מתוך מצוקת השאלה: לאן המלחמה הזו מובילה? המחלוקת אודות החזון הלאומי הישראלי, מקבלת בימים אלה תוכן מעשי. אחד מביטויי תוכן זה הוא הטלת הספק גם בדפוסי ההחלטה על מינוי קציני צה"ל הבכירים. כמו בכל מצוקה חברתית מעוררת מחלוקת, מומלץ להתמודד עמה ולא להתכחש לה.
המדינה בוודאי חייבת להגן על אזרחיה, ועל הטריטוריה שלה מפני אויבים, לשם כך עומדים לרשותה מערכות ביטחון. אבל כמו שהמדינה לא יכולה לדאוג שכל אדם יצחצח שיניים, וישמור על בריאותו, כך היא לא יכולה להחליף את חובת ההתארגנות למצבי חירום ולהגנה, של כל אזרח של כל בית, כל שכונה, כל יישוב. האזרחים עצמם, במיוחד ביישובי הספר חייבים להיות מאורגנים וחמושים. הבשורה הליברלית, בסיפור שהיא מספרת על זיקת מדינה לאזרחיה, פגעה באיזון ההכרחי הזה.
למי שחרד, שמא השהיית תגובה ישראלית באיראן תתפרש כחולשה ותגרום לאובדן הרתעה, גילוי מעורבותה הישירה של איראן במלחמתה בישראל, מאפשרת להציג את הלחימה הישראלית נגד כל אחת מזירות המשנה כפעולה ישראלית נגד איראן. שימור המומנטום והמשך המגמה ההתקפית הישראלית למניעת העברת אמצעי לחימה לחיזבאללה מאדמת סוריה ולמניעת נוכחות מפקדות איראניות על אדמת סוריה, יוכל לתת מענה לכך.
הדרך אל הניצחון תלויה בהיבט זה בהסתגלות מערכתית משוחררת מקיבעונות כפייתיים. לפיכך, מוקדם לחרוץ משפט על תוצאות המלחמה. בהצטברות ההישגים הצבאיים המשמעותיים שהושגו עד כאן, ניהוג אסטרטגי גמיש, בהתאמה להשתנות המגמות בשדה הקרב ובזירה המדינית, יוכל להוביל את מדינת ישראל לניצחון.
