[בתמונה: גדי אייזנקוט. מקור התמונה: פייסבוק]
[המאמר ראה אור לראשונה בעיתון 'ישראל היום'. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר]
אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.
* * *
בשלושה עמודי הפתיחה של ידיעות אחרונות (31.12.20), רא"ל מיל' גדי איזנקוט הציג לציבור את משנתו המדינית -ביטחונית. הוא אמנם הכריז כי לא יתמודד במערכת הבחירות הקרובה, אך מעמדו כרמטכ"ל לשעבר, שמילא תפקידו בהצלחה רבה, מצדיק ואף מחייב דיון ציבורי בדבריו. מתבקש מבט ביקורתי ביסודות המתווה הרעיוני ששורטט בידי אייזנקוט, כמבטא את קווי המתאר לתפיסת הביטחון הלאומי השלטת במערכת הביטחון הישראלית.
הערכתו לאתגרים הביטחוניים הניצבים כיום למול מדינת ישראל, מסתכמת בקביעה: "האתגרים קשים, אולם אינם בבחינת איום קיומי". מאז מלחמת העצמאות, המושג "איום קיומי" אכן שימש כאמת המידה העיקרית לבחינת מצבה הביטחוני של מדינת ישראל.
[לאוסף המאמרים באתר בנושא תפיסת/תורת הביטחון, לחצו כאן]
[למאמרו של גדי אייזנקוט ב- ynet, לחצו כאן]
אולם כבר במלחמת יום הכיפורים, השימוש במושג הפך למורכב ולבעייתי. נשיא מצרים אנוואר סאדאת (ראו תמונה משמאל) שינה כיוון, וחולל תפנית למלחמה אחרת. הוא הסתפק בתכנון המלחמה לתכלית מוגבלת: לא איום על קיומה של ישראל אלא פגיעה קשה במעמדה ובתפיסת הביטחון שלה.
[בתמונה משמאל: אנוואר סאדאת. התמונה היא צילום מסך מסרטון הוידאו: اغتيال الرئيس المصري محمد أنور السادات - ذاكرة في التاريخ - في مثل هذا اليوم -6- 10-2017]להישגיו הצבאיים והמדיניים של סאדאת הייתה השראה מעצבת על מתאר האיומים שהתגבשו מאז למול מדינת ישראל. בהתרחקותם על הרצף מאיום קיומי מובהק, הם הלכו וסדקו את ההסכמה שהייתה קיימת בחברה הישראלית עד 1967, בשאלה העקרונית, על מה מוכנים לצאת למלחמה? המצב דומה גם בשינוי המתחולל בזירות מלחמה אחרות בעולם.
במלחמה האחרונה בנגורנו קרבך, אזרביג'אן ניצחה וארמניה הובסה. ובכל זאת מראשית המלחמה שם, לא הוצב איום קיומי על ארמניה. גם אחרי התבוסה, ארמניה ממשיכה להתקיים ואף מחזיקה בחלקו המשמעותי של חבל נגורנו קרבך. ברור שמדינת ישראל אינה יכולה להרשות תבוסה כזו, גם אם איננה איום קיומי.
[לאוסף המאמרים על מלחמת יום הכיפורים, לחצו כאן]
המושג "איום קיומי", שייך במידה רבה למאה הקודמת, והשימוש בו כפשוטו אינו מועיל להערכת מצבה הביטחוני של מדינת ישראל. דווקא בתורת היסוד של צה"ל, מצוי ניסוח משלים: "ביטחון לאומי הוא תחום העוסק בהתמודדות עם כל איום על הקיום הלאומי ועל האינטרסים החיוניים הלאומיים." וכאן מתחיל הדיון המשמעותי עם משנת איזנקוט, במיקוד לסוגיית האינטרסים החיוניים הלאומיים.
במבטו לזירה הפלסטינית קבע: "יש לחתור להיפרדות מהפלסטינים". גם לאמירה זו שותפים רבים מבכירי מערכות הביטחון לשעבר, אלא שגם היא תקועה במאה הקודמת. ראוי להזכיר: ההיפרדות מהפלסטינים הושלמה מכבר בהנהגת ראש הממשלה יצחק רבין. את ההיפרדות מכל האוכלוסייה הפלסטינית ברצועת עזה השלים רבין בתחילת קיץ 1994. ההיפרדות מרוב האוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון - בכל שטחי AB - הושלמה על פי מתווה רבין, בינואר 1996. פלסטינים בשליטה ישראלית נותרו רק במזרח ירושלים ובשטחי C.
חתירה להמשך ההיפרדות פירושה המידי חלוקת ירושלים במתווה קלינטון-ברק, ונסיגה משטחים חיוניים במרחב שטחי C. בהיבט זה, משנת אייזנקוט, סוטה מעקרונות יצחק רבין כפי שהודגשו בנאומו האחרון בכנסת 5.10.95. מבחינת מפת ההתיישבות ביו"ש "חתירה להיפרדות מהפלסטינים" פירושה המעשי, חורבן ועקירה למעל 150,000 מתיישבים. זו תוצאה ישירה של ההסתפקות ב"שימור אזורי התיישבות מרכזיים". זה התלם ההסדרי המוכר והישן המתמקד ב"גושי ההתיישבות", שאינם עולים על 3% משטחי יו"ש. בחתירה להיפרדות הוא תובע "הסדרים ביטחוניים נוקשים". כאן מזדקרת מחלוקת עקרונית, בתפיסת חיוניות ההתיישבות ביו"ש למרקם הביטחוני הכולל. לטענתי המבוססת על מורשת הביטחון של יגאל אלון, אין כל ממשות בהסדרי ביטחון ללא אחיזה התיישבותית במתווה הפרוס כיום במלוא המרחב ביו"ש.
[בתמונה: ההיפרדות מהפלסטינים הושלמה מכבר בהנהגת ראש הממשלה יצחק רבין... התמונה היא צילום מסך מכתבת כאן 11]
"ישראל זקוקה" כתב איזנקוט בפתיחת דבריו, "למנהיגות המובילה את המדינה לקידום ערכיה הלאומיים, לגיבוש חזון לאומי" - לזה אני לגמרי מסכים.
כאן הדיון צריך להתחיל ונראה שאיננו שואפים לאותו חזון לאומי.
[להרחבת המושג: 'ביטחון לאומי', לחצו כאן]
איזנקוט, לפי המידע הגלוי ברשות הציבור היום, *לא* היה רמטכ"ל טוב.
כמו חזונו להיפרדות ומדינה פלסטינית בכל יו"ש ובירושלים, המקובע בעבר ואיננו רלבנטי, גם התנהלותו כרמטכ"ל היתה עם כשלון גדול בתחום הראיה למרחקים.
אינזקוט ומחדליו הם המשכו הישיר של המחדל של הרמטכ"לים שקדמו לו, שבתקופתם נבנה הכוח האדיר של חיזבאללה עד שהפך לאיום אסטרטגי (כן – אסטרטגי), ללא שום מענה ראוי (שהיה אפשר בהחלט לקדם), ואפילו לא התחלה של בניית מענה שכזה.
המדיניות שלו ושל דומיו במועצה לשלום ולבטחון (לא שלום ולא בטחון), הובילה בעבר למכות קשות למדינת ישראל (אוסלו וההתנתקות למשל).
אין מה להקשיב לעצותיו ול"חזונו" של מי שכשל ולא הפנים את טעותו.
מסכים יותר עם איזנקוט