הטבח ביישובי עוטף עזה בשביעי לאוקטובר 2023, העלה לסדר היום הרג אוכלוסייה אזרחית יהודית חפה מפשע לאורך ההיסטוריה. בסקירה האמורה, הבאתי בקיצור נמרץ הרג יהודים בפוגרומים מרכזיים החל משנת 1033.

בפרשת וזאת הברכה, המסיימת את חמשה חומשי תורה, מסופר בסופה על מותו של משה, בגיל 120 שנה. אם נתעלם לרגע מההיבט הטיפולוגי של מספר זה, הרי הוא בא להראות שמשה זכה לחיים ארוכים, במצב בריאותי תקין. הגיל 120 מפנה אותנו לתחילת ספר בראשית, בו מסופר שבני האלוהים או הנפילים, שהזדווגו עם נשים ארציות, צאצאיהם לא יכלו אף הם לחיות מעבר ל- 120 שנה...

למרות ההילה שנקשרה במשה במותו, הרי שבמהלך חייו ניסה המקרא בכל דרך אפשרית להמעיט בדמותו, ולא להציגו כאדם עליון. גם הניסים שעשה, והדיבור האולטימטיבי עם ה', תמיד גוררו לאחר מכן הגבלה כזאת או אחרת, שלא נטעה ונטשטש בין התחום האלוהי לאנושי. 

בפרשות ניצבים וילך קיימת קביעה נועזת האומרת כי הסמכות הלכתית מאז מתן תורה בסיני, נמצאת ביד האדם. הרמב"ם קובע כי אין אפשרות לשנות את דברי המקרא בהקשר ההלכתי. הדרש האנושי יכול לפסוק הלכות כאלה ואחרות, ואין אפשרות לפסול קביעות אלה, לא על ידי נביא ולא על ידי בת קול.

בפרשת כי תבוא בפרק כ"ט, מובאים דברי סיכום של הברית בין ה' לבני ישראל והנקראת על שם מקומה, 'הברית בארץ מואב'. בברית זו מוצגת באופן בולט חובת הנאמנות של בני ישראל כלפי ה', והדרישה בצידה שלא להפר אותה. הפרת הברית יכולה להביא על בני ישראל עונשים כבדים.

פרשת כי תצא עוסקת בין שאר נושאיה באיסור כלאיים. המקרא לא מפרט את הטעם של איסור כלאיים, אבל הוא בא ככול הנראה מתוך חשש לפגיעה בסדרי הטבע, כפי שנקבעו במעשה בראשית. הצירוף של שני מינים, מן הצומח או מין החי, נחשב כמעשה בלתי טבעי, ולכן ככול הנראה נאסר. אשר על כן, איסור כלאיים נכתב במקרא בסמוך לאיסורים מוסריים שנועדו לשמור על קדושתו ומוסריותו של עם ישראל.

פרשת שופטים - שבעיקרה עוסקת במוסדות השלטון ובחוקים שעניינם בעיקר המשטר - מביאה גם מחוללי כאוס לסדר קונסטיטוציוני זה, שאחד מהם הוא השוחד. אמנם במקרא המנעד בו השוחד קיים הינו רחב יותר מאשר בימינו אנו, בו השוחד מוגבל בעיקר למעשי שחיתות, והוא שייך גם לתחום היחסים הבין לאומיים, שיחוד שליטים למטרות מדיניות, כמו גם כמתן לעריץ שיפסיק את מעשיו הרעים וכדומה.

פרק י"ד בפרשת ראה, מביא את רשימת בעלי החיים הטהורים והטמאים, שמותרים/אסורים באכילה. אחד מהעופות הטמאים המוזכר ברשימה, היא הדוכיפת, שזיהויה עבר גלגולים שונים. לציפור זו נקשרו אגדות לרוב, בגין התנהגותה המוזרה, והיא מוזכרת במדרש, בקוראן וגם בספרות העברית של העת החדשה.

בפרשה זו עולה השאלה התיאולוגית המתבקשת, את מי ה' מנסה? מי קהל היעד של ניסיונות אלה? לכאורה התשובה פשוטה, היות וניסיון צריך לחול על כלל העם. ברם חז"ל במדרש בראשית רבה, נוטים לחשוב שהאל מנסה רק את אלה שיכולים לעמוד בניסיונותיו. דעה זו הופרכה אין ספור פעמים במהלך ההיסטוריה היהודית...

רבי סעדיה גאון (רס"ג) מביא חמש אפשרויות של תשובה, מהנכון ביותר מההיבט של גיל ביצוע העבירה והמקום שבו נעשתה, עד התשובה הבאה ביום המיתה עצמו. בכול השלבים הללו האדם שחוזר נקרא בעל תשובה, אולם ברור שהתשובה הנזכרת ראשונה היא התשובה הנכונה והראויה ביותר.