האסטרטגיה של רב ניצב רוני אלשייך, להתייצב בראש אנשיו בחקירות ראש הממשלה - ולחטוף את עיקר האש - יכולה להתפרש על פי מיטב האתוס הצבאי של מפקדים בצבא, שבא לידי ביטוי במושג 'אחרי': המפקד מסתער על היעד בראש כוחותיו. רק שהשלכות האתוס הזה על הרמה האסטרטגית, והוצאתו מחוץ להקשר הצבאי הטקטי לעולם המשטרתי, יכולה להטעות...

הסאגה הבלתי נגמרת של הצמדת שכר השוטרים וגמלאי המשטרה לצה"ל עולה מדרגה. בה בעת שהשרים הצמידו את משכורתם לשכר הממוצע במשק, נאלץ  המפכ"ל להופיע - בעוד מפגש עקר - בוועדת הכנסת, לדיון באי קיומה של הצמדה אחרת: של תשלום תוספות השכר לשוטרים, לסוהרים ולאנשי משמר הכנסת, שניתנו לחיילי הקבע בצה"ל מאז שנת 2006.

התקשורת מחבקת היום את המפכ"ל רוני אלשיך (ואת משטרת ישראל). השקט התקשורתי הזה - שהיה חסר כל כך בשנים האחרונות - מאפשר לה לעבוד ללא הפרעות חיצוניות ורעשי לוואי מיותרים. תפקידו הראשון במעלה של ראש ארגון בנמצא במשבר, הוא 'לייצב את הספינה', והוא עמד בו בכבוד. המפגשים התכופים עם מעצבי דעת קהל הינם אמצעי חיוני להשגת היעד הזה!

אך פרדוקס הוא, שבדיוק בעת שהוויכוח, סביב העסקתו (השגויה) של היועץ האסטרטגי למפכ"ל, ליאור חורב, מתלהט וגורם אי נוחות למשטרה בכלל, ולמפכ"ל בפרט; מוכיחה המציאות עד כמה האסטרטגיה של חורב עובדת: ככל שהמפכ"ל מזוהה (בטעות...) עם חקירות ראש הממשלה, גוברות ההתקפות עליו מצד חסידיו (השוטים...) של בנימין נתניהו, וב'הפוך על הפוך', משתקם מעמדו הציבורי, והוא 'מאותרג' על ידי רוב התקשורת.

שעון החול של בנימין נתניהו הולך ואוזל. הוא ימשוך ככל שיוכל בתפקידו, אבל לאלה שמבינים את תמונת החקירות הנוכחית, נראה ששום ספין תקשורתי לא יחלץ אותו מהצורך לעמוד מול בית המשפט. אבל כל זה לא ייקח ממנו את חושיו המחודדים. הוא מבין מה עושה ליאור חורב ליד המפכ"ל, מבין שזו נקודת תורפה משמעותית למעמדה של המשטרה, והוא מכה בה... מבחינתו בתבונה!

שוב נקראנו לדגל להצלת הדמוקרטיה הישראלית. הפעם, על ידי יועצי התקשורת של המפכ"ל בוויכוח המתוקשר על איחוד תפקידי החשב במשטרה ובמשרד לביטחון הפנים. הם מספרים לנו, ש"הוצאת השליטה בתקציבים עלולה לחזק את המעורבות הפוליטית במשטרה"... האמנם?

הסיבה היחידה שבגינה המודל של משטרת ישראל כמשטרה לאומית אחת (לכאורה) הצליח לשרוד עד היום, הוא הקרדיט הציבורי - שנצבר מידי תקופה של מתח בטחוני - בגין עבודת המשטרה בתחום ביטחון הפנים!

השיח בסוגיית קליטת יוצאי אתיופיה פשוט איננו יכול להיות מקצועי, כיוון שהוא נגוע בבעיות של תקינות פוליטית (פוליטיקלי קורקט): האמת עטופה בהרבה ניירות עטיפה אטומים, וכל מי שחורג קצת מהדקלומים ה'רגילים' נכווה...

זה - שהמפכ"ל, רוני אלשייך, מועד לפליטות פה מביכות - אנחנו כבר יודעים מזמן. השילוב - שעבד כל כך פשוט אצל מפכ"לים אחרים: רל"ש פיקח שיודע להריח מלכודות; כותב נאומים חכם, ששם את הדגש על מה נכון לומר; ועוזר, שמקיים בקרה של הרגע האחרון על התוצרים הללו - הפך למשימה בלתי אפשרית, ב'חצר' הנוכחית. צריך להצר על כך, כי במקום להתעסק בעיקר, הלשכה הזו מטורטרת כל היום בטפל... עין טובה ושכל ישר במיקום הנכון, היו חוסכים לו ולנו את הריאליטי הנבוב הזה! נבוב, כי גם הפעם, הסערה התורנית היא 'שערוריה בכוס מים'. אלשיך אמר את האמת, אבל צריך גם לדעת מה לומר מתי...

ל'אופוזיציה' של רוני אלשיך במשטרה יש שיטה: מטלטלים את הארגון ככל שניתן - דרך הדלפות - על מנת לגרור את מקבלי ההחלטות לכאוס. הלחץ גורם לטעויות נוספות, המהומה שלמה, ואז ניתן לנוח. כשחולף זמן והיציבות חוזרת למשטרה, מנענעים שוב. הפעם, הספין התורן היא כתבתו החדשה-ישנה של יניב קובוביץ מעיתון הארץ, על המתנדבים...