[קרדיט: Gamma-Keystone / Getty Images]
[לקובץ המאמרים באתר, 'ייצור ידע' בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה, לחצו כאן]
ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.
* * *
סיפור ניצחון בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, הוא, במידה רבה, סיפור שותפותם של ראש ממשלת בריטניה דאז, וינסטון צ'רצ'יל ונשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט. אבל, מעבר לשותפות, האם היו חברים? היום ניתן כבר לתת לשאלה הזו תשובה שלילית, חד משמעית...
אחד הניתוחים האהובים עלי של מערכת היחסים בין שני האישים היא של ג'ון גריג בספרו: 1943. הניצחון שלא היה, שהגרסה העברית שלו ראתה אור בהוצאת מערכות ב- 1987.
כמנהגי, אביא אותו בפניכם כמות שהוא:
"... צ'רצ'יל טען בזיכרונותיו שחיבתו לרוזוולט גברה עם הזמן: 'נוצרה בי חיבה עזה מאוד, שהלכה וגברה בשנות ידידותנו, לפוליטיקאי המצוין הזה, שכמעט 10 שנים תמימות השליט את רצונו על הזירה האמריקנית; וליבו דומה שענה כהד לרבים מן הרגשות שפיעמו בליבי שלי'. המילים מעידות על בחירה קפדנית: 'פוליטיקאי מצוין' ולא 'מדינאי דגול'; 'השליט את רצונו על הזירה האמריקאית' ולא 'שרת את הצרכים והשאיפות של העם האמריקאי'... יש כאן ביטוי לנוקשות או להפעלת כוח לשם כוח. עם זאת, דבריו של צ'רצ'יל על רגשותיו האישים כלפי רוזוולט ברורים מאוד; וכך גם תיאור התפתחותם של רגשות אלה, במהלך השיתוף ביניהם בפיקוד העליון (גריג, 1987, ע' 22).
[קרדיט: Arthur Rothstein / Corbis]
דומה שבעניין זה הולך צ'רצ'יל שולל את עצמו; שכן, העדויות רומזות על התקררות הדרגתית, אך חסרת רחמים, ביחסים; לעומת החמימות הגדולה והאמון ההדדי ששררו ביניהם בזמן ארקדיה (הכוונה למפגש הראשון ביניהם, לאחר שהכריז אדולף היטלר מלחמה על ארצות הברית, פ"י). כאשר נפטר רוזוולט באפריל 1945, היה ההספד שנשא צ'רצ'יל לכבודו, בבית הנבחרים, לוהט ומשכנע פחות מן ההספד שנשא, זמן קצר קודם לכן, ללויד ג׳ורג' (ראש ממשלת בריטניה בתקופת מלחמת העולם הראשונה). למרות שאי אפשר לומר עליו, שאינו שלם או שאינו נמלץ; היה משהו פורמלי, כמעט מרוחק בהתייחסותו לרוזוולט האדם, להבדיל מפועלו (גריג, 1987, עמ' 23-22).
[בתמונה משמאל: כריכת הגרסה העברית של ספרו של ג'ון גריג, "1943. הניצחון שלא היה", שראתה אור בהוצאת מערכות ב- 1987. אנו מאמינים שאנו עושים בכריכה שימוש הוגן]
מה שמחזק עוד יותר את הסברה שלמעלה הוא, שצ'רצ'יל לא השתתף בלוויה של רוזוולט; אם כי רבים קיוו אז שיעשה כן. הוא תרץ זאת בלחץ שהופעל עליו, שלא לעזוב את בריטניה בזמן קריטי וקשה; אך הזמן היה פחות קריטי מזמנים אחרים, במהלך המלחמה; שבהם עזב את המדינה לתקופות ארוכות; ובכלל, לא מטבעו היה לבטל את נטייתו האישית מפני רצונם של אחרים. קשה להאמין שלא היה נוסע, אילו רצה בכך באמת ובתמים... (גריג, 1987, ע' 23).
...אם זאת טעות היא לקבוע, שידידותם של צ'רצ'יל ורוזוולט הפכה להיות עוינות, או אפילו שניכר בה שחדלה להיות ידידות במובן כלשהו. למזלו של העולם, שררו ביניהם, עד לסוף, שמץ של רצון טוב ושל הבנה. לולא כן, לא הייתה המלחמה מסתיימת בניצחון. הם היו גדולים דיים כדי להבין, שההיסטוריה מחייבת אותם להסכין איש לרעהו, לפחות במידה שתאפשר להם לגשר על המבדיל ביניהם, באשר לבעיות החשובות ביותר הניצבות לפני הברית. תהיה השותפות ביניהם לא נוחה ככל שתהיה, לעולם לא תהיה פחות משותפות פעילה מאוד מתוך נוחות... (גריג, 1987, ע' 23).
[התמונה היא נחלת הכלל]
... גלוי היה לעי, שרוזוולט חסר את המקוריות השכלית או את השליטה בשפה שהיו לצ'רצ'יל. רוזוולט אומנם היה - כפי שציין צ'רצ'יל - 'פוליטיקאי מצוין', אך לא הייתה בו מידת הגאוניות שהייתה בלי ספק מנת חלקו של צ'רצ'יל. שעה שצ'רצ'יל היה תמיד שופע רעיונות ומחשבות משלו - לטוב ולרע - היה רוזוולט תלוי, במידה רבה, ברעיונותיהם של אחרים. אשר ליכולת הביטוי שלהם, רוזוולט היה עשוי להיתקל בביטוי עממי הראוי להיזכר, והיה אמן של אותו סוג דיבור, שהגיע בו לשלמות ב"שיחות על יד האח" המפורסמות שלו; אך, את מרבית הצהרותיו חיברו כותבי נאומים, כמו מרבית נאומיהם של הפוליטיקאים הבולטים של ימינו, משני צדי האוקיינוס האטלנטי, שבדומה לשליטים הנבערים של ימי הביניים, הם תלויים לחלוטין בשירותיהם של 'כוהנים חילונים'. צ'רצ'יל לעומתו, לא זו בלבד שניחן בכישרון מופלא, לחבר את נאומיו בעצמו; אלה שדומה שפצח בנאום קולח, כל אימת שפתח את פיו (גריג, 1987, ע' 24).
ואולם, את הפער בכישרון איזן הפער בעוצמה; וכאן צ'רצ'יל הוא שידו הייתה על התחתונה. כנשיא ארצות הברית משנת 1933, היה רוזוולט רב עוצמה יותר משיכול צ'רצ'יל לקוות שיהיה ביום מן הימים. לבד מההבדל הגדול בעוצמה בין ארצות הברית לבין בריטניה, אפילו כשעדיין הייתה קיסרות, הייתה סמכותו של הנשיא - שמתגלם בו כל כוח הביצוע של הרפובליקה - רבה בתחומו, מסמכותו של ראש ממשלה בריטי כלשהו, בתחום שלטונו שלו. צ'רצ'יל - למרות כל הביטחון העצמי שלו והחלטיותו - וחרף כל חופש הפעולה שהעניקה לו יוקרתו הייחודית - היטיב לדעת, שבמלחמה נגזר עליו, כפי שהוא עצמו ניסח זאת, בחן רב, להיות 'עוזרו' של רוזוולט; אך, לא היה זה תפקיד שעשוי היה להתענג עליו, ואין שום ספק שתיעב את נחיתותו הכפויה, מול מי שבסתר ליבו נראה לו פחות ממנו עצמו (גריג, 1987, ע' 24).
ככל שחלף זמן, גבר תיעובו בשל תחושה של זרות, כיוון שהתברר לו, שרוזוולט אינו שותף לראייה שהוא רואה את האינטימיות ואת הבלעדיות של ידידותם. צ'רצ'יל חלם - ומנקודת מבטה של בריטניה, זו אולי האשליה היקרה ביותר בקריירה שלו - על עולם שלאחר המלחמה, שהדמוקרטיות הדוברות אנגלית, הפועלות במעין קונדומיניון, מנהיגות אותו ומגוננות עליו בחסדן. לפני מושב משותף של הקונגרס, ב-26 בדצמבר 1941, בזמן שהיה בוושינגטון בדיוני ארקדיה, נתן ביטוי מליצי לחלומו: 'לא ניחנו ביכולת להתבונן במסתורי העתיד. למרות זאת, אני מכריז על תיקוותי ואמונתי, הבוטחות והלא מעורערות, שבימים יבואו יצעדו עצי בריטניה ואמריקה יחדיו, זה לצד זה, בהוד בצדק ובשלום, למען ביטחונם שלהם; ולמען טובת הכל. חזון זה של צעדה רבת הוד בשניים, התעלם מן המציאות של כוח בשל אינטרסים בין לאומיים (גריג, 1987, ע' 25).
[התמונה היא נחלת הכלל]
רוזוולט נרתע - על פי חוש - מחזונו של צ'רצ'יל, אף שהוא עצמו לא הייתה לו השקפה כה ברורה על העתיד. גם משום שכפרט, היה להוט להפגין שאינו תלוי ב"עוזרו" הבולט יותר; וגם משום שכאמריקאי, לא היה להוט להניח לגורלה של ארצו להיות כרוך במידה כה רבה, בזה של בריטניה, שצ'רצ'יל מייצגה. הוא היה פרו בריטי בשני מובנים בלבד (גריג, 1987, ע' 25):
- הוא רצה שבריטניה תחזיק מעמד מול היטלר;
- והיה לו יחס רגשי כלשהו כלפי העם הבריטי.
במובנים אחרים, היה אנטי בריטי מוצר. על הדעה הקדומה האמריקאית המסורתית, נגד הקיסרות - שהאבות המייסדים פרשו ממנה - נוספה סלידתו האישית מהמעמד הבריטי השליט. הוא עצמו היה בעל תודעה של אריסטוקרט, בעל האחוזה מהייד פארק, וטבעי שהשתוקק לקצץ את כנפיה של האריסטוקרטיה הבריטית, המיוחסת ממנו (גריג, 1987, ע' 25).
הוא הצטיין בנועם הליכות וביכולת להעניק לבני האדם תחושה של נוחות; אך, היה גם אכזרי ואפילו בוגדני משהו. צ'רצ'יל היה רגיש פחות ממנו; ובתחילה, לא עמד על טבעו; ולכן, הייתה התפכחותו ההדרגתית, מכאיבה מאוד (גריג, 1987, ע' 25).
[בתמונה: רוזוולט וצ'רצ'יל - ידידות לא נוחה... התמונה היא נחלת הכלל]