בפרשות ניצבים וילך קיימת קביעה נועזת האומרת כי הסמכות הלכתית מאז מתן תורה בסיני, נמצאת ביד האדם. הרמב"ם קובע כי אין אפשרות לשנות את דברי המקרא בהקשר ההלכתי. הדרש האנושי יכול לפסוק הלכות כאלה ואחרות, ואין אפשרות לפסול קביעות אלה, לא על ידי נביא ולא על ידי בת קול.
בפרשת כי תבוא בפרק כ"ט, מובאים דברי סיכום של הברית בין ה' לבני ישראל והנקראת על שם מקומה, 'הברית בארץ מואב'. בברית זו מוצגת באופן בולט חובת הנאמנות של בני ישראל כלפי ה', והדרישה בצידה שלא להפר אותה. הפרת הברית יכולה להביא על בני ישראל עונשים כבדים.
פרשת כי תצא עוסקת בין שאר נושאיה באיסור כלאיים. המקרא לא מפרט את הטעם של איסור כלאיים, אבל הוא בא ככול הנראה מתוך חשש לפגיעה בסדרי הטבע, כפי שנקבעו במעשה בראשית. הצירוף של שני מינים, מן הצומח או מין החי, נחשב כמעשה בלתי טבעי, ולכן ככול הנראה נאסר. אשר על כן, איסור כלאיים נכתב במקרא בסמוך לאיסורים מוסריים שנועדו לשמור על קדושתו ומוסריותו של עם ישראל.
פרשת שופטים - שבעיקרה עוסקת במוסדות השלטון ובחוקים שעניינם בעיקר המשטר - מביאה גם מחוללי כאוס לסדר קונסטיטוציוני זה, שאחד מהם הוא השוחד. אמנם במקרא המנעד בו השוחד קיים הינו רחב יותר מאשר בימינו אנו, בו השוחד מוגבל בעיקר למעשי שחיתות, והוא שייך גם לתחום היחסים הבין לאומיים, שיחוד שליטים למטרות מדיניות, כמו גם כמתן לעריץ שיפסיק את מעשיו הרעים וכדומה.
פרק י"ד בפרשת ראה, מביא את רשימת בעלי החיים הטהורים והטמאים, שמותרים/אסורים באכילה. אחד מהעופות הטמאים המוזכר ברשימה, היא הדוכיפת, שזיהויה עבר גלגולים שונים. לציפור זו נקשרו אגדות לרוב, בגין התנהגותה המוזרה, והיא מוזכרת במדרש, בקוראן וגם בספרות העברית של העת החדשה.
בפרשה זו עולה השאלה התיאולוגית המתבקשת, את מי ה' מנסה? מי קהל היעד של ניסיונות אלה? לכאורה התשובה פשוטה, היות וניסיון צריך לחול על כלל העם. ברם חז"ל במדרש בראשית רבה, נוטים לחשוב שהאל מנסה רק את אלה שיכולים לעמוד בניסיונותיו. דעה זו הופרכה אין ספור פעמים במהלך ההיסטוריה היהודית...
רבי סעדיה גאון (רס"ג) מביא חמש אפשרויות של תשובה, מהנכון ביותר מההיבט של גיל ביצוע העבירה והמקום שבו נעשתה, עד התשובה הבאה ביום המיתה עצמו. בכול השלבים הללו האדם שחוזר נקרא בעל תשובה, אולם ברור שהתשובה הנזכרת ראשונה היא התשובה הנכונה והראויה ביותר.
הפתיח של ספר דברים עוסק בשלושת הפרקים הראשונים שלו במסעם של בני ישראל מקדש ברנע לערבות מואב. אין המדובר בתיאור יחידאי במקרא, והוא נזכר גם בספר במדבר ובספר שופטים. למרות שיש קווי דמיון בסיסיים בין מקורות אלו, הרי יש בהם הבדלים באזכור מקומות גיאוגרפיים, בהיבט הספרותי והסגנוני, ובעיקר בהיבט התיאולוגי.
בפרשת פינחס אנו מוצאים את הסמכת יהושע כמנהיג הבא של בני ישראל. קודם הסמכתו לתפקיד משה מצווה על ידי ה' לעלות אל הר העברים כדי לראות את הארץ המובטחת אליה לא יזכה להיכנס. האמירה של האל למשה, הגם שנאמרה באופן מרוכך, הרי היא חד משמעית בתוכנה. משה אמור ללכת בדרך כל הארץ, ולכן יש למנות לו יורש...
בפרשת בלק, מסופר על מסעו של בלעם אל מלך מואב, תוך אזכור אלמנטים סיפוריים ופעלים משותפים עם סיפור עקידת יצחק. בשל כך טען חוקר המקרא, פרופ' יאיר זקוביץ כי סיפור בלעם הוא סיפור בבואה לסיפור העקידה. לפי הגדרתו ניתן לראות את הקווים של סיפור אחר, במהופך בדומה להשתקפות במראה, לסיפור הקודם.
