עוד לא עברה שנה מאז ההמונים שצבאו על הרחובות 'הצילו' את שלטון החוק מהמבקשים לכלותו, והנה מהפך: בשרשרת בלתי פוסקת של 'עשייה על סטרואידים', ובעזרת העמותות העותרות אליו שוב ושוב - שחלקן פועל במימון זר ואפילו עוין, שמייצגות את האויב, ומתפרנסות בזכות פתיחת שערי בית המשפט לכל דורש - ממחישה מערכת בתי המשפט כמה היא חולה ותלושה מהמציאות (ומעמה), וכמה הוא היה תמים בהגנתו עליה...
מקובל לייחס את ההתקפות על בית המשפט לימין הפוליטי. ההחיבור הזה נצרב בתודעתנו בעיקר בעקבות משפט נתניהו, והתחזק מאוד בעקבות המאבק על הרפורמה המשפטית / המהפכה המשטרית. אבל האמת היא, שכמו שופטי כדורגל, חוטף בית המשפט נאצות משני צידי המפה הפוליטית, בכל פעם שאיננו מספק את הסחורה לאחד מהצדדים.
בולט היום לעין, הצורך ברפורמה בניהול 'מגה תיקים', באופן שיחייב את כל הצדדים - ובראשם, עורכי הדין של הצדדים - להתכנס לדיונים רציפים, של חמישה ימי עבודה בשבוע ברצף. רפורמה זו דורשת תיקון חקיקה, שלא יאפשר לצדדים ולבית המשפט, 'לברוח' בלחץ האירועים, למחוזות הנוחים של 'ניהול מדלג' של ההליך. מטבע הדברים, הדבר דורש גם הקצאת משאבי כוח אדם - שיפוטי ואחר - לטובת העניין.
משום מה, החלטה כה קרדינלית של בית המשפט אינה מופיעה באותיות "קידוש לבנה" בראש חוצות שבראש החודש, אלא מופיעה אי שם בצנעה, באותיות "טל ומטר" חורפיות וזעירות. מעניין למה!
