המושג 'ידיד-אויב' (Frenemy או frienemy) הוא אוקסימורון: שתי מילים שסותרות את עצמן, אבל החיבור ביניהן יוצר משמעות חדשה: זהו גורם שאני חש לו הערכה, הזדהות ואף, לעתים, אהבה, מחד גיסא; אבל, שהאינטרסים המנוגדים שלנו מציבים אותו כאויבי, מאידך גיסא. לכאורה, המצב הזה הוא בלתי אפשרי. למעשה, בעולם מורכב ופרדוקסלי, מצבים כאלה הם חלק מחיינו!
אני לא מכיר פרשן טוב יותר ומנוסה יותר מאהוד יערי לנושא של המזרח התיכון. הוא מיצה את כל זה במשפט הבא: "הצוות של ביידן גרוע ביחסו כלפי ישראל מהצוות של אובמה"... תתפללו!
להקשיב לקולות במרחב הפתוח זו אחת מההנאות הגדולות. אתה עושה מעצמך קטן יותר ויותר, לעתים מתכופף, מצטמק, רוצה להיעלם ולפעמים עוצר נשימה כדי להקשיב ברוב קשב לדו-שיח בין קופים או גרגור של אריה... כמה מתסכל שאנו, בני האדם, "נגזלו" מאיתנו החושים החשובים ביותר... הותירו אותנו קצרי ראיה, מוגבלי שמע, וכמעט תתרנים, בהשוואה לבעלי החיים...
סיפור ניצחון בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, הוא, במידה רבה, סיפור שותפותם של ראש ממשלת בריטניה דאז, וינסטון צ'רצ'יל ונשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט. אבל, מעבר לשותפות, האם היו חברים? היום ניתן כבר לתת לשאלה הזו תשובה שלילית, חד משמעית...
יש חוקרים, המשווים את אלכסנדר ליוליוס קיסר, לחניבעל או לנפוליאון כי גם הם, בעזרת מזל וגאונות וצבאית מולדת, ניסו להקים אימפריה, שהשתרעה מעל ומעבר למה שמשאבי מולדתם היו מאפשרים, בנסיבות אחרות. כל אחד מאלה דומים מעט לאלכסנדר. אולם, תאומו המובהק ביותר הוא אדולף היטלר, השוואה מבחילה שבוודאי תזעזע ותטריד את רוב חובבי התרבות היוונית וחוקרי העולם הקלאסי...
אחד הפרדוקסים בביטחון לאומי גורס כי ככל שעוצמת האיום חמורה יותר; כך קטנה מעשיות השימוש בו; כיוון שכמו בומרנג, אם יש למותקף יכולת מכה שנייה, אתה תחטוף חזרה את מה שעשית לאחרים; ואז גם כל היתר יוכלו להתנפל עליך ולסגור חשבון. משמע, חזרנו לעידן המלחמה הקרה, שבה עוצמת הנשק שבידי הצדדים הייתה הערובה לאי השימוש בו...
בתום שבוע ראשון של חיסונים, ביקשו קופות החולים להפעיל את מערך חיסוני הקורונה בשבת; וזאת במטרה להרחיב את שעות הפעילות ואת קצב ההתחסנות עד כמה שניתן. פניות של גורמים במשרד הבריאות לרבנים כדי לקבל את הסכמתם סורבו... למרות זאת, המשיכו קופות החולים לחסן, גם בשבת.
