הדחף הבסיסי של מרכיבים עוצמתיים במערכת הוא למקסם את עוצמתם מחד גיסא; ולמנוע עוצמה מיריביהם מאידך גיסא. זה האופן שבו מערכת מורכבת מתאימה את עצמה לשינויים בסביבתה... אבל לעיתים מתרחשים תהליכים הפוכים, כאשר גורם במערכת, מסיבה כלשהי, מוותר על רווחים אסטרטגיים, נכסים ו/או טריטוריות. תחשבו על הפסקת המלחמה, על ה"הסדרה" בצפון, ועל "שתי מדינות לשני עמים"...
כשפותחים במלחמה, מתחוללת טלטלה רבתי שמשנה את יסודות המציאות המוכרת. אמנם לתרבות המערב בבשורת המודרנה, קשה לקבל שאין בידי המדע וחכמת התכנון האסטרטגי להבטיח מלחמה שמתקדמת על פי תכנית סדורה מראשית עד אחרית. אבל מלחמה היא אירוע בהתהוות, שאינה נתונה לחיזוי בתבונת המומחים. זה מה שמבדיל פעולות בתחום ההנדסי טכנולוגי מפעולות בתחום האנושי.
דובר צה״ל היקר, נמאס לי לשמוע סטטיסטיקה מלחמתית. לי כאזרח זה לא משמעותי. אני רוצה להבין את האסטרטגיה במהלך, ולא את הטקטיקה הקטנה. תגידו - פוליטיקאים ואנשי צבא כאחד - השתגעתם? אתם באמת חושבים שאתם פועלים נכון? שוב רועמים התותחים בדרום מעל ראשינו? איך זה יכול להיות? והצפון... למי זה נשמע סביר, שמאות אלפי ישראלים מפונים מבתיהם חודשים ארוכים? מה אני, התלוש מהמציאות, אינני מבין?
לא במקרה, התכתבה הצהרת שר הביטחון גלנט - נגד סכנת ממשל צבאי ישראלי ברצועת עזה - עם הדיווחים מתחילת השבוע על טענת הרמטכ"ל בקבינט המלחמה, כי כוחות צה"ל חוזרים שוב ושוב למקומות בהם כבר נלחמו, כי אין שום תהליך מדיני. בדיוק כאן מתחילה מחלוקת כוללת בשאלה המקיפה בכל זירות המלחמה: האם במצב שנוצר, ישנו בכלל כיוון ממשי לתהליך מדיני?
במלכודת האיומים שבה נלכדה ישראל - של הצבת גבול ישראל המזרחי, בקו כפר סבא כביש 6 - נדרשת ההנהגה הביטחונית והמדינית, לפריצת דרך להיחלצות מתוך מבוך אסטרטגי, ההולך ומתפתח בשבועות הקרובים לכדי איום קיומי מקיף על מדינת ישראל.
התמיכה הקווירית הפלסטינים נראית מטורללת במבט ראשון אולם יש בה היגיון. הוא גורס כי גם אויבים בנפש יכולים לחבור יחד לשלב ראשון משותף בתוכניתם. השגת השלב הראשון - השמדת ישראל - תיקח זמן רב שבו תוכל כל קבוצה להתעצם כתוצאה מהסולידריות המשותפת. רק אחרי השגת המטרה המשותפת בבוא הזמן, כל קבוצה תתפנה להשגת מטרותיה, על חשבון הקבוצות האחרות.
הגיעה העת לתת דיאגנוזה להלך הרוח הלאומי המאפיין את ישראל בעת כתיבת שורות אלה בתחילת מאי 2024: אנו מצויים ב'דיכאון קולקטיבי' (collective depression). זוהי תופעה שבה קבוצה חווה יחד תחושות של חוסר תקווה, חוסר אונים ועצב. הרגשות הללו יוצרים טראומה קולקטיבית המשפיעה על אומות לאורך זמן ומשנה אותן. תוצאותיו של דיכאון קולקטיבי יכולות להיות קוטביות: מחד גיסא, התפוררות והיעלמות, ומאידך גיסא, התאוששות, יצירת סדר חדש (כאורדר), ואף פיתוח אנטי שבירות לאורך זמן. הברירה בידינו!
בהשתנות הכוללת של התנאים האסטרטגיים מאז פרצה המלחמה לפני למעלה מחצי שנה, המהלך לכיבוש רפיח - שהיה נכון ולגמרי נחוץ - מחויב עתה בבחינה מחודשת. בכל דרך גם אם תוכרז הפסקת אש, הלחימה בחמאס תימשך, אבל בינתיים הוצבה מדינת ישראל למול מערכה בינלאומית, חסרת תקדים, על עתידה של מדינת היהודים בארץ ישראל. זו צריכה להיות בשעה זו, המערכה העיקרית!
מתוך מצוקת השאלה: לאן המלחמה הזו מובילה? המחלוקת אודות החזון הלאומי הישראלי, מקבלת בימים אלה תוכן מעשי. אחד מביטויי תוכן זה הוא הטלת הספק גם בדפוסי ההחלטה על מינוי קציני צה"ל הבכירים. כמו בכל מצוקה חברתית מעוררת מחלוקת, מומלץ להתמודד עמה ולא להתכחש לה.
