פרשת הדלפת המסמכים מצה"ל וה'טיפול' חסר התקדים בחשודים, מלמדת אותנו שוב, שבישראל - כמו במדינות WOKE מערביות אחרות - נהוגה בגלוי, אכיפה בררנית הזועקת לשמים, תוך שימוש פוליטי גלוי בכלים של התביעה הפלילית. החרדה עמוקה ותחושת הדחיפות בקרב היועצת המשפטית לממשלה והפרקליטות, השב"כ וגורמים במטכ"ל שמאבדים את מוקדי הכוח שלהם ערב כניסת ממשל רפובליקני לתפקידו, יוצרים מצב שבו הגענו ל'מאני טיים', שבו הכל כנראה מותר.

במערכת היחסים העדינה בין הדרג הנבחר לביצועי, חצה ראש השב"כ רונן בר כל קו אדום אפשרי, והתנהל כאופוזיציה פוליטית לדרג הממונה. בעוד שביקורת פנימית לגיטימית ואף נחוצה, חציית הקווים מהדיון הפנימי אל הזירה הציבורית והפוליטית, ועוד בעיצומה של מלחמה, יוצרת נזק כפול: היא פוגעת גם באמון הציבור בממשלה, וגם במעמדו של הארגון שבר עומד בראשו. מדינת ישראל זקוקה לשב"כ חזק, עצמאי ומקצועי, אך גם כזה שמבין את תפקידו בתוך מערכת דמוקרטית. נאמנות לדרג הנבחר אינה חולשה. היא עקרון יסוד בדמוקרטיה מתפקדת.

לפניכם מבט השוואתי בין מלחמת יום הכיפורים 1973, לבין המלחמה האחרונה שפרצה ב-7 באוקטובר 2023. מתוך המבט המשווה יתבהרו כמה מקווי המתאר שעושים מלחמה זו שעדין לא הסתיימה, למלחמה קיומית קשה מכל מלחמות ישראל מאז תש"ח.

יחסי הקירבה בין אלג'יריה לאיראן מבוססים יותר על אינטרסים גיאופוליטיים ופוליטיים מאשר על קשרים דתיים. בעוד רוב המדינות הערביות מתקרבות למחנה הסוני בהובלת סעודיה, אלג'יריה שומרת על עמדה עצמאית, ולעיתים קרובות רואה באיראן שותפה טבעית במאבקה נגד השפעה מערבית ואזורית שהיא אינה מסכימה עימה. אבל למרות השותפות, היחסים בין אלג'יריה לאיראן מורכבים, ונעים בין שיתוף פעולה לגיטימי לבין חשדות הדדיים ומתיחות גיאופוליטית.

במהלך ההיסטוריה, אינטלקטואלים מילאו לעיתים קרובות תפקיד חשוב בהפצת רעיונות פוליטיים מסולפים או שנויים במחלוקת, שהתאימו לאינטרסים של בעלי עוצמה ושליטה. לכן, תמיד היו כלי עוצמתי בידיהן של האליטות. הדף הזה מביא לכם את האוסף ראשון של הכרזות העוסקות בתופעת 'בגידת האינטלקטואלים'. עיון מועיל ומהנה, ככל שניתן, ואתם מוזמנים לתרום עוד...

בצרפת, ה-WOKE עודד רבים לראות בחיזוק הזהות הפרטית כעיקרון מרכזי על חשבון ההשתלבות. זאת לעומת גרמניה ודנמרק למשל, שבהן ננקטו צעדים מחמירים לצמצום השפעות WOKE על תהליך ההשתלבות, מתוך רצון למנוע היווצרותן של קהילות מבודדות הנאמנות לזהויותיהן הקודמות, על חשבון הזדהות עם המדינה החדשה. מדיניות זו כוללת הטלת חובות והגבלות על מהגרים, כגון דרישות שפה ומעורבות במסגרות חברתיות, כדי להבטיח חיבור עמוק יותר למדינה המארחת. כל אלה אינם קיימים בצרפת, והתוצאות בהתאם!

בניגוד למשטרות מערב אירופה, המשטרה הגרמנית אינה חוששת מתיוגים כגזענים וכאסלאמופובים ונוהגת יד קשה במפגינים האסלאמיים. ההבדלים בין המדינות משקפים לא רק את המצב הביטחוני בכל מדינה, אלא גם את השיח החברתי והפוליטי הרחב יותר. גרמניה רגישה היסטורית למצב שבו הדמוקרטיה שלה מנוצלת לרעה. לכן הדגש הוא על ההתמודדות עם איומים ביטחוניים, גם במחיר ביקורת על פגיעה בזכויות המפגינים. במדינות מערב אירופה, החששות מתיוג המשטרה כגוף מדכא מכתיבים גישה עדינה וזהירה יותר.

הייתה זו עירית לינור שטבעה את המושג: "הקפלניסטים רוצים פה שוודיה בעברית"... רק שממש לא כדאי לקפלניסטים 'לרצות שבדיה', והאמירה הזו מחייבת עדכון. שבדיה היא היום מדינת הדגל של המהגרים, מאלמו היא בירת האונס של אירופה, והשבדים חיים תחת איום מתמיד של טרור ואלימות מוסלמים בחיי היום יום שלהם.