בהתפרצות מלחמה בעצימות גבוהה עם חיזבאללה, גם אם איראן לא תשתלב בלחימה באופן ישיר, היא יכולה לשלב בה את כוחות הציר עם מאות אלפי לוחמים חמושים ניידים ומאומנים, מאוגדים במליציות איראניות מעיראק סוריה וגם מאפגניסטאן. במבט הזה, הזירה הצפונית בהכוונת איראן היא איום הולך וגובר לקיום מדינת ישראל שהגיע הזמן להכיר בו כאיום בלתי תלוי כלל בסכסוך הישראלי פלסטיני.
באזכור העובדה שהכיבוש הישראלי בג'נין הסתיים בינואר 1996 - עת הועברו שטחי AB לידי הרשות הפלסטינית - יחד עם העובדה שבאזור צפון השומרון נעקרו במסגרת ההתנתקות ארבעה ישובים, התהוותה של ג'נין לבירת טרור, אינה עוד צעד מוכר במאבק הפלסטיני ל"סיום הכיבוש", אלא סיפור חדש בו משתלבות קבוצות הטרור בג'נין, במסגרת כלל הכוחות האזוריים המופעלים בידי איראן באיחוד זירות, במטרה מוגדרת להשמדת מדינת ישראל.
לפעמים בצעד אחד של הישג טקטי משמעותי, טמונה פריצת דרך אל תפנית המחוללת הישג אסטרטגי שלא היה ניתן לתכנון מראש. ההסבר טמון בטבען של תופעות הרוח - המתקיימות בממדים שמעבר לחישובים המתכנסים למשוואה לוגית - כנאמר בספר חובת הלבבות: "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך".
אכילס, הגיבור היווני הגדול הידוע במהירותו ובכוחו, מאותגר למרוץ על ידי צב, שהוא הרבה יותר איטי. כדי להפוך את המרוץ להוגן, אכילס מסכים לתת לצב יתרון של 100 מטרים בתחילת התחרות. ברור לנו לכאורה, שאכילס יעבור את הצב תוך זמן קצר, אך לטענתו של זנון – בתנאים אלה אכילס לעולם לא ישיג את הצב... זה מזכיר לכם משהו?
דומה שאיש בישראל עדיין לא הטמיע את גודל האירוע שעימו אנו מתמודדים. לא ההנהגה הפוליטית, לא הדרג הביטחוני וגם לא העם. מעולם לא נלחמנו נגד מעצמה, במלחמה שהיא טוותה לאט ובסבלנות לאורך שנים. במלחמה ארוכה, כל מערכת השיקולים הרגילה מתבטלת בפני סדר חדש וסדרי עדיפות חדשים. אבל אנחנו חיים עוד במלחמות הקודמות...
אין מלחמות שמחות, ורק מעט מהן בתולדות האנושות הסתיימו בניצחון מוחלט. בכל זאת השאיפה לניצחון מוחלט למרות היותה מועדת להגחכה, ראויה למבט של חסד. במבחן השעה הזו, הניצחון של מדינת ישראל חייב להיות מוחלט בעקרון העליון המנחה את שימור קיומה לנצח.
