פנחס יחזקאלי: בדרך למלחמת לבנון השלישית

כמו בעזה, הסימן המעיד החזק ביותר - שישראל גולשת למלחמה בצפון - הוא להג ה"מומחים" שאין לחיזבאללה וללבנון אינטרס במלחמה. האמת היא שמעולם לא היו התנאים בשלים למלחמה בצפון כמו עתה. 

פנחס יחזקאלי: הפכנו בני חסות – 'דימי' גם ביחסינו עם לבנון

ישראל נותנת נכסים ימיים - שטחים שאמורים להפוך אותה למעצמה אנרגטית - אפילו לא תמורת הסכם נייר של שלום (יש כבר הסכם שלום מנייר עם לבנון. זוכרים?); וזאת, תמורת הסרת האיום של חיזבאללה לתקוף... מי שחושב שבכך קנינו שקט לזמן ארוך עם לבנון, חי בלה לה לנד. את מי שפחד ושילם פעם אחת באיומי הטילים, יסחטו עוד, ועוד ועוד!

הרן פינשטין: בין ישראל ללבנון

צעירה לבנונית, שוחרת שלום, נידונה על ידי בית דין צבאי בלבנון לשלוש שנות מאסר עקב התכתבות עם כתב עיתונות ישראלי. נוסף למאסר נגזרו עליה "עבודות פרך". נותרה ללבנון דרך ארוכה כדי להשתוות למדינת ישראל; ועל כך גאוותנו...

עמר דנק: 20 שנה לנסיגה מרצועת הביטחון – כמו צפרדע בסיר…

ישראל לא מקיימת הערכת מצב אסטרטגית, נמנעת ככל האפשר מדיון על חלופות ומשתדלת לדחות ככל הניתן החלטות; שעלול להיות להן מחיר מיידי (אותו עדיף לא לשלם, גם אם המחיר העתידי יכול להיות גדול יותר). השיח הביטחוני מעוצב רק ע"י גורמים מטעם; ומוצג לציבור בשיטת "כל חלופה אחרת מלבד הנוכחית היא נוראה". הציבור בתמורה מהנהן...

גרשון הכהן: אחריותו האישית של אהוד ברק להתדרדרות המצב ברצועת הביטחון ולנסיגה הרשלנית

אכן, התנאים שהתפתחו ברצועת הביטחון בהנהגת הרמטכ"לים ברק וליפקין ובמדיניות שהתווה ראש הממשלה יצחק רבין, הפכו את המשך שהיית צה"ל ברצועת הביטחון למלחמה ללא תוחלת. אולם למרות הכורח שנוצר, שתי שאלות דורשות מענה: האחת, למה בשלבי ההתחלה, כשאפשר היה לעצור את ההתדרדרות, העניין הוזנח? והשנייה, למה כשכבר נוצר הכורח בקטיעה, הפעולה בוצעה ברשלנות?

עמר דנק: הנסיגה מלבנון – מיתוסים, מציאות וקבלת החלטות

התנגדתי לנסיגה מלבנון. פעלתי בלבנון פעמים רבות, הייתי שותף לתכנון והוצאה לפועל של פעילויות צבאיות רבות של צה"ל בלבנון וברצועת הבטחון, וחשבתי שאני מבין בנושא (אכן היה לי ידע טקטי למכביר). ראיתי בהכרזה של אהוד ברק לסגת מלבנון חולשה של ישראל. אבל היום אני חושב אחרת...