עשר שנים ברברנו את עצמנו לדעת, בסיפורים שאנחנו מעצמה ענקית וחזקה; אבל בפועל, לאורך שלושים השנים האחרונות מתנהגת ישראל ביחסיה עם מדינות האזור כדימי: היא מכילה ומבינה ומתרפסת, ונכנסת לאופוריה בכל פעם שגורם ערבי מקיים איתה שיתוף פעולה כי הוא צריך ממנה משהו. עכשיו זו ההכלה של תגובתה המבזה של מצרים לפיגוע שביצע איש ביטחון!
המדינה הבדואית העצמאית שקיימת היום בדרום הארץ, הוקמה באדיבות צה"ל ובעידודו, בין באר שבע לגבול המצרי, והוא הנושא העיקרי לאחריות על הכאוס המשילותי והריבוני באזור!
בדרך לטוב יהיה רע לתפארת... אנחנו מצוינים בלחשוב על הדרך ל"טוב", ושם אנו נעצרים וחיים ב"רוע לתפארת". הבלוף העצום הוא, שאנחנו לא אחראים לעזה והתנתקנו ממנה, והאחריות היא של הפלסטינים. זה שורש הבעיה. אין דרך לפתרון הסכסוך למעט חיתוך הקשר הגורדי באבחה אחת.
הדף הזה מביא לכם - לצורכי תיעוד ולימוד ולצורכי מחקר עתידי את האוסף האחד עשר של כרזות מחאה נגד משטרת ישראל על רמתה וחוסר יכולתה לספק לבעליה האזרחים שירות ראוי. חלק מהכרזות מוצדקות, חלקן ממש לא... אבל המשטרה הרוויחה את כולן ביושר...
רבים סבורים שהמתרחש כיום בפריפריה ובערים המעורבות הוא בראש ובראשונה, סכנה לעם ישראל. אני מבקש להסביר לציבור הערבי שהוא הולך בדרך שגויה. אין לנו לאן ללכת. היינו כבר בגרמניה, היינו בעיראק, היינו בצפון אפריקה. ראינו את המחירים. אנחנו לא מתכוונים ללכת לשום מקום. אם אתם תביאו אותנו לנקודה, שבה נאלץ להוריד את הכפפות מהידיים, המחיר יהיה כבד, וכולם יסבלו ממנו; אבל, הראשונים שיסבלו יהיו הערבים.
מידור השר מפעולות המשטרה הפר איזון נדרש וחיוני, ולא מנע מהמשטרה לשקוע ולאבד אמון ציבורי. את המחיר כולנו משלמים היום בהתערערות סדר החיים, אבדן הריבונות בפריפריה והיעדר משילות. המסקנה המתחייבת היא כפולה: מחד גיסא, לתת בידי השר הממונה את הסמכות; ומאידך גיסא, לחייב הן את השר והן את המפכ"ל בשקיפות מוחלטת, ובמתן דין וחשבון רצוף לציבור על היעדים, על השגתם, ועל התקלות שבדרך.
היה צריך מונדיאל בקטאר, כדי שהעיתונאים שלנו יבינו סוף סוף את מה שהיו כבר צריכים לדעת היטב אחרי יותר משבעים שנות קיום במזרח התיכון: שהשכונה הזו מתעבת כופרים שיושבים על אדמתם. שהדרך היחידה לנהוג בכופרים בני חסות ('דימי') כאלה, היא לגבות מהם מס גולגולת ולהשפילם...
