בחודשים האחרונים אנו עדים לתופעה מדהימה: חמאס זועק מתחת לכל עץ רענן, שהוא מבקש הסדרה ארוכת טווח עם ישראל. משמע, קיומה של 'הודנה' ארוכת טווח, לעשרות שנים. הוא גם מבין, שאין ארוחות חינם ויש לכך מחירים. אבל, ישראל מסרבת; ולכן, 'זוכה' לביקורת שמתחזקת יותר ויותר אצל חלק מאנשי התקשורת הישראלית. האם היא פועלת נכון?

המתיחות המתמשכת על גבול רצועת עזה, מחייבת בחינה של התגובה הישראלית הנדרשת, לאור האינטרסים הלאומיים שלה. אינטרסים לאומיים או אינטרסים חיוניים (National interest) הם צורכי העל ההכרחיים לקיום הייעוד, שמדינה מוכנה להילחם על מנת למנוע פגיעה בהם. מהם אינטרסים הלאומיים הישראליים מול המדינה החמאסית בעזה והרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון?

בשלושה מאמרים במדור הדעות של ישראל היום, ניתנה בשבוע האחרון התרעה מודיעינית לתפנית אסטרטגית במאבק הישראלי פלסטיני. שלושת הכותבים מומחים לזירה הערבית: יוסי קופרווסר, אייל סיזר וראובן ברקו, התריעו על תהליך המגיע לקיצו. אולם, השאלה המכרעת - שאינה בתוקף סמכותם המחקרית של מומחי המודיעין - היא, קודם כל, מה שאיפותינו - בהיבטי חזון לאומי - וכיצד  מתבטאות שאיפותינו במיקוד לאינטרסים שרצוי לנו להתמקד בהשגתם. בדיון הזה - כפי שהיטיב להדגיש דוד בן גוריון - צריכה להוביל ההנהגה הלאומית ולא המומחים המקצועיים.

יש להתייחס לשאלת תשלום החשמל והמצב ההומניטרי בעזה בהקשר לשני אינטרסים ישראליים: הראשון, לשמר יציבות בעזה; והשני, לשמר את מצב הבידוד, עד כדי טיפוח סמוי של חמאס בעזה כישות ריבונית.