קל לבטל את מה שמכונה אסטרטגיית הבידול של בנימין נתניהו, בין עזה ליהודה ושומרון. אבל האסטרטגיה הזו של "הפרד ומשול" - הרואה ברשות הפלסטינית אויב מסוכן בהקרבה לקיומה ישראל הן בגלל הלגיטימציה הבינלאומית שלה, והן בגלל החשש שגוש כפר סבא נתניה יהפוך ל'עוטף עזה' - רחוקה מלהיות מופרכת. רק שכל קונספציה טובה לשעתה. אסטרטג טוב בוחן יום־יום אם האסטרטגיה שלו עדיין בתוקף, ונתניהו משך ומשך את מדיניות הבידול, עד שהיא התפוצצה לו בפרצוף.
איך מיישבים את הדיסוננס הקוגניטיבי שנוצר אחרי שקרסה הפנטזיה של עזה כסינגפור, ושהאויב העזתי הוא בדיוק כמונו? יוצרים פנטזיה חדשה, לפיה הפלסטינים בעזה שונים מאחיהם ביו"ש. בניגוד לצמאי הדם בדרום, הפלסטינים בגבולנו המזרחי הם "מתורבתים" הרבה יותר ו"ברי שיח".
ישראל מרבה לאמץ את מדיניות ההכלה. רק שבתרבות המזרח התיכון, דחיית תגובה בזמן-אמת מתפרשת לעיתים קרובות ע"י הצד השני כחולשה אמיתית, המזמינה העצמת האלימות עד כדי מלחמה גלויה. הנזק לטווח ארוך הוא פגיעה מהותית בכושר ההרתעה שהוא המרכיב המרכזי בתפיסת הביטחון הישראלית.
לסופר חתן פרס נובל מריו ורגס יוסה שלום, בהרצאתך השחלת את המשפט על "התמיכה האמריקאית בפלישה הישראלית לעזה, ובטבח האכזרי שהתבצע שם באזרחים"... חשתי כמי שחטף סטירה. אף אחד באולם לא מחה, וכך להסכמה הגורפת של קהל שבוי לניסוחים בדבר חשיבות הליברליות, הצטרפה הצהרתך ההזויה כנגד ישראל כאילו היא אמת שאין להפריכה, הצהרה שמקופלת בה הזהרה לכל מי שתומך בישראל.
בבוקר 7 באוקטובר 2023, קרסה האשליה, שמדינת ישראל יכולה לשאוף להתקיים כסוג של דנמרק. עם המלחמה באוקראינה גם באירופה המערבית נוכחו להכיר שעם כל תקוות השלום, אין לאדם גן עדן עלי אדמות. המלחמה הייתה ונותרה מצב יסוד קיומי. כמו שהייתה שרה לי אמי בילדותי -שיר ערש נגבי: "אין חריש עמוק בלי נשק, נומה בן"
במלחמה החדשה בה נתונה עכשיו מדינת ישראל, הדילמה העיקרית נובעת מאי ודאות אסטרטגית לגבי גבולות זירת המלחמה מתימן לעיראק ועד איראן. דווקא מתוך כך, נוצר בשעה זו גודל ההכרח בהנעת ההתקפה הקרקעית לעזה. ניתן לצפות כי מתוך הפעולה ייווצרו תנאים חדשים שיחוללו אופק חדש שעדין לא נוצר, מתוכו ניתן יהיה לגבש החלטות לגבי המשך המלחמה.
