הסדרי הטיעון במערכת אכיפת החוק הינם בעיתיים, ומביאים אותנו לשאול, האם אפשר לייצר צדק ללא משפט. על פי פרקליטות המדינה, 68% מהתיקים הסתיימו בהסדרי טיעון. אלה נעשים במערכת אכיפת החוק בשם הסטטיסטיקה, ולצורך שחרור לחצים ניהוליים. הצד האחר שלהם הוא החשש, שבחלק מסוים של המקרים הדבר עלול לגרום להרשעת שווא! תופעה זו איננה תופעה ישראלית. בארצות הברית למשל, קיימת ירידה דרמטית במספר המשפטים, בהשתתפות חבר מושבעים...
קראתי בתדהמה את מאמרו של אלון חכמון בעיתון 'מעריב' מאתמול תחת הכותרת "מפכ"ל המשטרה מציג: כך נמנע מראשי הרשויות לעבור על החוק". האם כולם עוברי חוק? התשובה היא חד משמעית לא! יתרה מכך, האם המצב במשטרה טוב יותר? בעבר, ובעיקר בשנים האחרונות אנחנו עדים , לצערי, לתופעות שחיתות של אנשי משטרה מהרמה הבכירה ביותר ועד לשוטרי השטח. על מי אנו מתנשאים, ולמה? מה זכותנו להדביק סטיגמה על אחרים?
שירות בתי הסוהר, בהובלת הנציבה החדשה רב גונדר עופרה קלינגר, מוביל מהלך מעניין יחד עם אמיר לוי, הממונה על התקציבים במשרד האוצר. במסגרת מהלך זה "החליט האוצר להניף את דגל השיקום כאינטרס חברתי - כלכלי ראשון במעלה, ולתקצב אותו כפי שלא תוקצב בעבר - תוך פיתוח דרכי חשיבה ופעילות חדשנית בנושא." מסתבר כי מניעת חזרה של אסיר לפשע חוסכת למדינה 3.1 מיליון שקל. כלומר, באם המדינה תצליח להוריד באופן קבוע 1000 אסירים ממצבת האסירים (מתוך כ-12,000 אסירים ועצורים פליליים הכלואים בישראל), היא תחסוך כ-3 מיליארד שקל!
מאמרו הרהוט והטוב של ד"ר אבי ברוכמן - בסוגיית הפיצויים שמשלמת המשטרה לאזרחים על עוולות שביצעה - הוא הזדמנות מצוינת לפתוח דיון בסוגיה זו, שבה דעתי שונה: אחוז מסוים של תקלות הוא מנת חלקו של כל תהליך ייצור, קל וחומר בתהליכים אנושיים, הפועלים במצבי לחץ וחוסר וודאות. בתחום זה של תשלום פיצויים לאזרחים על עוולות, משטרת ישראל אינה שונה מכל משטרה מערבית אחרת! נוח לנו לחשוב, שתקלות הן תמיד תוצרה של מחדל. לעולם תהיינה תקלות בלתי צפויות ותוצאות בלתי צפויות, וככל שהעומס המתח ואי הוודאות יגברו, כך תגברנה התקלות בהתאמה.
שיטור גבוה עוסק בעיקר במקרו-פשיעה שמהווה איום על מדינה, כמו איום טרור, פשע מאורגן, סייבר, סמים בהיקף רחב, הגירה בלתי חוקית ומסתננים. לעומת זאת, שיטור נמוך עוסק בשיטור הקלאסי המסורתי, כלומר התמודדות עם פשיעה ועבריינות בהתאמה לצורכי וציפיות הציבור. המפכ"ל טוען שמשטרת ישראל מאבדת את אמון הציבור בשל חובר איזון בין השיטור הגבוה לשיטור הנמוך.
המשרד לביטחון הפנים ומשטרת ישראל חייבים להיות שותפים בתוכנית שיקום השכונות שמוביל משרד השיכון, במטרה להפוך את אותן שכונות ל"שכונות בטוחות". השותפות צריכה להתחיל כבר בשלב התכנוני, עם דגש על מניעת פשיעה, והמשך בהיבט היישומי, כמו שילוב של מרכז שיטור קהילתי בשכונה, הפעלת מתנדבים, פעילות מול אוכלוסיות בסיכון עבריינים וקורבנות כאחד, יצירת והפעלת מודליים קהילתיים-משטרתיים, בהתאמה לבעיות של אותה שכונה. הצלחתה של התכנית הממשלתית מחייבת יצירת שותפות שכזאת. אחרת, היא תצא בהפסדה.
[מקור התמונה] [לאוסף המאמרים אודות הודאות שווא, הרשעות שווא והשלכותיהן, לחצו כאן] במחצית שנות ה-90 של המאה הקודמת סערה המדינה, בעקבות רציחתו של יושב ראש האגודה לזכויות האזרח, עורך הדין שמואל לוינסון זל. עובדיה שלום הורשע ברצח בשנת 1994. הוא יושב כאסיר בכלא (22 שנים…) אך טוען לכל אורך הדרך לחפותו. בימים אלו הגישה הסנגוריה הציבורית…
[מקור התמונה] מפכ"ל המשטרה הנכנס רוני אלשייך התבטא לאחרונה, במספר אירועים ומפגשים שהוא מעוניין ליישם את תיאורית מניעת הפשיעה המצבית (Situational Crime Prevention). תיאוריה זאת מיושמת במדינות רבות בעולם המערבי, מזה מספר עשורים. שוטרים רבים בשרות ובגמלאות, כמו גם אזרחים ואנשי תקשורת, הרימו גבה והגיבו בציניות על הרעיון של המפכ"ל. חלקם הגדול אינם מודעים ואינם…
בספרות המקצועית מחלקים את הרוצחים ההמוניים לשלוש קבוצות משנה, בהתחשב במאפייני הביצוע שלהם: "איש הקומנדו המדומה": צעירים וחברי קבוצות קיצוניות, הלהוטים להשתמש בנשק ומצוידים בציוד צבאי; "כוון, הרוג וברח": רוצחים המתכננים היטב את מעשה הרצח, כולל נתיב בריחה ומילוט בסופו; ורוצחים פסיכופאטים, המסוגלים - בגלל פגעים נפשיים - לבצע רצח המוני ורצח סדרתי כאחד...
ביום חמישי, ה- 20 בדצמבר 2018, משתחררים עוד כ- 1,000 אסירים בשחרור המנהלי המוגבר שמבצע שירות בתי הסוהר, בכדי לעמוד בתקני הכליאה שהושתו עליו. תקן שטח המחיה לאסיר במדינות מערביות נע בין 6 ל- 12 מ"ר ועומד בממוצע על 8.8 מ"ר לאסיר. אולם בישראל, הממוצע הארצי של שטח המחיה עומד על 3 מ"ר בלבד, וברוב תאי הכליאה, יש יותר מ-4 אסירים ובחלק מהתאים שוהים מ-8 אסירים...
