בימים המדממים של מלחמת 'חרבות ברזל', בעת שאהובות רבות כל כך מביאות את יקיריהן לקבורה, קשה שלא להיזכר בשירו של יהודה פוליקר, 'אילו הייתי איתך'. זהו מונולוג קורע לב של אהובה, שליבה יוצא אל אהובה המת: "לא, לא אוכל לשכוח את גופך נח ללא חיים; לא, לא אוכל לסלוח אלוהים, אין פה רחמים; או, אילו רק יכולתי ללכת ולמות במותך..." בעיני, מתכתב השיר הזה עם שיר אחר של פוליקר 'עיניים שלי' שבו נפרד האהוב המת מאהובתו...

בימים של מלחמה מדממת - כשצעירים רבים כל כך עוזבים אותנו, ומשאירים מאחור אימהות, אהובות ומשפחות כלות מגעגועים - רלוונטי השיר 'עיניים שלי' יותר מתמיד... "אל תחכי עיניים שלי, אש בדרכים שורפת, טעם שפתייך, חום גופך בגופי, כלום לא יאבד ממני..." תרגום מופלא של יעקב גלעד לשיר-עד מופלא של סטאוורוס קויומדזיס. הביצוע של יהודה פוליקר מופלא לא פחות. מוקדש בהערצה לאלה שהקריבו את חייהם במלחת הקיום שנכפתה עלינו. אנו נעשה הכל כדי שקורבנם לא יהיה לשווא!

כיוון שאין לדעת' הוא שיר על אהבה שלמה. השעון תמיד מתקתק (הוא מתקתק מהר יותר כשטוב...), וכל רגע חשוב, וצריך לדעת לתת הכל ולומר הכל, כשאפשר... עוד אחד מ'שירי הנצח' שכתב אהוד מנור לאשתו, עופרה פוקס. הלחין וביצע מעשה אומן, יזהר כהן.

לעיתים, כוחו של שיר נמדד בפשטותו. הקלסיקה 'הושיטי יד' (Reach Out), המוכר גם כ'אהיה שם' (I'll Be There), נכתב ב- 1966 ויצא כסינגל ב- 1977 ע"י להקת ארבעת הפסגות (Four Tops). הוא הוכר על ידי גורמים שונים בעולם המוסיקה, כאחד השירים הגדולים בכל הזמנים. המילים מלאות בדימויים של כוח ותמיכה, כאשר האוהב מבטיח לתמוך באהובתו בצר לה, לגונן עליה ולפרגן לה, לייבש את דמעותיה ולהיות לה מחסה מהסערה...

בשיר 'אני אוהב אותך לאה, מנסה אהוד מנור 'לסדר' סוף אוהב ומפויס למערכת היחסים המקולקלת, הרעה, המיוסרת, שבין אבי האומה לאם רוב בניו: מערכת שתחילתה ברמייה; והמשכה בהתעללות נפשית ובאפליה גלויה - של לאה ובניה על פני רחל ובניה אחריה - שתימשך גם אחרי מות יעקב. אבל, אין זו אהבה שמחה...

בשיר הנצח הנפלא הזה, איסלנד, מלמד אותנו שלמה ארצי על שלימות הניגודים של האהבה: לא נשיקה מתמשכת בשקיעה - כמו בשורות הסיום של רומנים רומנטיים - אלא עליות וירידות, סבלנות, יכולת להכיל את האהוב ברגעים הקשים, ולהתגבר על הסערות ביחד, בידיעה שאחרי הסערה מפשירים, ושוב זורחת השמש...

לאהבות שנקטעו יש אפקט משתק. הן חוסמות אותנו לפרק זמן, עד שברגע מסוים הכל נפתח; ואנחנו יכולים להרשות לעצמנו להביט אחורה בסלחנות, לנצור את הטוב שהיה, ולהמשיך הלאה... בכך עוסק שיר האהבה הזה, הפשוט והנפלא של שלמה ארצי, "אל תוך העיר".

"שיר ליל שבת" - או בשמו העממי המוכר "התבואי אליי הלילה" ליהודה עמיחי, מקוטלג אצלנו כיום, כשיר של ימי זיכרון. אבל בעיני היה השיר הזה תמיד שיר על אהבה אסורה שאבדה...