, עד שלא כבשנו שטח, אין צורך להחפז.

באופן כזה, מהר מאוד נכפית עלינו ו'עליהם' הפסקת אש. זו מושגת, בתמורה לחזרה שלנו לקווי הגבול שהיו טרם המלחמה, מה שמכונה: 'הסדרים'. ה'הסדרים' תמיד מופרים כי הם זמניים; וברור גם למי שחתם עליהם שהם יופרו במוקדם או במאוחר.

אם כך מה הבעיה?

השאלה היא האם צבא היבשה שלנו במצבו הנוכחי - צבא שקוצץ שוב ושוב, צבא שנשחק עד העצם - האם צה"ל הנוכחי מסוגל היום לכבוש ולהחזיק בשטחים נרחבים של האויב בלחימה; שבוודאות תתרחש במקביל, גם ברצועת עזה בדרום וגם בדרום לבנון שבצפון. התשובה להערכתי היא שצה"ל אינו מסוגל לכך. בכך צודק האלוף בדימוס שמתריע על כך, הוא האלוף יצחק בריק (ראו תמונה משמאל).

[בתמונה משמאל: בריק צודק... האלוף במיל' יצחק בריק]

במלחמה הבאה, בשונה מהעבר, עוצמת הפגיעה הרקטית בעורף עד שתחדל האש, תהיה עצומה. היא תהיה גדולה, בוודאות, לפחות פי 10 ואולי גם פי 100 מזו שהייתה במלחמת לבנון השניה. האויב בחסות איראן, התעצם מאוד מאז מלחמת לבנון השניה. הוא התעצם באלפי רקטות וטילים כבדים, שמרביתם מגיעים למרכז הארץ ודרומה. כך גם במאות אלפי רקטות לטווח קצר, רקטות שיאלצו את התושבים בעוטף עזה וגבול הלבנון לפנות את ביתם ולנוס לאיזורים מרוחקים.

בעוד הוא מתעצם בטילים, ההנהגה המדינית/ביטחונית שלנו בחרה להשקיע במה שדחוף, במב"מ; והפקירה את החשוב מכל את מטרת הביטחון העליונה: הרתעה וכשיש צורך, הכרעת האויב במלחמה. הם החליטו לחזק את חיל האוויר ולהזניח את צבא היבשה. זאת למרות שברור להם, על סמך נסיון העבר, כי במלחמה חיל האוויר לא יוכל למנוע את המטחים היומיים בהיקף של אלפי רקטות שישוגרו על העורף האזרחי והמתקנים החיוניים. אני מתקשה להבין את פער הרלוונטיות הזה של ההנהגה!

אם הנשיא טראמפ לא יבחר שוב, אזי סכנת המלחמה הגדולה באיזור תגדל; כי יקטן החשש ממעורבות ישירה של ארה"ב לטובת ישראל במקרה ותותקף.

[לקובץ המאמרים על 'פער רלוונטיות' והשלכותיו, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים אודות 'הרתעה', לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'הכרעה', לחצו כאן]