פרשת הדלפת המסמכים מצה"ל וה'טיפול' חסר התקדים בחשודים, מלמדת אותנו שוב, שבישראל - כמו במדינות WOKE מערביות אחרות - נהוגה בגלוי, אכיפה בררנית הזועקת לשמים, תוך שימוש פוליטי גלוי בכלים של התביעה הפלילית. החרדה עמוקה ותחושת הדחיפות בקרב היועצת המשפטית לממשלה והפרקליטות, השב"כ וגורמים במטכ"ל שמאבדים את מוקדי הכוח שלהם ערב כניסת ממשל רפובליקני לתפקידו, יוצרים מצב שבו הגענו ל'מאני טיים', שבו הכל כנראה מותר.
במהלך ההיסטוריה, אינטלקטואלים מילאו לעיתים קרובות תפקיד חשוב בהפצת רעיונות פוליטיים מסולפים או שנויים במחלוקת, שהתאימו לאינטרסים של בעלי עוצמה ושליטה. לכן, תמיד היו כלי עוצמתי בידיהן של האליטות. הדף הזה מביא לכם את האוסף ראשון של הכרזות העוסקות בתופעת 'בגידת האינטלקטואלים'. עיון מועיל ומהנה, ככל שניתן, ואתם מוזמנים לתרום עוד...
בצרפת, ה-WOKE עודד רבים לראות בחיזוק הזהות הפרטית כעיקרון מרכזי על חשבון ההשתלבות. זאת לעומת גרמניה ודנמרק למשל, שבהן ננקטו צעדים מחמירים לצמצום השפעות WOKE על תהליך ההשתלבות, מתוך רצון למנוע היווצרותן של קהילות מבודדות הנאמנות לזהויותיהן הקודמות, על חשבון הזדהות עם המדינה החדשה. מדיניות זו כוללת הטלת חובות והגבלות על מהגרים, כגון דרישות שפה ומעורבות במסגרות חברתיות, כדי להבטיח חיבור עמוק יותר למדינה המארחת. כל אלה אינם קיימים בצרפת, והתוצאות בהתאם!
בניגוד למשטרות מערב אירופה, המשטרה הגרמנית אינה חוששת מתיוגים כגזענים וכאסלאמופובים ונוהגת יד קשה במפגינים האסלאמיים. ההבדלים בין המדינות משקפים לא רק את המצב הביטחוני בכל מדינה, אלא גם את השיח החברתי והפוליטי הרחב יותר. גרמניה רגישה היסטורית למצב שבו הדמוקרטיה שלה מנוצלת לרעה. לכן הדגש הוא על ההתמודדות עם איומים ביטחוניים, גם במחיר ביקורת על פגיעה בזכויות המפגינים. במדינות מערב אירופה, החששות מתיוג המשטרה כגוף מדכא מכתיבים גישה עדינה וזהירה יותר.
'אליטת ההון' היא האליטה השלישית שהגיעה לעמדות השפעה בישראל. היא מורכבת ממעגלים של בעלי ממון, בעלי אוריינטציה תרבותית אמריקנית, ליברלית מובהקת, ש'בלעו לתוכם' את בני האליטה המייסדת, ואת בכירי מערכות הביטחון אכיפת החוק ויתר השירות הציבורי. לכאורה, מצויה היום 'אליטת ההון' בשיא כוחה. למעשה, היא מצויה בשלבי שקיעה מתקדמים וב'חרדת התחלפות' מתמדת. ריכזנו עבורכם את המאמרים שהופיעו באתר 'ייצור ידע', אודות אליטת ההון הישראלית, על פי הכותבים (בסדר הא"ב). קריאה מועילה.
תקציר: מכל השנאות של השמאל הישראלי, השנאה למזרחים היא הצורמת ביותר. זאת בגלל תיעדוף הערבים כ'פרא אציל', והצבת זכויותיהם בראש, על חשבון בני עמם. שהרי, מהם המזרחים אם לא ערבים בני הדת היהודית? במה זכו הפלסטינים ולא המזרחים? התשובה מורכבת, ומעבר לגזענות ולהתנשאות, יש בה גם פחד קמאי – שהלך והתגבר עם השנים – מאליטה…
אם פרשות - כמו: גירוש התימנים מכנרת, עצירת העליה מצפון אפריקה והימנעות הקיבוצים מקליטת העולים הללו - היו אבני הדרך הראשונות בשנאה ארוכת השנים בין המזרחים ה'בבונים' לאליטה המייסדת וליורשתה, אליטת ההון, הרי מהומות ואדי סאליב ב- 1959 היו הפעם הראשונה שבה הקבוצה הזו התריסה בחזרה. המאמר מוקדש למהומות, לתגובת הממסד אליהם ולהשלכותיו.
צריך לומר באומץ: דומה שמודל הדמוקרטיות המערביות מיצה את עצמו מסיבות מבניות וחברתיות, והוא חייב להשתנות, לפני שהכוחות שמנצלים אותו יצליחו להקריס את הדמוקרטיות הללו לתוך עצמן. תור הזהב של הדמוקרטיות, שניצחו במלחמת העולם השניה, חלף, והן חייבות להשתנות ולדעת להגן על עצמן אם הן חפצות חיים. השינוי המוצע הוא התנייה של זכויות אזרחיות וסוציאליות לאזרחים / לתושבים / למבקשי מקלט ואף לתיירים, בהצהרת נאמנות.
ברור לנו שהפוליטיקה והעמדות הערכיות משפיעות על התוצאה המשפטית, ובעידן של קיטוב פוליטי - במיוחד בעידן שבו בתי המשפט "מגינים על עצמם" מפני ה"פופוליסטים" - אנחנו מוצאים עדויות לכך שנעשות מניפולציות מצד נשיאי בית המשפט העליון בקביעת ההרכבים. פתרון ראוי לשאלת הסיניוריטי, שתכליתה מניעת פוליטיזציה של נשיאות העליון, צריך לפעול לצמצם את הפוליטיזציה באופן שבו נשיא בית המשפט העליון קובע הרכבים. יש להעביר את הסמכות הזו למערכת רנדומנלית לקביעת הרכבים, בדומה לנהוג בחלק ממדינות ארצות הברית.
לאחר שבשנתיים האחרונות הייתי מעורב באופן עמוק גם בניסיון לפתור את המשבר החוקתי ברמה המקצועית, הגעתי למסקנה, שעד שלא נטפל בשורשי החרדה ובגורמים המקטבים, לא נוכל להגיע להסכמות מייצבות. הרושם שלי הוא שבקבוצות הסוציולוגיות שמרכיבות את הימין אפשר למצוא נכונות רבה הרבה יותר להתפשר. הבעיה היא בעיקר אצל האחוס"לים, ולייתר דיוק בחוגים רדיקלים במחנה האחוס"לי, כיוון שיש מעט מאוד אנשים אמיצים שמוכנים לעמוד מול העוצמות האדירות של הגורמים הקיצונים והמקטבים במחנה שלהם.
