[בתמונה: בנימין נתניהו מתחסן. התמונה היא צילום מסף מדף הפייסבוק של נתניהו]
[לקובץ המאמרים על הקורונה והשלכותיה באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]
ד"ר דורון מצא הוא אנליסט, מרצה, חוקר ומומחה בתחום הסכסוך הפלסטיני- ישראלי, ערביי ישראל והחברה הישראלית. זהו מאמר דעה מפרי עטו.
[לבלוג של דורון מצא: מימרא - מחשבות בהירות על מציאות מורכבת, לחצו כאן]
* * *
כן. אפשר לומר תודה לממשלת ישראל, המושמצת, המסורבלת, זו שכרגע נמצאת בחדר הטראומה ומנסים לגנוב לה עוד כמה חודשי חיות. אפשר גם להוקיר בתוך הדימוי המאוד קטגורי ושלילי שנוצר לה בדעת-הקהל, בעיקר באדיבותם של הפרשנים הפוליטיים, כלי התקשורת המסחריים המוטים מדעה וגורמים בעלי אינטרסים צרים ואישיים, את פועלה של ממשלת האחדות בתחום המאבק בקורונה.
אם נהיה יותר ספציפיים, הקורונה מאפשרת לנו להוקיר את הצלחתה המדהימה להשיג כמות נכבדה של חיסונים לאזרחי המדינה. לכולם. גם לאלה המשמיצים, הביקורתיים, הלא ממושמעים, המפגינים, והבלתי – מרוצים. אלה בבלפור, בגשרים, בכבישים וצמתים. אגב, את אמירת התודה אפשר ובהחלט רצוי לחלק עם זה העומד בראשה – בנימין נתניהו, שאצל חלקים גדולים מהציבור, גם אם לא רובו, נתפס כסדין אדום של המערכת הפוליטית בישראל עד כי מיטשטשת היכולת לראות במעלותיו הרבות.
התמונות והמהדורות של גורמי התקשורת המסחרית והממלכתית אשר שידרו בפתח מבצע תחילת החיסונים לצוותי הרפואה לא יכלו גם הם להפנות את גבם אל המציאות. הם החליטו לחרוג ממנהגם החמצמץ והביקורתי והעבירו את השידורים באולפנים מאולתרים שהוצבו במרכזי חיסון בבתי החולים ואף הכתירו את היום כסוג של יום חג, וכנקודת הזמן ממנה מתחילה (אולי) ישראל לעשות את דרכה חזרה לסוג של נורמאלית.
אבל גם בהינתן כך, דבר אחד לא השתנה: חוסר היכולת לפרגן. באופן מעורר השתהות הוצג מבצע החיסונים כסוג של התפתחות על תקן העל-טבעי. אירוע שאינו קשור בכלל לבני אדם ולעשייתם של גורמים כאלה ואחרים, כאילו החיסונים פיתחו רגליים קטנות אבל זריזות ומצאו את דרכם חיש מהר מהמקפיאים העמוקים והקרים של חברת פייזר מעבר לים למתקני האחסון של חברת 'טבע' בשוהם ללא יד מכוונת, אולי בזכות יד ההשגחה האלוהית.
אבל לא צריך להתבלבל גם בעניין הזה. שום פרשן, מגיש מהדורות או עורכיהם לא פקח בחודשים האחרונים את עיניו וגילה את האור הגנוז. רחוק מכך. אם יש יד מכוונת בכל הכיסוי התקשורתי הרי שזו היד שביקשה למסגר את אירוע תחילת החיסונים כיום חג נטול הורים בשר ודם. כי זו הדרך לנתק בין הסיטואציה שהיא באמת מייצגת התפתחות מדהימה עמוסת אופטימיות זהירה לבין הגורמים המושמצים והלא מקובלים שעמדו מאחוריה. אלה שעלולים רחמנא ליצלן לקבל דיווידנד פוליטי מכך, דווקא בתקופה שבה המערכת הפוליטית נמצאת על סף בחירות ומבקשי הדחתו של נתניהו (שוב על-פי הדפוס הפבלובי המייצר תגובה רגשית חיובית לכל עניין הקשור בבחירות) רואים את 'האור' בקצה המנהרה.
אולם, מה שניתן להגדיר כ'פייק כיסוי' של אמצעי התקשורת, אינו ממש יכול לכסות את האמת הגדולה. וזו מבצבצת דרך תמונות מרכזי החיסון, דרך מראה הזרועות החשופות, המחטים הדקים ובקבוקוני החיסונים הקטנטנים של חברת פייזר. כל אלה מספרים סיפור שיש לו התחלה, אמצע וסוף ברורים למדי. ישראל נמצאת במקום שבו היא נמצאת לא בגלל עשייתם המאומצת של כלי התקשורת החמוצים, לא בגלל פוליטיקאים פופוליסטיים, אפילו לא בגלל מכחישי קורונה באולפנים ומיני רופאים הזויים, וגם לא בשל פרשנים ביקורתיים ונפוחים מחשיבות עצמית.
ישראל נמצאת שם בגלל עשייה מאומצת של ממשלה מושמצת, ובעיקר פועלו של העומד בראשה. אפשר לומר הרבה על תפקוד הממשלה הזו ועל חוסר החינניות שלה. אבל אי אפשר לקחת ממנה ומבנימין נתניהו את העובדה כי ניהול משבר הקורונה היה במונחים כוללים מוצלח למדי, חרף טעויות ושגיאות למיניהן שנעשו (ועוד ייעשו) לאורך הדרך. ממעוף הציפור ניתן לקבוע די בוודאות כי ממשלת ישראל, שבסופו של דבר הוקמה אך ורק כממשלת קורונה לצורך התמודדות עם המגיפה (וזה בכלל לא רע), הצליחה לקבל את ההחלטות הגדולות הנכונות לאורך המשבר כולו. העובדה כי המרכזים הטלפונים בקופות החולים קורסים כי הציבור מצביע במו ידיו בעד החיסון היא אולי העדות הניצחת לכך, והיא דווקא סיבה למסיבה ולא סיבה לעוד טענה ביקורתית עלובה שמחמיצה לראות את השלם.
משבר הקורונה הוא מלחמה אמיתית. במלחמה כמו במלחמה יש אין סוף קרבות קטנים, קשים יותר וקשים פחות, קרבות מפויחים, כאלה שמנצחים בהם וכאלה שממש לא. יש אין סוף סיטואציות, משברים, קשיים והחלטות העומדות למבחן בלתי נגמר ומתמשך. אבל מעל לכל אלה יש רעיון אסטרטגי מסדר, ובמלחמת הקורונה ישראל מתקרבת אולי (בכפוף לענייני המוטציות שאינן כמובן בשליטתה) לניצחון ולהכרעה כוללת בגלל אפקטיביות ההחלטות המנהיגויות ובשל נכונות האסטרטגיה שלה ושל העומד בראשה.
דווקא משום כך אפשר לזמזם את שיר העבודה והמלאכה של חיים נחמן ביאליק משנת 1932 ולהיזכר בקשר הבלתי ניתק בין מעשה ובין תוצאה ("על כן נעבוד, על כן נעמול, תמיד בכל ימי החול, כבד העול, נעים העול! ובעת הפנאי נשיר בקול שירי תודה, שירי ברכה ,לעבודה ולמלאכה!"), ואגב כך גם להבין שבפועלה קנתה הממשלה המושמצת הזו, הנמצאת על סף פירוק, את הזכות המוסרית והתפקודית להמשיך בחייה הפוליטיים עד להשלמת תמונת הניצחון המליאה. כן. אפשר בהחלט לומר, בלי התנצלות ובלי התפתלות, תודה גדולה. להוקיר ובו-זמנית להבין שזו ממש לא העת לבחירות מיותרות.
[לקובץ המאמרים על הקורונה והשלכותיה באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]
