זהו מאמר שני בסדרת המאמרים, המצביעה על הגורמים העיקריים שהובילו לנקודת הזמן הנוכחית, שבה האסטרטגיה הצבאית של ישראל הפכה להיות "הפצץ וקווה לסיום"; באמצע שנות ה-80 של המאה הקודמת, החלה בחינה של התפיסה השלטת בצה"ל. שתי תפיסות עמדו על הפרק: האחת - שימור האסטרטגיה הקיימת; והשניה: מעבר לאסטרטגית השמדה ע"י חימוש מונחה...

לאחרונה, התקיימה בצה"ל 'סדנת ניצחון', איני שותף לתהליך אבל חשבתי שראוי להתייחס לנושא בכובד ראש. המטרה היא להבהיר מדוע טרמינולוגיה של ניצחון והכרעה לא מתאימות למציאות האסטרטגית של ישראל. זה לא סותר את העובדה שלוחמים צריכים לחתור לבצע את משימתם ולנצח יריב ברמה הטקטית. הסוגיה היא החיבור של המעשה הצבאי למטרות הלאומיות...

עלינו להפנים, כי העימות איננו התנגשות בין צבאות בשדה הקרב; אלא, בעיקר, התנגשות הרצונות הלאומיים. רצון לאומי לא ניתן לבטל באבחת חרב. מכאן, שעלינו לנקוט באסטרטגיה, שההכרעה בה היא שבירת רצון הלחימה של החברה, ואיבוד יכולתה לפעול ביעילות. זאת, באמצעות מהפך תודעתי בחברה, המסתייע במהלכים צבאיים. לא הכוח הצבאי יכריע את העימות!

הבעיה המרכזית של צה"ל זה הגישה הנמנעת, שניתן לעשות מלחמות "נקיות"... שניתן "לתרבת" את המלחמה, באופן שהיא תהיה צפויה, מכנית, כולה אוסף של מטרות ב- 14 ספרות וחיבור חימוש מדויק, שניתן לגמור את זה קצר מהר ואלגנטי. זו שגיאה קונספטואלית שממנה אנחנו צרכים להשתחרר!

רב ניצב ואלוף במיל', הרצל שפיר, מביא ניתוח תורתי יסודי של סוגיית ההכרעה. כיוון שהכרעה מוחלטת אינה רלוונטית לדעתו למציאות הישראלית, הוא מציע שני מושגים נלווים: 'הכרעה הכרחית' לעומת 'הכרעה מספקת'.

במסגרת מאמצי מזה שנים, להעלות לדיון ציבורי את כשרות צה"ל. בולטת לרעה הרדידות הלאומית השלטת בסוגיות הביטחון. זהו מצב מוזר, נוכח העובדה שמיום היווסדה, נאלצת ישראל להילחם מול אויביה; לא כל שכן, כאשר רוב תושביה נקשרו/ ואו עדין קשורים לעבודת הצבא, בסדיר, בקבע ובמילואים...

להערכתי, כל מערכה המביאה להכרעה בנויה על אוסף של ניצחונות בשדה הקרב. כשאני אומר בשדה הקרב, כוונתי גם ביבשה, גם בים וגם באוויר. הראיה שלנו היום היא ראיה רב זרועית. כך אנחנו בונים את צה"ל, כך בונים את כוחו, וכך המטה הכללי מפעיל את כוחותיו בשלוש הזירות הללו - באינטגרציה מיטבית ומתוך מטרה של הכרעה וניצחון...

אסור לנו לחבר בין הצורך להכריע, לבין שאלת הניצחון בכל קרב בפני עצמו. זאת משום שאין זה תנאי מספיק לנצח בכל הקרבות הבודדים, אבל זהו תנאי הכרחי. משום שאנחנו קטנים, ובשל יחסי הכוחות בינינו ובין מדינות ערב, אסור לנו להפסיד גם בקרבות הטקטיים. שם הניצחון צריך להיות ברור וחד!

אם תסתכלו היסטורית אחורה תראו, שבדרך כלל, במלחמות הטובות ביותר שלנו, כמו ששת הימים, פגענו בסדר גודל של כעשרה אחוז מכוחו של האויב. עשרה אחוז זה מספיק למסגרות גדולות כדי שיתבלגנו, יאבדו את הקוהרנטיות שלהן, ובסופו של דבר החליט מי שהחליט בצד השני שכדאי לבקש הפסקת אש ולעצור - כי לא כדאי להמשיך ולהילחם...

אני חושב שבסוגיה הזו של העמידה מול הפלסטינים צריך להבין, שלא צריך למדוד את הפעולות שאנו עושים בתוצאה מעשית יום יומית. כפי שאמרתי, זה לא ניצחון של "זבנג וגמרנו". צריך לראות איך הפעולה משפיעה על מגמה. בהצטברות של מגמות ניתן להגיע להשגת יעדים. כדי לעמוד בזה אין מדובר בהכרעה צבאית...