הרמב"ם בהקדמה למסכת אבות נוקט קו תיאולוגי המצדד בחופש הרצון של האדם על כל משמעויותיו. ברם, כאשר אנו בוחנים את דעתו בספרו הפילוסופי מורה נבוכים, אנו מקבלים תמונה שונה: העולם הינו עולם שפועל באופן מחויב על פי חוקי הטבע. חופש הרצון של האדם הוא יותר תחושה או משאלת לב, אולם בפועל ברוב המקרים חופש זה אינו בנמצא.

משה, בנאום הפרידה שלו, מזהיר מפני תופעה שהוא מזהה באופיו של העם – קבלה והשלמה ולא יצירה ושינוי. הביקורת שבה מתחיל משה מתגלמת היטב בדבריהם של הנביאים: העם והנהגתו מתנהלים באופן פסיבי, התנהלות הרת אסון שסופה כאוס מוסרי מוחלט... 

נאומי הפרידה של משה, קודם מותו, בספר דברים, הינם ציון דרך חשוב בקריירה הארוכה שלו. ברם, איש לא העלה על דעתו כי דווקא מתוך נאומים אלה, תצא השאלה, האם משה כתב את כל המקרא, או שהיו לו שותפים בדבר. המענה לשאלה זו מוביל למסקנה מרחיקת לכת...