ספר ויקרא בכללותו ופרשת ויקרא עצמה, עוסקים בתורת הקורבנות המקראית. הקורבן הוקרב בדרך כלל לשם כפרת חטאיו של האדם ולמירוקם אבל לא רק. בתרבויות המזרח הקדום אנו מוצאים קורבנות דומים בעלי זהות שמית וערכית אולם הדבר המבדיל בינם לבין המקרא היא העובדה שבתרבויות הקדומות האלים היו תלויים בהקרבת הקורבן של האדם ואילו התפיסה המקראית אינה חושבת באופן זה...
אם כבר האדם רוצה לזבוח - כלומר, לשחוט בעל חיים ולאכול אותו - הוא צריך לעשות את זה בעצמו. לא רק זאת, הוא צריך לשים את ידו על ראש הקרבן, ממש להרגיש אותו, ורק אז לשחוט. כמה אנשים היו הופכים לצמחוניים, אם המצווה הזו הייתה מקוימת כלשונה? להערכתי רבים מאוד ובוודאי אני...
פרשת ויקרא מדברת על מספר סוגי קורבנות, שאותם על האדם להקריב בגלל חטאיו. ככלל הרוח האנושית המודרנית לא מתחברת לעניין הקורבנות של העולם העתיק, היות והריטואל הדתי האמור עבר מהעולם ולא מתקיים בפועל אלפי שנים. המאמר מציג שתי שיטות מרכזיות ומנוגדות העוסקות בטעמי הקורבנות המופיעים במקרא.
השוני בין המקרא לספרי הנביאים, מביא את חז"ל לרעיון לוותר, על ספר יחזקאל, הסותר את דברי המקרא. ברגע האחרון הוא ניצל בידי חנניה בן חזקיה, היה תנא מבית שמאי, שדרשותיו בנושא הסתירות לא נשתמרו. סביר להניח, שאותו תנא רצה לשמר את ספר יחזקאל על אף מגרעותיו, היות ויש בו מסרים של עוצמה וגאולה הנחוצים מאוד לאידאולוגיה של בית שמאי, התומכת במרד ברומי.
הרמב"ם בניגוד לדעה הקלאסית של פרשני המקרא, רואה בעניין הקורבנות הכרח שלא היה ניתן לבטלו. לדבריו יש בנושא זה שני טעמים מרכזיים: האחד - מחיקת הדעה המזיקה של עבודה זרה, וחיזוק האמונה באל אחד; והשני - התאמת ציווי המקרא למצב היסטורי, מחד גיסא, ולנפש האדם המורגלת בדבר, מאידך גיסא.
בפרשת אמור שבספר ויקרא, מופיע ציווי מפורש לקדש את שם האל ולא לחלל את שמו. הביטוי, קידוש ה', אינו מופיע במקרא, והוא נזכר לראשונה בתלמוד. חז"ל הגבילו את מסירת הנפש על קידוש ה', רק על שלושה איסורים, שאם על היהודי נגזר לעבור עליהם, עליו למסור את נפשו ולא לבצעם. המדובר על עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים...
חוקים הכוללים איסורים של קירבה מינית במשפחה - מלמדים כי יחסים שכאלה היו מצויים, ולכן הם נאסרו על פי חוקי הממלכות הקדומות וגם על פי חוקי המקרא. אחד האיסורים הכתובים בפסוקי המקרא - שמעורר מחלוקת עזה גם בימינו - קשור למשכב זכר. בשלהי שנת 2013, פורסמה התייחסותו של הרב בני לאו לנושא, שיש בה פריצת דרך נועזת, מחשבתית והלכתית.
