[לאוסף פרקי ספר תהילים, בפרשנותו של עופר בורין, לחצו כאן]
אלוף משנה במיל', עופר בורין, נשוי + 3, שירת 20 שנה בחיל האוויר בתפקידי פיקוד טכנולוגיים. היום, הוא מנהל בחברת הייטק ביטחונית. הוא מגדיר את עצמי כאדם חופשי (חילוני). החל לכתוב בתחום זה כשעלה לאוויר פרויקט 929 בניהול הרב בני לאו והעיתונאית גל גבאי. הוא מחפש בתנ"ך את ההקשרים לחיים במדינת ישראל בעידן המודרני.
* * *
מזמור ווידוי ובקשת סליחה מה'. הכותב מעיד על עצמו שהוא שבור מרוב חטאים שהא נושא בקרבו ומבקש ה', למרות כל החטאים, לסלוח לו ולסייע לו לצאת מהשבר בו הוא נמצא.
וכך הוא מסיים את המזמור: כב אַל־תַּֽעַזְבֵ֥נִי יְהוָ֑ה אֱלֹהַ֗י אַל־תִּרְחַ֥ק מִמֶּֽנִּי ׃ כג ח֥וּשָׁה לְעֶזְרָתִ֑י אֲדֹנָ֗י תְּשׁוּעָתִֽי׃
אחד מתיאורי השבר תפס את תשומת ליבי. הוא מופיע פעמיים:
ד אֵין־מְתֹ֣ם בִּבְשָׂרִי מִפְּנֵ֣י זַעְמֶ֑ךָ אֵין־שָׁל֥וֹם בַּעֲצָמַ֗י מִפְּנֵ֥י חַטָּאתִֽי ׃
ח כִּֽי־כְסָלַי מָלְא֣וּ נִקְלֶ֑ה וְאֵ֥ין מְתֹ֗ם בִּבְשָׂרִֽי ׃
"אין מתום בבשרי" – למה הכוונה? ובכן – הפירוש המילוני הוא שאין אפילו חלק אחד בבשר שאינו פצוע או חבול. עד כדי כך מתאר כותב המזמור את מצבו.
גם לאה גולדברג (ראו תמונה משמאל) שמה עינה בביטוי המרתק הזה, והוא נמצא בתוך שירה "כנגד ארבעה בנים" אותו כתבה בשנת 1950.
מומלץ לקרוא את המזמור הזה ואת שירה של לאה גולדברג בזמן חג הפסח, עת אנו קוראים בהגדה של פסח על ארבעה בנים שכנגדם דברה התורה.
לאה גולדברג מתארת בשירה ארבעה בנים אחרים, לא אלה של ההגדה של פסח, הקמים לאחר השואה והיא נותנת להם ביטוי בשירה.
ולאה גולדברג שמה אותם בסדר הפוך מזה שבהגדה.
[תמונתה של לאה גולדברג משמאל היא נחלת הכלל]
שאינו יודע לשאול, אינו שואל ומבקש שישאלו במקומו:
ואני לא ידעתי, הֲלִי האשם,
הבגדתי, המעלתי -
לא רשע אנכי, לא חכם אף לא תם.
ועל כן שאלות לא שאלתי.
ועל כן לא דרשתי נקם ושִלם,
ולא אח לי ולא מלאך לי -
והגעתי אליך בודד ושלם -
ואתה, אם תוכל, פְּתַח לי.
ואחריו הרשע שראה את כל הרוע ונשבע לא לרחם, ולהיות ערירי וחופשי. הרשע הזה מעיד על עצמו שאין מתום בבשרו ואין גם מתום בנפשו, וכל בקשתו אם כך היא להקהות את שיניו כדי שלא יהפוך לטורף הדומה לטורפי האדם הנאצים:
ונדרתי להיות ערירי וחפשי,
אכזרי וצונן וזר, -
עד שבאו אלי מבקשי נפשי
ודיני, גם דיני, נגזר.
אין מְתֹם בנפשי, אין מְתֹם בבשרִי,
הִשִיגתני נקמת אדנָי.
והגעתי אליך בודד ונכרי.
ואתה הקהה את שִנַּי.
ואחריו התם, שכל מה שהוא רואה הם לילות עם שמים זרועי כוכבים. כנראה שאת מה שקורה על הארץ, אין תמימותו משגת:
שבכל הלילות איזו יד זֵידונית מְכַוֶנֶת
את רוחי התְמֵהָה אל מִרמת האורות הכָּבים.
שבכל הלילות צִפִיה דומיה וענֶנֶת, -
הלילה הזה כֻּלו כוכבים.
ולבסוף החכם. הוא אינו פונה בדבר אלא האב (אלוהים?). האב פונה אליו:
והאב על בְּריחים סגר הדלתות
ולא קם ולא פְתָחָם -
וַיִכְרַע להביט אל עיניו המתות,
אל עיניו של הבן החכם.
החכם לא שואל דבר, לא מבקש דבר ולא אומר דבר. עיניו מתות. והאב, האל, קולו נדם.
[בתמונה: החכם לא שואל דבר, לא מבקש דבר ולא אומר דבר... המקור: Photo by Sam Lion from Pexels]
משורר תהילים העיד על עצמו שאין מתום בבשרו. ולאה גולדברג בחרה לשים את מילותיו בפי הרשע (דווקא הוא) הקם מהשואה; ולהוסיף שאין מתום בבשרו ואין גם מתום בנפשו.