[לאוסף פרקי ספר תהילים, בפרשנותו של עופר בורין, לחצו כאן]
אלוף משנה במיל', עופר בורין, נשוי + 3, שירת 20 שנה בחיל האוויר בתפקידי פיקוד טכנולוגיים. היום, הוא מנהל בחברת הייטק ביטחונית. הוא מגדיר את עצמי כאדם חופשי (חילוני). החל לכתוב בתחום זה כשעלה לאוויר פרויקט 929 בניהול הרב בני לאו והעיתונאית גל גבאי. הוא מחפש בתנ"ך את ההקשרים לחיים במדינת ישראל בעידן המודרני.
* * *
כותב המזמור מבקש מה' שישפוט אותו: א לְדָוִד שָׁפְטֵנִי יְהוָה כִּי-אֲנִי בְּתֻמִּי הָלַכְתִּי וּבַיהוָה בָּטַחְתִּי לֹא אֶמְעָד. מאיפה נובע הצורך של בן אדם לקרוא את ה' שישפוט אותו?
לדעתי מדובר כאן באדם בודד, מאוד חסר ביטחון, אין לו יכולת לבסס את צדקתו מתוך עצמו או מתוך אנשים אחרים. ואם מדובר באמת בדויד, המלך העוצמתי של עם ישראל, אז יש כאן עדות מדהימה על חולשתו של המנהיג.
מה מביא עמו האדם למשפט? הוא מביא עדות עצמית. איש לא מעיד לטובתו. יש שיאמרו שאין לו צורך בעדים בני אנוש, ואני חושב שבאמת אין לו עדים. כתבתי בעבר על דויד, שרבים אהבו אותו אך הוא לא אהב איש, ובמצב הזה, בימים של בדידות ומצוקה, הוא מוצא עצמו בבדידות עצומה.
העדות העצמית מרתקת בפני עצמה. עדות עצמית שלא ברור כלל מדוע היא נזקקת למשפט:
- "כי אני בתומי הלכתי" – אני איש תמים וישר דרך מעיד דויד על עצמו.
- "באלוהים בטחתי" – בכל מעשי בטחתי בך ה'. רק כדאי לזכור שהשופט הוא ה' (חנופה לשופט...).
- "לא אמעד" – אף פעם, לא מעדתי באמונתי.
דויד ממשיך ומעיד על עצמו שבכל מעשיו עמדו לנגד עיניו דרכי האל וחסדיו ותמיד שנא קהל של אנשים רעים ולא ישב עם רשעים: ג כִּי-חַסְדְּךָ לְנֶגֶד עֵינָי וְהִתְהַלַּכְתִּי בַּאֲמִתֶּךָ. ד לֹא-יָשַׁבְתִּי עִם-מְתֵי-שָׁוְא וְעִם נַעֲלָמִים לֹא אָבוֹא. ה שָׂנֵאתִי קְהַל מְרֵעִים וְעִם-רְשָׁעִים לֹא אֵשֵׁב.
אם היו מעמידים את דויד בפני מכונת אמת על חלקים ניכרים בהיסטוריה ובמעשים שלו, אני חושב שהמכונה לא הייתה עוברת על ההצהרות הללו בשלווה. אין כאן אפילו בקשת חרטה אלא הכחשה מוחלטת של כל בדל רבב.
ואז מגדיל דויד וכותב: ו אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי וַאֲסֹבְבָה אֶת-מִזְבַּחֲךָ יְהוָה. ידיים נקיות הן סמל לטוהר המידות. ודויד מעיד שידיו כה טהורות שהוא מתרחץ עם הניקיון המוחלט של ידיו ממש ליד מזבח ה'. ולאחר הרחיצה הזו, הוא יכול בשקט להתקרב ולסובב את מזבח ה' בביטחון מוחלט. עד כדי כך ידיו נקיות!
בספר דברים פרק כא מתוארת סוגיה של טיפול זקני העיר במצב בו נמצאת גופה בגבולות העיר ואין יודעים מי רצח אותה. במקום לחקור ולנסות למצוא אשמים, מומלץ שם לבצע טקס, שבו לוקחים עגלה טהורה לשפת נחל, עורפים את ראשה ורוחצים את ידי זקני העדה במי הנהר ובדם העגלה ערופת ראש, ואז אומרים: ז וְעָנ֖וּ וְאָמְר֑וּ יָדֵ֗ינוּ לֹ֤א ֯שָׁפְכָה אֶת־הַדָּ֣ם הַזֶּ֔ה וְעֵינֵ֖ינוּ לֹ֥א רָאֽוּ ׃
ככה, במקום לקחת אחריות על מעשה הרצח, מבצעים טכס רחיצת ידיים ועצימת עיניים. נראה לי שניקיון הכפיים של דויד דומה לניקיון כפיהם של אותם זקנים.
דויד מגיע למשפט, מביא עמו כצרופה את לבו וכליותיו, ואומר: ב בְּחָנֵנִי יְהוָה וְנַסֵּנִי צרופה (צָרְפָה) כִלְיוֹתַי וְלִבִּי.
לכאורה – האיש בטוח מאוד בעצמו, אבל לדעתי מצבו בדיוק הפוך. והינה ההודאה: ט אַל-תֶּאֱסֹף עִם-חַטָּאִים נַפְשִׁי וְעִם-אַנְשֵׁי דָמִים חַיָּי. י אֲשֶׁר-בִּידֵיהֶם זִמָּה וִימִינָם מָלְאָה שֹּׁחַד.
דויד היה איש דמים. בכך אין ספק. והינה, הוא מבקש מה' לא לקשר אותו עם חטאים ועם אנשי דמים. במיוחד מדגיש דויד את עובדת היותם של הרשעים בעלי כח הנובע משוחד. אם אתה בטוח שאינך איש דמים, שאינך לוקח שוחד – מדוע אתה מבקש זאת? יש לי חשד שעמוק בתוכו ידע דויד שאינו נקי כפים בבואו למשפט הזה.
ולבסוף, חוזר דויד וטוען שהוא הולך תמים ובכל זאת מבקש חנינה (ממה? הרי ידיו נקיות תמיד): יא וַאֲנִי בְּתֻמִּי אֵלֵךְ פְּדֵנִי וְחָנֵּנִי.
ואז, חוזר דויד להבטחה השגורה רבות בפיו: אהלל את שמך ה' קבל עם ועדה. חנופה לשופט נראית לדויד ראויה: יב רַגְלִי עָמְדָה בְמִישׁוֹר בְּמַקְהֵלִים אֲבָרֵךְ יְהוָה.
דויד היה איש מלא עוצמה. מנהיג כריזמטי, לוחם אמיץ ואדם חכם. אבל הוא גם היה מניפולטור, אגוצנטרי, נרקסיסט וחסר רחמים. הוא ידע גם לקונן אחרי כל חטא כדי לנקות את מצפונו. בפרק הזה, הוא מפעיל את מיטב כישוריו המניפולטיביים במשפט דמיוני מול ה'. למשפט הזה אין פסק דין. לשופט לא ניתנת כאן זכות דיבור.
לו אני השופט – דויד לא היה זוכה למבוקשו.
[לאוסף פרקי ספר תהילים, בפרשנותו של עופר בורין, לחצו כאן]
