כבוד השר גלעד ארדן, אתה יודע למה אתה מבזבז את זמנך ואת זמננו בחיפוש עקר אחר קוסם, שישנה את המשטרה? משום שאין לך מושג ירוק מה הבעיות האמתיות של המשטרה ומה הפתרונות האפשריים להן! כשתדע ותחתים את המפכ"ל הבא על התחייבות ולוח זמנים ליישום התכנית, כל אחד מהמועמדים למפכ"לות שבידיך יוכל להתאים!
50 שנים עברו מאז אותה מלחמה אומללה, שלידתה בטיפשות והמשכה בעשיית יתר. הכישלון במלחמה ההיא (כן, אני יודע שמספרים לכם שניצחנו...) גרם, ישירות, לפרוץ מלחמת יום כיפור; ומזרעי הטיפשות האסטרטגית שבה לקינו אז, לא השתחררנו עד היום...
העובדה - שבשעה הגורלית שלא הייתה כמוה בחיי עם ישראל, מאז כישלון מרד בר כוכבא, עמדה לנו הנהגה בעלת שיעור קומה, בולט בכל קנה מידה היסטורי - אינה מובנת מאליה. התלכדות אקראית כזו בין שעה גורלית לבין מנהיגות הראויה לגודל השעה, היא תזמון מיוחד במינו. מה שחשוב לא פחות הוא העובדה, שאל הרגע הגורלי - למאבק הקמתה של מדינה מתוך סערת המלחמה - בן גוריון הגיע במוכנות אישית מבוססת היטב, לאחר עשרות שנות הנהגה.
בספרו, "חזון, לא פנטזיה", ביקש האלוף יהושפט הרכבי, להזהיר מפני התנהלות לאומית בלתי אחראית. לצורך כך, הוא גייס את כישלון מרד בר כוכבא כאזהרה מפני מדיניות ישראלית בלתי אחראית בעיניו, ותלה את הסיבות לכישלון המרד בהתעלמות מנהיגיו מתנאיי המציאות. אבל, במה זה היה שונה מהסיכון שנטל על עצמו בן גוריון בהכרזת העצמאות?
בשלושה מאמרים במדור הדעות של ישראל היום, ניתנה בשבוע האחרון התרעה מודיעינית לתפנית אסטרטגית במאבק הישראלי פלסטיני. שלושת הכותבים מומחים לזירה הערבית: יוסי קופרווסר, אייל סיזר וראובן ברקו, התריעו על תהליך המגיע לקיצו. אולם, השאלה המכרעת - שאינה בתוקף סמכותם המחקרית של מומחי המודיעין - היא, קודם כל, מה שאיפותינו - בהיבטי חזון לאומי - וכיצד מתבטאות שאיפותינו במיקוד לאינטרסים שרצוי לנו להתמקד בהשגתם. בדיון הזה - כפי שהיטיב להדגיש דוד בן גוריון - צריכה להוביל ההנהגה הלאומית ולא המומחים המקצועיים.
החלומות החדשים שהתהוו עם המלחמה, הם כנראה, לא כל כך כפי שנוהגים להציג, חלומותיהם של אנשי גוש אמונים, שביטאו למעשה המשך רציף לתפיסה החלוצית של תנועות ההתיישבות, אלא חלומותיהם החדשים של בני מפלגות הפועלים, שהחליפו בעשורים האחרונים אתוס חלוצי מהפכני, בשקיקה לנורמליות מערבית ליברלית. נדרש אם כן, עיון מחודש וביקורתי בסיפור שאנו מספרים על מה שהשתנה ומי שהשתנה.
לקראת ביקור טראמפ וציפייתו "לממש עסקה", ראוי להביע עמדה ישראלית בעלת בסיס הסכמה לאומי רחב: כן למתווה רבין, על בסיס עקרונות נאומו האחרון, לא למתווה קלינטון- ברק.
לחרות האדם קיימים אם כן שני ממדים: הראשון מתבטא בעצם השחרור מכבליי השעבוד; השני מתבטא בתוכנם של חיי החרות, בפעולה ובמאבק אליהם יכול להתמסר אדם בן חורין בשאיפתו למימוש חלומו. ברוח זו הציג בן גוריון את מטרת המפעל הציוני: "הגדרת המטרה הסופית של הציונות אינה אלא הגאולה המלאה והשלמה של עם ישראל בארצו, קיבוץ גלויות, קוממיות לאומית.". בן גוריון כמו משה, חזר והדגיש בכל שנות הנהגתו, כי מעבר לעצם המאבק להישרדות ולשחרור לאומי, לדרך החרות חייבת להיות תכלית והיא יכולה להתממש רק בארץ ישראל...
מהי ריבונות ומה ציפיותינו ממנהיג ברמה הלאומית? כל עוד הכל מתנהל כסדרו, ללא מצוקת הערכים המתנגשים, זקוקים ללא יותר ממנהל תפעול חרוץ ויעיל. הצורך במנהיגות מתחיל במצוקת צומת ההחלטה. למשל, לנוכח מתחים בלתי פתורים, דוגמת גילוי התנגשות בין הכוונת החוק כלשונו וכרוחו, לבין מימוש מטרה לאומית נעלה. כאן מבחנו של מנהיג, ברגע בו הוא נדרש להחלטה פורצת דרך שמעבר למסילת הנוהל והחוק.
כדי להתחיל במהלך מחולל שינוי, חייב אדם קודם כל להכיר בפער בין מה שהוא באמת רוצה שיקרה לבין מה שקורה. ואז, נדרש האדם למאבק ולאמונה. אם האדם מקבל את הנסיבות כמצב קבוע, שאין בידיו לשנותו, אז המצב הנתון אכן מקבע גם את תודעתו. אך אם אדם בוחן ללא הרף, כיצד יש בידיו לשנות את הנסיבות, כאן טמון המפתח לשינוי. כאן מתחילה הישועה ונפתחת הדרך לגאולה. לגישה כזו, קוראים בפשטות משיחיות: האמונה שלמרות הסבל והקשיים הקיימים, הכל יכול להתהפך לטובה.
